בן זקונים היה דוד-נחום לצדיק מצ'רניש, והכל הודו על כך, שכן לא הלך בדרכי אביו ולא בדרכי אחיו הבכור מאיר-יצחק שהיה ספון על ספסלי בית-המדרש, אלא איש שדה היה, וילדע-חיה שידו בכל. תחילה השתעשעו בו החסידים ושיחקו עם בנו של רבם, מחקים עבורו את חיות השדה ומשחקים עמו משחקי ינקות, אלא שכאשר הגיע התינוק לגיל שמונה שנים, שבר בתוך רוגז של משחק את ידו של חיים זלצר, בנו של סוחר העורות העשיר והוא כמעט בגיל מצוות. אי-אז רחק ממנו קהל החסידים, ונאמר כי אם אף בנו של בעל התניא השתמד, ואף עשיו יצא מחלצי יצחק הרי שאגוז אחד רקוב לא מבייש גם את הצדיק מצ'רניש.

היחיד שלא אמר נואש היה הצדיק עצמו, והיה מסנגר בכל הזדמנות על בנו הפוחז. חנוך לנער על פי דרכו, אמר, וחיפש דרך זו בכל אורחותיו, שונה ומשנה טעמו. הנער אהב את הלימוד עם אביו כפי שאהב את הלימוד עם הרוח ועם הציפורים, אך כמו הרוח והציפורים – נדמה שהיו דברי הצדיק נכנסים באוזנו האחת ויוצאים מן השנייה הם מבחינתם קול נעים שאין בו ממש. נבון ומהיר תפיסה היה הנער, אולם כנהר נותר על שלו. פראי היה, נתון להתפרצויות של זעם בהן נדמה היה כי אוחז בו כוח רב משגופו יכול להכיל.

כאשר הגיע הנער לגיל מצוות, אמר הצדיק מצ'רניש לאישתו כי ראה דבר ושורש נשמת בנו נובעת מן התהום הקדמונית. הרבנית פרצה בבכי תמרורים על בנה האובד, אולם הצדיק מיהר לנחם אותה. הוא סיפר על דוד המלך שבנם נקרא עליו, שלא ניתנה לו הזכות לבנות את בית המקדש שכן ידיו מלאו דמים, אך הניח את יסודותיו. כאשר העמיק לחפור בהר המוריה, הגיע דוד לתהום הקדמונית וזו החלה לעלות ולהציף את העולם במבול ובתוהו. אי אז נענה לעצת יועצו והשליך פנימה מגילה עליה רשום היה השם המפורש כדי להשקיט את המים ולהרגיעם. "אך אין המקדש קם ללא דמיו של דוד וללא מי התהום. רק במפגש נוסד בית המקדש, רק בערפל בינהם נמצא האלוהים" אמר ומחה את דמעותיה ונשק להן, שגם העצב משורש המבול הוא.

"בננו הוא משורש התהום, ומשורש המבול והעברה והזעם שניגפו על סדום. אלו הוא אל קנא ונוקם ובעל חמה, וכך אלמדו ובכך אשיב נפשו".

מאז לא ניסה הצדיק מצ'רניש את בנו הוילדע-חיה בתלמוד ובפוסקים. יחדיו למדו את ספר פחד לילה לר' בנימין טולידנו שמגורי האר"י היה, ספר שבחינתו אזהרה והנחייה. ר' בנימין מזהיר את הלומדים מפני הסכנות האורבות לנפש בלילה, עת היא משוטטת בעולמות העליונים ובמקבילותיהם שבקליפות, חשופה לכל. הוא רומז כי יש מי שנפשם מרירה וסדוקה ויכולה להתעבר מכוח ההרס אשר נח בתוך הקליפות, אשר יעיר את המהות הזאבית-בנימינית הטמונה בעם ישראל ולהוציא את גופו בשעת הלילה ולעשות נקמה אדירה באויביו. ר' בנימין רומז כי בילדותו הכיר קפיטן אחד ממגורשי ספרד, אשר השתמש באלה להמיט קנאה ונקמה וחמה על צריהם בים וביבשה. הוא רומז כי היה זה אביו.

בספר פחד לילה מסר ר' בנימין טולדנו גרסא ארוכה יותר של שמע ישראל, מלאה בפסוקי תהילים והשבעות מלאכים. גרסא זו צריכה לבצר את הנפש, לאטום אותה מביעותי הלילה ולהשיב אותה בבטחה לעת בוקר. הוא רומז כי שימוש מופרז בגרסא זו של התפילה ירדים את הנפש כלל, יאטום אותה גם מפני פלאות היום ויופיו ואימתו שלו.

הצדיק מצ'רניש ובנו למדו ספר זה בחברותא. היה זה דוד-נחום, שהכל החשיבו ככסיל, אשר הראה לאביו כי אף תפילה אחרת שזורה ורמוזה בין השורות, תפילה אשר שולחת את הנם הישר אל הקליפות ואל הזעם וההרס הטמונים בם.

החסידים שמחו כי הצדיק מקדיש זמן יקר אף לפוחזי ישראל כבנו האובד, מה גם שמתוך הלימוד המשותף שצלח, הצליח הנער להגיע אף למקרא ולגמרא ולפוסקים, אולם איש לא ציפה לכך שכאשר חלה הצדיק במוצאי הפורים, כינס את בני ביתו וחשובי חסידיו סביב מיטת חוליו והכריז על בן הזקונים כיורשו באדמו"רות.

"הגיע הזמן" כך אמר, "לאל קנא ונוקם ובעל חמה שישוב וישכון בתוכנו. הגיע הזמן ליהודים שלא ישחטו את היצר שלהם כי אם ירסנו אותו כדי לרכב עליו. הגיע הזמן להתעורר מתרדמת הנפש ולזעוק ולשאוג ולמרוד כנגד הלילה, רק כך אפשר להיכנס לתוך הערפל, כי שם האלוהים" ובכך יצאה נשמתו.

החסידות הייתה כמרקחה, אך איש לא היה מופתע ומזועזע כדוד-נחום שהרגיל עצמו להתבטל מול אחיו הלמדן. לאחר שהתאושש מעט מהבשורה חיש התגבשה בלבו ההחלטה – משיקומו מן השבעה ייגש אל אחיו הבכור ויאמר לו שעל אף דברי אביו – אין לו שום יכולת או כוונה להנהיג איש. פוחז ומורד היה, פוחז ומורד נשאר.

אך כאשר תמה השבעה, הסתבר לו לדוד-נחום שאחיו הלמדן ניצל את ימי האבל כדי לבטל את צוואת אביו. הוא קשר קנוניה עם מי מהפרנסים ואיים על אחרים וסחט עוד כדי שיגידו כי צוואת אביהם המצאה הייתה, שמועה מופרכת שהמציא דוד-נחום כדי לקפוץ בראש וללסטם את כס אביהם. דברים אלה נפוצו בציבור וכאשר בערב שבת ביקשו גבירי הקהילה בבית-הכנסת את יצחק-מאיר לעלות על כס אביו כבקשת אביו – נאות הוא, ואיש לא מחה בידם, ובית ישראל שהנהיג אביו היה לגזל ולמרמה.

בבושת פנים נס דוד-נחום מצ'רניש ונעלם, חודש שלם לא נראה בעיר ומי מהולכי הדרכים סיפרו כי ראוהו משוטט כחיה בשדות ומדבר אל הירח ואל בארות הכפרים.

לאחר חודש, בליל הסדר, לילה לפני טקס הכתרתו הרשמית של יצחק-מאיר לאדמו"ר בצ'רניש, פקדו עברה וזעם את העיר. בית הכנסת חרב כליל כאילו פקד אותו ערוב, הבניין נהרס בטלפיה ומלתעותיה של חיה עצומה, וכל הספרים ובהם ספרי התורה הושמדו גם הם. חלונותיהם של מי מאנשי העדה נפרצו, ורק נס הוא שאיש לא נפגע ממש.

לאחר הדברים האלה לא נודעו עקבותיו של דוד-נחום, אך יצחק-מאיר הופיע בציבור והוא רועד ונידף לאמר שלא יוכל לקבל עליו את האדמו"רות. תוך זמן קצר עקר הוא ומשפחתו לבוכרשט הבירה ושם הוריד את הקפוטה וגילח זקנו ונעשה סוחר בסוכר. אף קהילת החסידים לא שרדה לאחר מכן, והיו מבני צ'רניש שעקרו לשוץ לחסות בשולי גלימתו של המגיד מזלוטשוב והיו שחברו אל הנאולוגים.

אולם שנה אחרי הדברים האלה הופיע יהודי פרא בכפר זשצ'ין שבהרי הקפרטים מרחק מ' פרסות משם, כפר שלא ראה יהודים מעולם. צייד היה היהודי, אך מבשר הציד לא אכל ורק סחר בו תמורת מחסה ומעט תפוחי אדמה וכיוצ"ב. הוא שם משכנו בשולי הכפר, אך עד מהרה הבחינו בני זשצ'ין שאיש קדוש הוא היהודי הזה והחלו לפרוש בפניו את דינם והוא דן להם. אט-אט פשטה השמועה על אותו קדוש יהודי שיש בו מחיית השדה ומעוף השמים, וגם יהודים החלו להמשך אל זשצ'ין, ובראשם הריקים והפוחזים אשר נודו ממקומות מושבותיהם אולם נשמתם חיפשה מזור.

הם באו בחג אל הצדיק מזשצ'ין והוא הורה להם כדרכם ולימד אותם את הברכות והפסוקים והמלאכים שיש לשלב בקריאת שמע למען תנוח נפשם בהם. ספר פחד לילה לא היה בידו, שכן הושמד יחד עם בית הכנסת בצ'רניש, אולם מזמן כבר היה חקוק על לוח לבו. כמה מהם שכנו בצלו וחיו כרווקים, שכן גזר עליהם לגרש את נשותיהם ולא להנשא בשל הסכנה.

והיו עוד שבאו אליו, אל הצדיק של חרון-האף. הם נשאו עמם עלבונות שלא חפצו להרדימם, שאגות שדממו זמן רב מדי. היו בצליינים אלה שהורה להם את התפילה החבויה ובאותם לילות מכסה ערפל כבד את זשצ'ין וקולות נוראיים נראים בו. "הגיע הזמן" אומר הצדיק, "לאל קנא ונוקם ובעל חמה שישוב וישכון בתוכנו".