השמש צחה על ראשי ועורי נחרך כאשר לא יכולתי להתגונן ממנה אפילו ביריעת בד. האבנים והחול והשממה השיבו את האור כמראה והוא צרב את אישוניי באש המדבר. כפות רגליי היחפות נשרטו בקוצים ובדרדרים, וקיוויתי בכל מאודי שאף עקרב לא יופיע תחת צעדיי כי הייתי חשוף ופגיע, עירום בלב הציה.

שותפי היחיד למסע נגרר אחרי, פועה מדי פעם ומשרך רגליו. החבל שבו גררתי את העז שפשף את כף ידי המזיעה עד כדי צריבה. במובנים מסוימים קינאתי בבהמה הגסה הזאת, אני הייתי צריך לצום לפני שיצאתי מעיר התמרים אל המדבר, התיש לעומת זאת רווה מים בשוקת לפני צאתנו עד כדי כך שאפילו קרניו היו רטובות. מסביב לצווארו נקשרה לשון של זהורית אדומה, יפה ובוהקת.

בלעתי את הרוק, חשתי את הבשר הדביק של חיקי, דוקר באין מים. הרמתי את ראשי, עמק שלם נפרש לפניי, אל עבר הצוק. לא, איני מסוגל לעשות זאת. רגליי התשושות קרסו תחתיי, וכל שרציתי הוא לנוח, לשקוע לתוך מנוחה תחת השמש הקופחת.

לא כך דמיינתי את סודות שבטי נפתחים בפניי. אני וכל נערי עיר התמרים היינו סופרים את הימים והחודשים עד שימלאו לנו שבע עשרה. כמה חיכיתי להגיע לרגע שבו לא יושתקו שיחות בהגיעי אל האש, או ששאר רועי הצאן של המלך יהסו זה את זה, "אליפז עוד לא הלך לצוק, עזוב אותו". כאשר הייתי מתלונן על כך היה אבי אומר, "יש דברים שמי שלא חילה את פני עזאזל לא יבין".

עד שהגיע יומי, נראה אבי דואב. "האזן היטב", הזהיר אותי כאשר ליווה אותי אל כיכר העיר, "אמש שב העירה ענר, אבל הוא הפר את החוק. הרעב הכריע אותו והוא שחט ואכל את התיש שהוביל. האזן היטב לדבריו של הכהן, כי אם תעבור על הדברים האלה, יהיה סופך רע ומר". שם ראיתי לראשונה את התיש לצד השוקת, שותה ללא הפסקה, ואת צווארו מעטרת לשון הזהורית.

התפשטתי כפי שדרש החוק, היה עלי לצאת אל המדבר עירום ועריה. כהן עזאזל הזהיר אותי שמרגע צאתי לדרך אסור לי לאכול ולשתות ושעלי להגן על העז מכל פגע. עד אשר אגיע אל צוק העיתים ושם עלי להקריב את הבהמה לעזאזל, אדון המדבר.

"אם תעשה ככל דבריי, יספר לך אדון המדבר סוד גדול ומופלא", הבטיח לי הכהן.

אולם עתה בדרך, באין ולו צל או עב ענן בדרכי, ליבי היה עיוור וחירש לסודות נשגבים שיכולתי לזכות בהם מן המדבר. רציתי הביתה, רציתי לרוץ עם הרועים ולהירדם בגלימת אבי כילד. אף על פי שהייתי פרוץ לארבע רוחות השמים חשתי מסוגר בכלוב. לשוב ריקם לא יכולתי, אף על פי שרציתי, ידעתי שאבי יכעס עלי, ושאפר את ההוראות של הכהן. אך צוק העיתים נראה רחוק כל כך.

התיש התהלך אנה ואנה סביבי, הכתם האדום על צווארו מרקד בשדה ראייתי. אפילו מבעד עלפוני החלקי לא שחררתי את החבל. לא רציתי שיברח ואני אמצא עצמי מול שוקת שבורה. כאשר גברו משיכותיו של התיש נאלצתי לקום על רגליי ולהמשיך למעוד קדימה. צעד אחד בכל פעם, האדמה החרבה מתפוררת תחת צעדיי.

מרגע שדחפתי את עצמי הלאה, הגעתי לראש הצוק מהר משציפיתי, כאילו עברתי דרך קיר או חומה. הרוח היבשה הכתה לכל עבר, וכאשר הגעתי אל הקצה והבטתי למעלה, אל המשך המצוק שהזדקר לפני הבנתי שהגעתי לביתו של עזאזל. מול הצוק התרומם זיז סלע ועליו נחרטו שתי קרניים שהעידו שהגעתי למקום הנכון.

הבהמה שהובלתי החלה לפעות, וניצוץ של בהלה מבצבץ מעיניה הטיפשות למראה. חישלתי עצמי לקראת שעתיד להגיע, עתה הייתי קרוב כל כך לסוף משימתי שדבר לא היה מניס אותי מהבאת הדבר לגמר מעשה. הרמתי את פרסותיו הקדמיות של התיש ואט אט דחפתי אותו לאחור מן הצוק. בוהק באוויר גרם לי להרים את ראשי, ולרגע היה נדמה לי שראיתי בשמים דמות אדם מכונף בשש כנפיים תלוי מהופך, ופניו נוטפות דם. נרתעתי לאחור, וידעתי שהבזק של עזאזל ראיתי.

רחש הגוף המתרסק על הסלעים קטע את קשר העין שלי עם המחזה המשונה, והפעיות האחרונות של התיש הנקרע לגזרים נשמעו כמעט אנושיות, ומהדהדות את שמי בתחינה. נאנחתי בהקלה, עשיתי הכול כשורה, לא טעיתי בדרך ולא עברתי על החוק. מחיתי את מצחי מן הזיעה, אך מגע שעיר גרם לי להירתע לאחור. הבטתי על אצבעותיי, שלנגד עיניי התלכדו לזוג פרסות והתכסו בזיזי שעירים.

פתחתי את פי כדי לצעוק בבהלה, אבל כל מה שיצא מגרוני היה פעיה מבוהלת לא פחות מזו של התיש שהשלכתי לגורלו. רגליי התעקמו בכאב מחריד, ולא הצליחו לשאת את משקל גופי. קרסתי קדימה, אפי המתארך צורב. כאב כשל עצם נשברת פילח את ראשי כאשר קרניים פרצו מגולגולתי.

מחשבותיי החלו להתקשות, להתקצר, ולהתמלא באימה משתקת ומקיפת כול. המדבר הסתחרר סביבי, ידידותי ומפתה יותר, לוחש ומשדל. דמות המלאך התלוי הבזיקה שוב בשמים. "בא אלי, תיש קטן, בא אל אדון המדבר".

חיוכו מלא הדם נראה לי חביב כל כך, מזמין כל כך. לכאן אני שייך, אל המדבר הזה. טופפתי בחוסר יציבות על פרסותי החדשות. עיניי נמשכו אל הדמות ההפוכה שבשמים, שהושיטה אליי את ידיה בחיוך מתוק כל כך והטיפות האדומות נוזלות ומטפטפות מפיהו על זיזי הסלעים.

פרסתי מעדה קלות והתעקמה על דבר מה רך. שנאתי לנתק את עיני מעזאזל, אולם השפלתי את מבטי אל אותו דבר רק כדי לסלק אותו מדרכי אל זרועות המדבר. לשון הזהורית הייתה מוטלת על הקרקע, אדומה כדם, בוהקת ומזהירה. נזכרתי באחת באבי מוליך אותי אל כיכר עיר התמרים, ומברך אותי לדרכי, ולשון הזהורית מונחת על התיש, כאילו מסמנת את חתך השחיטה על צווארו בצבע. "שוב והיה לאיש, אליפז, שוב והיה לגיבור בשבטי עמלק".

ובאותו רגע ידעתי שעלי לשוב. שאין אדון המדבר רוצה בטובתי. עובדים אותו אנחנו מתוך יראה ופחד, בידיעה שאם יום אחד ישתחרר מכלאו ההפוך, המדבר יבלע את העולם כולו. האדים וגלי החום העולים מן החול המבושל בשמש הרעידו את האוויר, ואני רציתי להאחז בלשון הזהורית ההיא, רציתי להאחז באבא שלי, שידע שאפשר להיוולד מחדש במדבר רק אם מבינים שאינו חבר ורע, אלא תעתוע מהלך, ועליך לפסוע דרכו.

האוויר מילא את ריאותיי באחת, מלוכלך פחות, כמעט צונן. כאילו צללתי במעין ועתה עליתי אל פני המים, אלא שהימה שממנה עליתי הייתה הגבעות והחול העתיקים. הזהורית הלבינה בין אצבעות ידיי, מחווירה לוורוד ואז ללבן. אט אט ובזהירות עליתי ונעמדתי על רגליי. המלאך התלוי נעלם מן העין, למרות שידעתי שעד יום מותי לא אשכח את מראהו, ואדע שהוא שם תמיד.

פסעתי לאט ובזהירות אל עבר קצה הצוק והבטתי מטה. על קרקעית המצוק ראיתי עצמות ונתחי שריר ובשר, והם לא היו שייכים לעזים. אט אט פניתי שוב לעבר מושב שבטי, אל עיר התמרים. הדרך הייתה ארוכה עד מאוד, וידעתי שלא אוכל לגמוע אותה בלי למות בצמא. זקוק הייתי לצעד מהיר וקל, ולגוף המתאים למדבר הזה.

העליתי לנגד עיני את אותה תחושה של קרניים מפצחות ופורצות מגולגולתי. עתה טופפתי לדרכי החדשה על ארבע פרסות, גופי מתאים להרים ולגבעות, וידעתי שהדרך חזרה היא מבחן שונה אך במעט מזה של הדרך הקודמת. אולם הפעם הייתה אמונתי חזקה בכך שעל אותו צוק עיתים רכשתי לעצמי את בעל הקרניים שבתוכי, ולמרות שהמדבר לא היה בן בריתי, אני הייתי בן ברית לעצמי.