דרך צדיקים

נער חריף היה יצחק-חיים, בנו של האדמו"ר מקאפארנא, חד מוחין ודק גו, כל כולו דעתו היה. משהיה בן ארבע שנים היה כבר אוחז בגמרא, ובגיל שש ידע להגיד את קושיית התוספות ולתרצה ובגיל שמונה עשה כך בקצות החושן, אך כל אותה העת לא חדל מלהרטיב במיטתו כינוקא.

היו בבני-הבית ששחו כי חלשה דעתו מילדות, כי השדים רדפוהו, ואכן נולד עם עין שדוק לבן מתוח עליה, כאפר של תרנגול שנאמר כי יש בו כדי להראות את המזיקין שבאוויר. אכן עתים שהיה הנער פוסק ממשנתו ומישיר מבט לאיזו נקודה במרחק כאילו יכול היה רק הוא לראותה, והחסידים היו אומרים כי רואה הוא מקצה עולם ועד סופו ואילו המסכילים של קאפארנא ליהגו כי ארבעה דורות של נישואים באדמו"רות עשו באומלל את שלהם, ונולד כשנפשו לוקה.

עוד כילד נהג לקבוע עצמו סדרים ללימוד, היה קם עם הנץ החמה וטובל במי צוננים ופותח בגמרא ובראשונים ובאחרונים. אולם משהגיע לגיל מצוות התחיל לקמץ עוד ועוד משנתו וקאשה המשרתת הפולניה סיפרה כי כל פעם שעוברת ליד חדרו בדרכה לחלוב את פרות האדמו"ר שומעת את האדון הצעיר דן ומתווכח בלשון הלימוד עם אדם אחר, תקיף ועז לא פחות ממנו, שאת קולו לא הכירה.

בראשונה נבהלה כי מדובר בפורץ אשר תפס את האדון הצעיר ומאיים עליו (כה עזים נשמעו לה חילופי הדברים!) וקראה איצ'ו כשם החיבה שהיה לה ליצחק-חיים, והוא מיהר ענה לה שהכל כשורה אך בתגובה ספג מה שנשמע לה כגל תוכחות מבן-שיחו. היא ניסתה לפתוח את הדלת אך הצעקה שספגה מיצחק-חיים הייתה האדנותית ששמעה אי פעם. "אני לומד" נבח בקולו המתחלף, "אבקש לא להפריע!"

שלושה ימים שמרה את הסוד בבטנה, חולפת כל בוקר ליד חדרו של העילוי, שומעת כל בוקר את הקולות המתפלמסים בלימוד, עד אשר הנתפחה מכאב הסוד ומסרה את אשר שמעה ליתר המשרתים והם הגדילו הדברים והפיצום בכל בית ישראל ובכל בית אדום היושבים בקאפארנא.

הנוצרים אמרו כי ארור הילד והוא מתוועד עם שדים ומתמקח עמם בחידות ובשמות ובנשמות כנהוג אצל היהודים. מאז ואילך ייחסו כל מחלה וכאב בטן לעינו הרעה של יצחק-חיים והיראה מפני הבית הגדול שעל הגבעה גאתה.

החסידים דיברו על אשר זכו כי לראשונה מזה שנות דור לומד האדמו"ר הבא שלהם (ועל כן לא הייתה מחלוקת) עם מגיד מעולמות עליונים ומדורות קדומים שנגלה לינוקא העילוי כדי למסור לו את התורה שמעבר לתורה. ברור היה להם לחסידי קאפארנא כי אות גדול הוא ושהחסידות קאפארנא תעשה ותצליח.

ואילו לשונותיהם הרעות והאכזריות של מי מהמסכילים לחשו שודאי מדובר באיזה סייס גוי אשר ראה את הנער כי טוב מראה הוא וחשק בו ופיתה אותו, ושאין התורה שלו והסודות אלא כיסוי לעריות. ושניים מנעריהם מרדכי הקרוי מרצ'ין ואליהו הקרוי אליאס שהיו חצופים ועזי נפש והסתננו עת לילה לבית הגדול שעל הגבעה וארבו בין מדפי ספרי הקודש עד האשמורת השלישית וחמקו אל חדרו ופתחו את הדלת.

על אשר נגלה לפניהם לא דיברו שנים ארוכות, אך רק מקץ חודשים ארוכים נשתקמה מקצת ראייתם בסיוע חכמת הרופא אשר בפוזנן הקרת ולאחר מכן דבקו בקהל החסידים ולא סרו ממנו ימין ושמאל וכל מעשיהם היו לתפארת עד אשר בא הצורר ימ"ש.

רק החסידים הבחינו כי על אף שנעשו אליהו ומרדכי מתפללים אדוקים מעולם לא הגיעו לבית הכנסת באותן השבתות וימי שני וחמישי בהן נקראה פרשת פנחס. וגם באותם וארטים שהזכירו את בן אלעזר נעו וזעו באי מנוחה, כאילו נפל פחדו עליהם.

אבל אני הגעתי לסיפור הזה רק כשנריה סיפר לי שמצא משחק מחשב עתיק, כמעט דור ראשון לפלטפורמרים מ1986, שנקרא 'פרדס', כלומר Pardes. מהסקירות שמצאנו באינטרנט נשמע שמדובר במשחק די טיפוסי לתקופה עם שטאנץ תמתי ייחודי. השחקן גילם חניך (Acolyte) שמנסה לעבור מסלול מכשולים משונה ומשתנה, לעלות בהיכלות ולחדור את הספירות אל אותו פרדס נכסף. שתיים מהסקירות שמצאנו קוטלות את המשחק מכל וכל, עם תלונה על הבאגים קטלניים שהולכים ומתרבים לאחר החלק הראשון של המשחק, והופכים אותו לבלתי אפשרי. סקירה שלישית לא הכחישה את הבאגים אולם התבססה על מאמר ביקורת במגזין הבריטי Computer and Video Games, אשר פורסם בסמוך להשקת המשחק. הסקירה טענה כי הבאגים אינם אלא פיצ'ר מכוון, הדורש מהשחקן 'להתאים את תודעתו להגיון המוזר של יוצרו' על מנת שיוכל לצלוח את השלבים. כל אחד מהשלבים האלה, המובילים לאיזה מן השמיים, היה זר ואקסצנטרי מקודמו, והשחקן המתמיד אולף למעשה, הובל עמוק יותר ויותר אל ההארה המובטחת. הביקורת המקורית הייתה סקפטית מאד (כשם שרק בריטים יודעים להביע) כלפי היומרנות של היוצר המדובר, אחד אלן לוגוס. הסקירה המודרנית לעומת זאת,(בRock, Paper, Shotgun) התלהבה מהרעיון ומהעצמה אשר ייחסו למשחקי מחשב בראשיתם, כפי שניתן להתלהב רק אחרי בדיעבד גדול.

אבל השם הזה, אלן לוגוס, הפתיע אותי. זה לא היה שם משפחה בריטי, לא שם משפחה נורמטיבי אצל אף אחד. חיפשתי עוד ומצאתי כי בגיל שש-עשרה ביקש יצחק-חיים מקאשה שתלך לפוזנאן ביום החופש שלה ותקנה לו ספרים בפולנית על פי רשימה שנתן לה. הוא ידע שהיא מסורה לו בכל ליבה ושתמלא את בקשתו. בשבוע שלאחר מכן מסר לה רשימה נוספת. לאחר עוד שבוע נגמר הכסף שהקציב לו אביו לבזבוזים קטנים, אותו חסך בקפדנות מגיל מצוות, ולאחר חודש נוסף תמו גם חסכונותיה של קאשה. הספרים, ספרי מתמטיקה ופיזיקה וביולוגיה ואסטרונומיה, נערמו כבר לכדי מחצית מחדרו הקטן של היורש, מותירים לו ולמיטתו ולשולחנו ולמבקר הלילי שלו מפחות מד' אמה על ד' אמה.

הוא מסר לקאשה את בגדי השבת המהודרים שקנה לו אביו והורה לה למכור אותם ולקנות בדמיהם רשימה נוספת של ספרים בפולנית וצרפתית ואנגלית, שכן על אף שהיה ספון בחדרו אט-אט תפס מה מדרכן של שפות אלה.

באותו לילה היה פולמוס גדול בבית וקולות התגרה שבלימוד נישאו מעלה מעלה. רוח נוראה יצאה מדרום וטלטלה את כל העצים ועקרה מקצתם, הוילונות שבקומה השלישית ניצתו כמו מעליהם ובערו עד תום וכל הסרוויז הצרפתי התנפץ לרסיסים.

איש לא ההין לשאול את העילוי הקדוש את אשר אירע ואיזו גזירה הסיר במאבקו מעם ישראל, אלא שמאותו לילה לא נשמעו עוד קולות הלימוד הלילי מחדרו ורק הספרים הוסיפו להיערם בו.

כאשר היה בן שבע-עשרה התייצב הנער בפני אביו האדמו"ר והודיע לו כי יש בדעתו לנדוד לפוזנן ולהעשות שם סטודנט בפקולטה למתמטיקה. האדמו"ר היה אדם שליו ומתון בימים כהלכתם, אך משנתבשר זאת בקעו ממנו כל החרדה והמתח והתקווה והאימה שחש כל אותה את אל מול בנו העילוי. רוח לא נשבה ואש לא ניצתה וכלי לא נשבר, אולם כל בני הבית הגדול על הגבעה שמעו ודאי את האדמו"ר צועק ומוכיח את בנו.

"וכלום אינך מאמין בבורא עולם?"

אולם רק מעטים, רק הקרובים ביותר, יכולים היו לשמוע את התשובה של יצחק-חיים. הוא דיבר באותו קול חנוק, דרוך, בו נקט בדברי חול. "ראיתי את בורא עולם. אני לא מאמין לו".

יצחק-חיים ארז מספר ספרים ונעלם בלא שיהיו באמתחתו ולו שני גרושן, והחסידות שקעה לביצה של אבל סמיך, טובעני. פה ושם הגיעו אנשים מפוזנן ואמרו שראו את הסטודנט והוא גלוי וגלוח ראש ומלבוש גויים לו, והוא יושב ללמוד בבתי קפה של גויים והקדימו לו שלום והוא בחן בהם בעינו הרעה באותה דרך בה בחן בעלומיו את השדים והמזיקין ולא השיב להם. לאחר מכן פסקו גם בשורות אלה, והסטודנט נעלם מפוזן ואיש לא ידע לאן. שנותיו של האדמו"ר הערירי נגררו לאטן, אך גם הנהגתו פסקה והוא הרבה להסתגר לבדו בחדר בנו הנטוש ולהתפלל.

רק מקץ שבע שנים שב והופיע יצחק-חיים בקאפארנא. הוא נותר רזה אמנם אך נוספה בו איזו יציבות וכוח גברא. הוא חבש מגבעת על דרך העירוניים וצימח זקן נאה, לא חסידי אלא מה שמתקרא אלגנט. הסערה ליוותה אותו כאשר עשה את דרכו אל הבית הגדול שעל הגבעה ואל אביו, והכל השתאו והחסידים התמלאו תקווה כי הקב"ה אינו עוזב ליראיו ומשיב לבבות בנים על אבותם.

לילה שלם דיברו ביניהם, לילה שלם התווכחו. רוח לא נשבה ואש לא ניצתה וכלי לא נשבר אך דומה כי כל באי הבית, החסידים והמשרתים כאחד הצמידו אזניהם לחרכים ושמעו כיצד באותות ובמופתים מוכיח יצחק-חיים לאביו כי תם זמנם של היהודים בפולין, כי בא רועץ לכלותם ומוות בידיו. לילה שלם הראה לו דו"חות אסורים מהמודיעין הפולני בו שירת לדבריו, את פענוחי השדרים הסודיים, את פלסתרי התעמולה של הצורר ימ"ש ואת המספרים, וכל אותה עת שאל אותו אביו על השנים האלה, על המצוות ששמר או לא שמר, על האוכל שאכל, על הנשמה הגדולה שניתנה לו, על המשא הגדול המוטל על כתפיו, הוא – החולייה האחרונה לבית קאפארנא. בני הבית שמעו את הקולות. על התורה הגדולה שנבחר יצחק-חיים להביא לעולם ועל התורה שבחר להביא תחתיה.

יצחק-חיים יצא לפנות בוקר, פניו מקומטות בכעס שאין לו שם. אביו יצא ללוות אותו אל המדרגות לבית. בן האדמו"ר ירד במדרגות אל החצר והסתובב.

"אבל זו אמת? אתה לא מבין? הראיתי לך את האמת!" צעק.

"ראיתי את האמת שלך" השיב אביו בשלווה, "ואמת כי אמת היא. אולם להאמין לה? לא אוכל לעולם".

שיחה אחרונה זו בין האב לבנו התקיימה בכ' תמוז ה'תרצ"ט, ערב פרשת פנחס, ועל פי ספירת הגויים בשביעי ביולי 1939. שבועיים לאחר מכן הגיע אייזק אייזנשטאדט לאותה פגישה בורשא בה השתתף בהצגת הגילויים של הצוות שלו באשר לאופן פעולת מכשיר האניגמה הגרמני וזכה כי ראש המשלחת הבריטית, אליסטר דניסטון, יכתוב עליו:

A polish Jew named Isenstadt, goes by an intrateam moniker of Logos, a very bright, very agreeable young man.

בצירוף מקרים מעניין, יצא שממש בימים בהם תרתי אחר מידע נוסף בנוגע לאותו לוגוס, העלו Rock, Paper Shotgun מאמר נוסף בו נזכר המשחק Pardes. מדובר היה במאמר ארוך למדי שעסק בתגובה הציבורית באנגליה להתפשטות משחקי המחשב ובמאבק על הלגיטימציה של המדיום החדש. פרדס נזכר בתור אחת הדוגמאות הבולטות עליהן התבססו חסידי הגבלות הגיל והנגישות של משחקי המחשב. על אף שנמכרו פחות מאלפיים עותקים של המשחק, כמה מהקונים ספגו קורל. בפרט: מתיו שטארק מלונדון, בן 17, התאבד על ידי חיתוך ורידים באמבטיה. מורטי זקס ואלייג'ה סגל, בני 23 ו26, מרוצ'סטר ומיורק, התאשפזו בכפייה בעקבות התפרצות פראנויה סכיזופרנית. נייט נידלר, בן 22, הביא למותה של בת-זוגו לאחר שדקר אותה בצווארה שבע פעמים, וקיבל מאסר עולם.

המאמר בRPS מטיל את האשם בקמפיין הפרסומי של Pardes וספציפית בראיון טלוויזיוני שנתן יוצר המשחק, אותו אלן לוגוס. כותב המאמר, אד ת'ורן, טוען כי הראיון האמור הבטיח הארה לרוכשי המשחק והסתיר את תהליך התכנות בערפל מיסטי כבד, וכך משך אליו המשחק מנעד של אנשים לא יציבים מראש, חושקי הארה וכרוכים אחר הנסתר אשר נסחפו לבינג'ים הרסניים.

יצירתי קשר עם כותב המאמר, וביקשתי ממנו הפנייה לאותו ראיון וידיאו. אד התנצל והודה כי הוא עצמו לא הצליח להשיג את הראיון המקורי והתבסס על עדויות מיד שנייה, אולם כפיצוי שלח לי דבר מה יקר בהרבה – את כתובת הדוא"ל של אותו אלן לוגוס. מסר ולא ידע מה מסר. "הוא לא עונה למיילים, כתב לי אד. Best of luck, though". ואכן, זכיתי לכזה.

קאפארנא משמשת כאיזור ההתחלה של המשחק, מעין שטעטל אידילי מ'כנר על הגג: המחזמר' מסומן אותיות לטיניות, Koparno, שם שהיה ודאי סתמי לחלוטין לרוב רובם של השחקנים. אלא שאני הכרתי את שם העיירה ואת החסידות המשונה שלה אגב עבודתי במרכז זלמן שזר, והיה קשה לי להאמין כי חוקרי ומבקרי המשחקים הבריטיים שניסו לדבר עם אלן לפני עשו את הקישור הזה. החלטתי להמר, כתבתי לאלן ושאלתי אם יוכל לספק את סקרנותי בנוגע לרבי של קאפארנא.

לא עברו שלוש שעות ומצאתי את התשובה בתיבת הדוא"ל שלי. מר לוגוס, תושב דרבישייר, מוכן היה לענות על שאלותיי. חליפת המכתבים שהחלה נמשכה חודשיים וכללה גם שתי שיחות זום. אלן נראה היה לי כעין הוביט מזדקן, עם פנים רחבות, לחיי בולדוג, עיניים רכות, מצח קמוט ומעוטר קצוות שיער שיבה. הוא שמח לענות על שאלותיי כמלח צמא המוצא ספינה חולפת בלב הים, וסיפר לי כי אייזק לוגוס הגיע לחופי אלביון רק באפריל 1942, חיוור וחולה מאד, בדרכים לא דרכים בספינה שעשתה את דרכה מגיבלרטר. הוא לא התפנה מפולין דרך יוגוסלביה בספטמבר 1939 כפי שעשו זאת חבריו למחלקת הפענוח הפולנית, אלא נותר בארצות הדמים למעלה משנה נוספת. מעולם לא סיפר מה עשה באותה שנה ואיך שרד אותה ואם שב וביקר בעיירת הולדתו קאפארנא וניסה לשוב ולדבר אל לב אביו ואל לב עדתו.

הוא יצר קשר עם חבריו במחלקת ההצפנה ואלה סידרו לו את התעודות הנדרשות. אי אז קיבל על עצמו יצחק-חיים אייזנשטאדט את שם המשפחה לוגוס. Too German? שאל הפקיד שעין במסמכיו. שפתיו הסדוקות של יצחק-חיים התעקמו לחיוך לא נעים. Too Jewish, אמר. הפקיד הישיר אליו מבט מופתע והנהן בהבנה.

איש מקוראיי לא יופתע לגלות לגלות שאת שארית ימי המלחמה בילה אייזק לוגוס במרכז החישוב והפענוח אשר בפארק בלטצ'לי, יושב מול השדרים הגרמניים, ואז פותח את פנקסיו וממלא אותם באינספור סימנים זעירים, עכבישיים כמעט, שב ומיילד בכוח הגיונותיו את האות מתוך הרעש. הוא היה קרוב לאלן טיורינג, והשאיר אחריו כמה וכמה מחברות השוטחות את מה שאפשר לתאר רק כהגיונותיו על ייעודו המשיחי של המחשב. מכונה לוגית פרי דעת האדם שסופה לעבד את כל הרעש, את כל התוהו הגואה להטביענו נפש, לכדי טקסט רציונלי ומשוקלל. מהלך שיתרץ את כל הקושיות כולן.

לאחר המלחמה עבד כמה שנים באוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר על פיתוחם של המחשבים הראשונים והיה גורם חשוב אף כי נחבא אל הכלים תרתי משמע. ב1952 התפטר מעבודתו, אולי בתחושת אכזבה מדרכו של המיחשוב החדש, והתחתן עם הגב' ססילי קופר, אותה הכיר בשירותם המשותף עת המלחמה ושההתכתבות עמה מעולם לא פסקה.

הם רכשו קוטג' צנוע לא רחוק מהוריה של ססילי, באחת מעיירות של חבל דרבי (ראיתי מה מפנים הקוטג' בשיחות הזום שלי עם אלן, והוא אכן נראה כאות ומופת לנחת הוביטית), ואייזק התחיל לעבוד כחשב בעירייה. למכריו החדשים הסביר את שם משפחתו ע"י East European origins שלו (וכשהיה אומר כך היה מעווה את פניו ואת אצבעותיו לעשות דמות ג'ון קרדין בגלמו את דרקולה על המסך הגדול), אך הקפיד לומר שנקרא אייזיק על שום הערצה שרכשו הוריו כלפי סר אייזק ניוטון. שמו השני, חיים, נשמט בדרכו לאנגליה.

כאשר נולד אלן, ב1957, נטבל בכנסייה האנגליקנית המחוזית. כשנשלם הטקס פרצה אמה של ססילי בבכי. בניגוד לבתה שעשתה חיל בכשרונה ועבדה לצד שועי עולם, הייתה סבתו של אלן אישה פשוטה ולבבית אולם לא מתוחכמת במיוחד. היא אהבה מאד את אייזק, הוקסמה משורשיו הזרים וסיפורו רווי הטלטלות ומיהרה לחבק אותו. Poor kid, אמרה ונשקה לעינו הרעה, מכוסת הדוק של חתנה, if only your parents could have seen you now.

מאותו היום אבדה לה הנחת של אייזק לוגוס. ראשית כתב לאגודת המיחשוב של בריטניה וביקש להצטרף אליה כחבר מן המניין. בקשתו נענתה מיד והוא התחיל לכלות יותר ויותר זמן בהתכתבויות ובחישובים, הולך ומזניח את הרך הנולד, את אישתו ואת פרנסתם גם יחד. הוא בילה יותר ויותר זמן בצריף הסמוך, עובר על רשימותיו ומעדכן בהם את אנשי החברה בלונדון, אף כי נמנע מלהגיע לראות את פניהם.

ערב מאוחר אחד ניגשה ססילי אל הצריף. היא הייתה בת שלושים ושבע עכשיו, אם טרייה לעולל רעבתן וצרחן בן שנה. עייפה מאד, מאוכזבת מאד וכמהה לאישה ולמילותיו ולמגעו. לילות רבים חלפו מאז שחזר למיטתה לפני הנץ החמה והיא הייתה בודדה וביקשה לזמן את אייזק לארוחת הערב שהכינה, ממש כמו שאהב, גרסא מתוחכמת, מפולפלת ומשודרגת של לחם העוני שחלקו עת עבודתם בפארק בלטצ'לי.

היא שמעה קול דיבור מהצריף. ראשית חשבה שבעלה מדבר אל עצמו, אף כי מעולם לא קרה כדבר הזה, לאחר מכן, כאשר שמעה קול נוסף הניחה שמצא איזה תלמיד לשוח איתו במתמטיקה וקנאה עזה עלתה בה, שכן פעם היה מתדיין איתה באינטגרלים וכעת משביצעה את חובתה הנשית יבשה שיחתם. אולם כשהתקרבה הבינה שאין השניים שחים באנגלית. "מרגל!" עלתה בה מחשבה מטופשת ששככה כמעט מיד. היא היססה לפני שאחזה בידית דלת צריף, אולם ככלות הכל, האין היא בעלת הבית?

אולם משאחזה בידית דלת הצריף ופתחה בה לכדי סדק, עלה קול בעלה והוא נורא מכפי ששמעה אותו אי פעם, מכפי שדמיינה שהוא יכול להיות. Go away! שאג אייזק. Leave me be!

הדלת נטרקה מולה בכוח עז, ובדמיונה חשה ססילי את הכאב של רגלה שהייתה נשברת אם הייתה מספיקה להכניסה פנימה. היא נמלטה משם, ממררת בבכי, רגשנית ממש כאמה. כל הכשרתה, כל שירותה בעת המלחמה לא הספיקו לה בעת הזו. בימים ובשבועות שבאו לאחר מכן היא ניסתה להראות את מורת רוחה לאייזק, להוכיח אותו, להפנות לו כתף קרה.

הכעס שלה החליק ממנו מבלי לגעת, כשלג מפסגת הר. הוא לא הבחין במורת רוחה, לא הבחין בה. היה נכנס לבית כדי לסעוד מעט מארוחת הבוקר והצהריים, אך משפסקה להגיש לו אותן הסתפק במעט ביצים וירקות שורש שהיה מבשל בסיר צבאי. גם סעודות אלה שלו הלכו וקטנו והוא הלך והצטמק ורזה כפי שהיה בימי נעוריו, ואולם נראה היה כי הכח בעיניו הולך ומתלהט. יום אחד התגנבה ססילי לצריף לחפש את עקבות בן-שיחו (מכבר הבינה שאותו זר מסתורי היה פוקד אותו מדי לילה) אולם לא מצאה שום סימנים לאדם נוסף. רק מחברות על גבי מחברות רשומים אותיות דקות, לא לטיניות. היא הניחה שמדובר ביידיש, אך אלן במחקרו (ואני מקדים כאן את המאוחר) גילה שזו עברית.

יום אחד תפסה אותו מודד את אורכו של ביונט, כידון של רובאים שקיבל ליום הולדתו מאביה, ושאלה אותו למעשיו. הוא בחן את הביונט ואז התבונן אל בין שדיה, טפח שם באצבעו המורה. Would fit a couple אמר בגיחוך, as he suggests. ואז נחלשו ידיו והביונט נשמט מהם ובמאמץ הוא הרים את ידו וליטף את מצחה. Won't happen though, I'm not here for much longer.

באותו הערב לקחה ססילי את אלן בעגלתו ועלתה על האוטובוס להגיע לבית הוריה. היא לא אמרה להם דבר, תמיד ניסתה להציג סבר פנים יפות כפי שהורו לה, אולם הם ידעו כי דבר מה אינו כשורה, חשו בסופה הנאספת על פני השנה וחצי שחלפו מאז הלידה. ארבעה ימים לקח להם לשכנע אותה לספר דבר ממה שאירע, יומיים נוספים עד שההינה להתקשר למשטרה.

כאשר הגיעה המשטרה לביתם של אייזק וססילי לוגוס מצאה בית שאיש לא היה בו שבוע. הם פרצו את דלת הצריף ומצאו את אייזק מורעב וחסר-הכרה, ראשו מוטל על גבי מחברות מלאות כתב עברי דק. אף הקירות היו מכוסים כתב עכבישי צפוף.

אייזק הובהל אל בית החולים אך נפטר לאחר יומיים, מבלי שישוב להכרה. המילים האחרונות שמלמל היו בעברית והם נרשמו על ידי ססילי שישבה לצידו כל אותה העת, מחזיקה בידו, מאשימה את עצמה. ואלה הן:

Lo brit velo shalom

בשיחותיי עם אלן סיפר לי כי בימי נעוריו ניסה להדחיק את זכר אביו המטורף. עיירות מחוז דרבי הן מקומות קטנים, דחוסים שהשמועות בהן רצות מהר והשמות לא סרים מעולם. אלן ניסה להיות אנגלי כשם שאנגלי יכול להיות ונמנע בכל כוחו ממורשת הזרות של אביו. לעתים היו מבקרים חברים של הוריו מבלטצ'לי, לפעמים חבריו לעט של אייזק מחברת המחשוב הבריטית, לספר לו איזה מתמטיקאי והוגה מבריק היה אביו. תמיד היה מנצל איזו הזדמנות לנוס משם, תמיד היה נמנע משיעורי החשבון ומתמסר אל הרגבי והחתירה.

אולם בגיל עשרים מצא את עצמו לומד את מדע המחשבים בקיימברידג', בגיל עשרים ואחת התחיל להיתקל באזכורים של אביו בהערות השוליים, תמיד בראשי תיבות, אבל תמיד בתחומים שמשכו אותו יותר מכל. I decided I have to turn back and face him, כתב לי.

הוא התחיל ללמוד עברית, חדשה ומקראית בו-בזמן, כדי לקרוא את כתבי אביו, אבל לא הגיע רחוק. העברית הייתה רק כלי, הבין, שכן אמת הבשורה שכתב אביו הייתה קוד, תוכנה, אף כי בשעה שכתב אותה לא היה שום מחשב שיכול היה להריץ אותה. זה ריתק את אלן, ריתק אותו עד שיקדיש לזה כמה מהשנים הבאות בחייו, למורת רוחה ולאימתה הצרופה של אמו. במקביל התחיל לחקור את עבר אביו והתכתב עם מספר חוקרים מן האוניברסיטה העברית בנוגע לחסידות קאפארנא ולהשקפותיה. התכנה שכתב יצחק-חיים הייתה מבריקה אבל גם משונה מאד, רב-ערכית מאד לא כשירה למחשבים כפי הווייתם. היא הצריכה פרשנות, ואולי צמצום.

אלן נכנס לתעשיית משחקי המחשב ובגיל 29, ב1986 שכנע את האמרסופט, החברה הקטנה בה עבד לקחת את פרוייקט הבית שלו, הPardes הסודי עליו עבד כמפעל שורשים ולהוציאו לאור כמעט כמו שהוא. They used to have an insatiable appetite for effective coding, back then. Not terribly picky. Now we can say they should have been more careful, but hindsight is twenty twenty.

הזכרתי כבר את נפגעי Pardes ואת הדיון הציבורי שנפתח באנגליה כתוצאה מכך והגיע עד לפרלמנט. האמרסופט נסגרה ואלן הגיע לתכנת עבור חברה לניהול חשבונות. הוא הצטיין בכך ואימצם אל לבו שכן די היה בהם לעמעם את רוב מחשבות הסרק. הוא לא התחתן מעולם, חושש כי מה מאביו דבק בו ככלות הכל, ורק לפעמים היה מוצא את עצמו מתעורר באמצע הלילה מהלך לארגז בו נשמרו רשימות אביו ומתקן דבר מה בתכנה שכתב, מפרש מחדש ומדקדק. הוא מעולם לא ניסה להריץ את זה מחדש.

I think this thing, whatever it is, the thing that my dad was running from, it affects me much less since I am not actually a Jew. As if I have some natural antivirus installed, almost.

זו הייתה במהלך שיחת הזום השנייה, האחרונה שלי איתו. הוא חש ותיקן את עצמו לJewish person, הבהיר כי There is nothing viral about Jewish people, of course, הסביר כי התחיל עצמו בתהליך גיור במהלך שנות התשעים אבל הפסיק מאחר כי That's was too damn weird, no offence meant, I saw what is it my dad was running from, and it was too damn weird ומשום מה שאל אותי מה דעתי על הסכסוך ומה עשיתי בצבא.

חששתי כי תשובותיי הפוליטיות לא הניחו את דעתו שכן לאחר דוא"ל נוסף אחד כמה ימים לאחר מכן, הפסיק להגיב לי. רק לאחר חודש נוסף של בירורים גיליתי כי נפטר מהתקף לב שבוע לאחר שיחתנו האחרונה, ב2 ביולי 2021, ערב פרשת פנחס. כך תמה לה משפחת לוגוס מאנגליה, כך הלך לעולמו צאצאם האחרון של אדמו"רי קאפארנא.

בדוא"ל האחרון ששלח לי, יומיים לפני מותו, חתם ב – I suppose the existing tools are insufficient for the task of implementing a code with such a plenty of outcomes. Maybe quantum computing, though?

2 מחשבות על “דרך צדיקים

כתיבת תגובה