צעדתי במסדרונות הארמון החשוכים הלוך ושוב כסומא. עיטורי הקיר המתארים את השבויים הרמוסים מתחת לרגלי פרעה מיטשטשים לכתמי צבע לא מזוהים בלילה המצרי. הייתי טיפש, ספיה תגיד שהייתי טיפש, סיכנתי את עצמי כאשר העזתי לחלוק על מלך מצריים, אך גם סיכנתי אותה ואת התינוקת. ידעתי לפני ולפנים את כל הסיבות הגלויות והנסתרות לכך שהייתי צריך להחרות ולהסכים, או לכל הפחות לשתוק כמו איוב, ולמרות זאת שוב פתחתי את פי כמו חמור נוער.

טרוד הייתי במחשבותיי, עד שבתחילה לא הבחנתי כלל שעיניהם של הפרעונים והאלים הצבועים בקיר עוקבים אחרי צעדיי.

לא, גמרתי אומר בדעתי, לא אוכל ללכת לפרעה ולשקר ששיניתי את דעתי. כי אף על פי שעוד ועוד רגעים הבהירו לי עד כמה המעשים והאמירות שלי היו מסוכנות, לא מצאתי בעצמי דרך שאוכל להתיר בה את הדבר.

לחישות נלחשו בין הדמויות המצוירות, בין אותיות החרטומים הזעירות. הרחשים הלכו והתגברו עד כי הבנתי שלא רחשי ליבי הם, ולא קולות מחשבותיי. בקצה המסדרון האיר הירח על איור גדול של בת המלך מגישה מנחה לרע על ספינת השמיים, ותחתיו עפף המאיים לבלוע את השמש.

אלא שעפף לא פנה לעבר הדמויות. הבטתי מבולבל באיור הגדול, דבר מה משונה בו, ואיני מסוגל להבחין מה. מתוך הציור זחל החוצה נחש עצום בגודלו, אדום כמו הבצורת. הנחש זלג מתוך הקיר ונפל לרצפה, נולד מתוך האבן.

עצרתי את נשימתי, וחנקתי את הדחף לנוס על נפשי. לא נעתי ולא זעתי, וכלאתי את החרדה בחזי. קיוויתי שיחליק מעל פניי כאשר לא אמשוך את תשומת ליבו. אך לא היה זה נחש ככל הנחשים האחרים שראיתי באוהלי מדיין, אלא מיד כחץ ניתז נע קדימה במהירות, וראשו המשולש והעצום מתחדד כנגד פניי.

הדחף לשרוד בכל מחיר השתלט עליי ברגע שהבנתי שאם לא אזוז, ינעץ השקץ את ניביו ברגליי. זינקתי לאחור ורצתי, סנדליי טופפים על השיש, ומהר מאוד נשימתי הכבדה מהדהדת וניתזת בקירות המעוטרים והריקים.

קיללתי את עצמי ללא הפסקה, הרי ידעתי שיהיו השלכות לדבריי. יועץ זר הייתי, בארץ נוכרייה, ועתה סר חיני מלפני המלך, וההגנה שפרס עלי נלקחה ממני. דמי הותר הלכה למעשה, ועתה כל מי שנצר כנגדי עלבון או יריבות יכול היה לנצל את ההזדמנות.

מעדתי בפנייה, ולא חישבתי היטב את המרחק. ראשי נחבט בפינה, כאב של אלפי זיזים מתכתיים הצטלצל בתוך גולגלתי. בלעתי את הכאב לתוך הגוף והשרירים, לתוך האגרופים הקמוצים והציפורניים החותכות לתוך כפות הידיים.

התנועה הגלית של הנחש על הקרקע ריקדה בין הצלצלים. הכרחתי את עצמי להמשיך לנוע. לאן אלך? ניסיתי לחשב את צעדיי. לא אוכל לחזור לחדריי, אם אמשוך אותם אחריי אסכן את ספיה ואת התינוקת שנולדה לפני חודש. אך אם לא אזהיר אותן, עלול להגיע אליהן מישהו אחר.

ניסיתי לבלבל את הנחש בריצתי במסדרונות, אך הוא דבק אחריי, נושף בעקביי. האוויר הקר של המדבר צרב וייבש את גרוני תוך כדי ריצה. מלפניי התפצלות המסדרונות הלכה וסגרה עליי, דרך אחת פונה אל המרתפים והמחסנים ואילו השנייה אל הגנים.

תוך כדי ריצה השלתי את נעליי מעל רגליי והשלכתי אותן בכל הכוח לעבר הגנים ואילו אני רצתי לעבר המחסנים. הנחש, שאיני יודע איך הבין או הצליח לעקוב אחריי, זחל בעקבות נעליי והתרחק במורד המסדרון לכיוון השני.

נצמדתי לקיר המחוספס, הדמויות החקוקות בו מגרדות את גבי כאשר התנשפתי מן הריצה הפתאומית. ראוני עכשיו, איש יושב אוהלים הייתי, נרפיתי מאוד בחצרו של פרעה. בטרם באתי הנה כנער צעיר יכולתי לרוץ עם הגמלים יום שלם.

מגע חלקלק וחמים על זרועי ניער אותי בבהלה, וידי נשלחה אל סכין הנחושת שלמותניי.

"הרף", קרא קול מוכר. מבין הצללים הופיע איוב.

"אל תקרב אלי", איימתי, ושלפתי את הסכין מנדנה. "האם מעשה ידיך הנחש ההוא?"

"לא", אמר מיד, "אין לחשי ארץ עוץ מסוגלים לכך, מעשה ארץ מצריים הוא".

"שקר אתה דובר".

קול זר התערב בשיחה, "הוא אינו משקר". מאחורי איוב הופיעה אשתי, את הליכתה מלווה צלצול רך של התכשיטים הרבים שענדה, וצרור עטוף בזרועותיה.

"ספיה", מיהרתי לאחוז בידה, מתקשה להסביר את חרדתי הרבה שנשתחררה עתה. חוסר הידיעה שהכאיב לי במנוסתי הותר אבל כאב רפאים עדיין נותר.

"חברך הופיע כאשר ניסה נחש להכיש את התינוקת בעריסתה". אמרה לי והטתה את הצרור לפניי. הצצתי לעבר הפנים הזעירות העטופות היטב, סביב, סביב. ישנה הייתה, נמה ותמה.

"מהרו ובואו עמי", אמר איוב, והוליכנו במורד המדרגות. "עליכם לצאת את מצריים עוד הלילה".

לחצתי את ידה של ספיה וירדנו בעקבותיו. "אם אינך מחולל הנחשים, מי מלאו ליבו לעשות כן?"

איוב חייך חיוך אירוני, "מי?"

היטב ידעתי, האוויר נמלט ברח ממני. בלעם בן בעור מעולם לא נטה לי חסד, קנאי היה לכוחו ולהשפעתו, עד עתה הייתי נתון תחת הגנתו של פרעה, אולם הערב סר חיני. "ואפילו לא ניסה להרגני בעצמו, אלא שלח את יוחנא וממרא לעשות את המלאכה".

"כתאונה של ילדים המתאמנים על לחשיהם", הסכים איתי חברי.

"תועבת מצריים", רטנתי מתחת לזקני. יוחנא וממרא עוד לא היו בני עשר, אך התאומים עוררו בכל רואם חוסר נוחות מתווי פניהם הזהים, ועיניהם החלולות. לא אחת שמעתי את בלעם משתבח בבניו, שכוחם גדול משלו.

"היית צריך לנוס כבר אחרי שיצאת מלפני פרעה", אמר איוב בשקט, "נפלת בפח שטמן לך מבלי להבחין כלל בבור שלתוכו אתה מועד".

"איך יכולתי לעמוד מנגד?" רתחתי אך ניסיתי לשמור את קולי נמוך כאשר ירדנו במדרגות. "איך הייתי מסוגל לשתוק כמוך כאשר הוא הציע להשליך היאורה כל בן הנולד לעברים?"

"כי ידעת שכבר מלאו ליבו של פרעה לעשות כן. עם יועציו התייעץ רק כדי שיאשרו את מה שכבר קבע. בלעם מכירך היטב, וראה שלבך רך מלידת בתך. ולכן די שיציע את הדבר כדי שתצעק ותעז פנים כנגד פרעה, ואז יוכל לנצל את ההזדמנות לסלק אותך מדרכו".

מילותיו שוב עוררו בי את התחושה שטיפש הייתי, שלא ראיתי את מהלכיו של בן בעור, עיוור מאהבתי לעוללה שבזרועות ספיה. "אינך אב, רעי, ולא לקחת אישה, צעיר אתה, ואינך יודע סבל אובדן ילדים. מקלל אני אותך על שתיקתך, שתלמדנו עשרת מונים".

איוב הטה ראשו ממני, "אין כל חדש תחת השמש, עבדים הם".

"וכי אין עבדים ושפחות אוהבים את ילדיהם? וכי היו עבדים עד לעצתך הקודמת לפרעה?" כעסי עלה בי, וקולי הדהד במורד המדרגות.

שוב נשמע קול הלחש. כאשר הרימותי ראשי מעלה, לעבר ראש גרם המדרגות, ראיתי צללית של שני ילדים זהים, תלתל ילדות בודד קלוע לצד אוזנם הימנית. בבת אחת הטיחו עצמם קדימה, מפרקתם נשברת ונעשית לשני נחשים דמויי עפף ענקים ואדומים.

"רוצי ספיה", דחפתי אותה לפניי. עתה רצנו שלושתנו, אך אשתי, רגליה כושלות. לפני פחות מחודש ילדה. "תני לי אותה", אמרתי, וקולי נבחני מן האוויר החסר. לקחתי את הצרור מידה, ולפניי ראיתי שאיוב הושיט לה את ידו.

במורד המדרגות מאחורינו החליקו הנחשים כאילו היו האבנים מים.

חרף הדחף להמשיך הלאה והלאה, איוב עצר מול אחת מדלתות המחסנים והחל לדפדף בצרור המפתחות שבידו.

"איוב?" צעקתי עליו, חששותיי שמא בגד באמוני ועתה הוא מוביל אותי ואת משפחתי למלכודת מבעיתה את מחשבותיי.

"בואו הנה", הורה לנו כאשר המנעול נכנע לו, ואנו מיהרנו פנימה וחסמנו יחדיו את הפתח. נוגה אור תכלכל האיר בחשכה, נוצץ ומרצד על פני שפע זהב וכסף, צלמים ומסכות נערמו זה על גבי זה, כל טוב מצריים מקיף אותנו. פסענו בתוך הגנזך, מתפלאים ונפלאים. על הדלת התדפקו הנחשים וניסו לנפץ את הדלת, אך ללא הועיל.

"נמתין כאן עד שייפנו מעלינו", אמר איוב, קולו שקט, ואינו עונה או מתפרץ כנגדי למרות שהכלמתיו.

ספיה נאנחה ופנתה לשבת, לנוח מן הריצה האלימה.

חיבקתי את חום גופה של התינוקת אליי ופסעתי לצידו של איוב. שקטים היינו, נוכחותו של היועץ השלישי נוכחת נפקדת בינינו.

"יוחנא וממרא יאמרו לאביהם שסייעת בידי להימלט. למה תעשה את בלעם לאויבך?" שאלתי אותו בעודי חש בזרועות הזעירות מתפתלות חרש בצרור.

"חברי ורעי אתה, שנינו היגענו לחצר המלוכה כבני ערובה לעסקאות שכרתו אבותינו. שנינו תלינו בה תקוות גדולות, מתוך כורח באנו, אך רצינו לצמוח בה. ועתה ארצי שינתה פניה, ואף אם לא אוכל להציל את כל הזכרים, את הנקבות אוכל להציל. ואף אם לא אוכל לעצור את בלעם, לפחות אמלטך".

הנהנתי חרש, וקיוויתי שאין הוא רואה שצדק בי בראשונות יותר מבאחרונות, שאכן בתי ריככה את לבי מאוד.

פסענו יחדיו במחסן, מעבר למרכבת זהב. על אבזמיה וגלגליה נגלה לעינינו בלב החדר האוצר האמיתי שעליו שמר פרעה. מטה ספיר מגולף מפיסת שמיים ניצב מאונך, עומד בעצמו, בתוך קן מוזהב, מאיר כשמש ביום בהיר. למרות הדחק והלחץ, קרבתי אל המטה הזה וראיתי אותיות שלא היכרתי חקוקות עליו.

קול רעם גדול החרידני ממקומי, ורסיסי עץ עפו לכל עבר. את קולה המופתע של ספיה שמעתי, ואז זוג הנחשים פרצו לתוך חדר האוצר, ועתה התיזו קשקשיהם את נוגה האור התכול של המטה. שניהם עטו עלי באחת, ניביהם נחשפים ותעלת הארס בפיהם ברורה וקרובה.

אחזתי את התינוקת הזעירה בזרועותיי, הידקתי אותה אליי עד שהחלה לייבב ולבכות בקולם חסר התקווה של ולדות רכים. אלוהי המדבר, רוכב בערבות, שמור על ילדתך הרכה שלא חטאה. היבטתי בעיקולי שפתיה המשורטטים, ובאף הזעיר. ריסים זעירים בראו האלים לתינוקות שרק נולדו, וכל זה למה? כדי להורידם שוב ביגון שאולה?

נתקפתי שוב בתחושה של לחש וכבלים האופפים את המטה הזה. כנגד רצוני להתכדר רועד מסביב לצרור של בתי מצאתי עצמי מתרומם ומזדקף. תפסתי בידי את מטה הספיר. ציפיתי להתנגדות, אך הוא נענה לידי, מחליק לתוך אחיזתי.

עתה היו הנחשים קרובים כל כך שאת חרצי עיניהם יכולתי לראות. ובתנועה אלכסונית חתכתי בפניהם. חתך אחד ארוך שפצע את עינו השמאלית של הנחש הימני ואת עינו הימנית של הנחש השמאלי.

היטב ראיתי את הבעת הבלבול על פניהם, ילדים שלא הבינו את חוקי המשחק ששחקו ועתה התפלאו שגם הצד השני רשאי להחזיר. שפתם התחתונה רעדה מתוך עלבון. הנפתי שוב את המטה באיום, ועתה נסו שני הנחשים מן האוצר, קול רשיפותיהם עוללים מבוהלים.

ספיה מיהרה לעברי ולקחה את התינוקת, חיבקה והרגיעה אותה אך ללא הועיל. "היא תצטרך לינוק בקרוב".

איוב הנהן, "חמורים הכנתי לכם, השיירה תצא ושם תוכלי לטפל בה".

את שארית הדרך גמענו בדממה, וכאשר נגלתה לעינינו השיירה חייתה נפשי. עטפתי את המטה הזוהר בגלימתי וקשרתי אותה לחמורי. סייעתי לספיה לעלות על החמור, ורגעתי כאשר שמעתי את הקולות הבולעים של התינוקת כאשר ינקה ללא בושה.

פניתי בחזרה אל רעי. "איוב, שוב לך לארץ עוץ. ידעתי שמבקש אתה לקנות חוכמה ודעת, אך חוכמתך עולה על חוכמת חרטומי מצריים. נס אני כפושע במחתרת, אך בטוחני שאין בלעם נח עד שישחית גם אותך כמו שהשחית את בניו שלו. שוב לעוץ, ושב לבטח".

אם נענה לי אם לאו איני יודע, כי אז החלה השיירה ללכת, ואני נמשכתי אחריה. הותרתי את ארץ מצריים מאחוריי, את חלומותיי להיות ליועץ למלך גדול, להשפיע על שועי עולם. אך הייתי אב, המשיב את בתו לביתה.

אבי קיבל אותי בחזרה בזרועות פתוחות אך בלב כבד. ברית הייתה בין אבי ובין פרעה, ואני הובאתי כילד להתחנך בארמון פרעה כבן ערובה וברית ואחרי כן כיועץ. עתה שבתי למקומי הראוי לי, כבנו בכורו של כהן מדיין. אך מה יעשה אבי אם ידרוש ממנו פרעה להשיבני?

שנה בלבד מאז ששבתי, ואבי נאסף אל אבותיו. גופתו נכרכה במחצלת קש ונקברה בחול הלוהט שיחנוט אותה. עתה היו האוהלים האלה אוהליי, והחצר הזאת, חצרי, ואיש לא יוכל לתבוע עליי עוד בעלות.

שנה תמימה נח מטה הספיר צרור בגלימתי בתחתית מיטתי. עד שעם מות אבי סר האיום שאולי אוסגר. פתחתי את הצרור, והוצאתי החוצה את המטה, כולו בוהק, מפוסל משמיים ותכלת.

ירדתי לגני, וילדתי נאחזת בזרועותיה של ספיה כדי לתרגל את הליכתה המתנדנדת.

"מה נאה המטה הזה", אמרה אשתי כאשר נעצתי אותו בלב הגן, מאונך, ניצב בעצמו. "מטה נאה לכהן מדיין".

נדתי בראשי. הרפתקאותיי במצריים ריפאו אותי מן היוהרה. "המטה הזה ניתן בידי למשמרת, לא לי הוא ממתין".

"וכיצד תדע למי הוא ממתין? הרי כל איש שיראנו היה מבקש לקחתו לעצמו".

השפלתי עיניי לבתי, וזכרתי היטב את אותו הדף וכבלים הקשורים זה לזה בעבותות כאשר ידעתי שהייתה ילדתי בסכנה ונענה לי המטה. נפש בתי הייתה קשורה במטה הזה בדרכים שלא הבנתי. "למי שיצליח לשלוף את המטה שבגני אתננו, וכן את בתנו, את ציפורה".