היאור היה רגוע, ורק הירח המלא של אמצע החודש שט עליו ברכות מתעתעת. האוויר היה רווי בצרחות ובצעקות אמהות מצריות שמצאו את ילדיהם הבכורים מתים, ובקול ההמולה של הצאן כאשר שיירות שיירות של אנשים החלו להתארגן לצאת מארץ גושן.

לי לא היה פנאי לזה. אמרתי לכלב שלא יעז לשכוח את התוף שלי, אבל לא יותר מכך. חיפשתי אותה כל החודשים האחרונים, מאז שאחי חזר ממדיין ופתח במאבק עם פרעה, רעמסס השני. חיפשתי אותה בין גדות הנהר שהפך לדם, בין נפילות הברד וחיפשתי אחריה בין הזעקות והגסיסה האיטית של האמפריה הגדולה ביותר של זמננו.

סרח בת אשר לא הייתה שם.

ידעתי שהיא אמורה להיות היכנשהו בסביבה, היא לא הייתה בת תמותה. היו תהיות רבות על השאלה כיצד זכתה לכך. אחדים חשבו שהיא בתה של האלה אשרה, אחרים אמרו שיעקב בירך אותה בחיי נצח כאשר הודיעה לו שיוסף חי. אחת לי מה היו הסיבות לכך, ידעתי שבידיה התשובות לשאלות שלי, על אותו דבר נוצץ שראיתי על קרקעית הנהר כשהשגחתי על תיבת הגומא של אחי.

הסימנים העדינים לנוכחותה הובילו אותי לנילוס שוב, בלילה האחרון שלנו על אדמת בני חם. אבל למעט הירח לא היה דבר. חשבתי ששוב הרמזים שהובילו אותי התבררו כטעויות, אולם אז רחש הסוף והמים גרמו לי להפנות את מבטי.

לצדי עמדה ילדה, גילה לא עולה על עשר או שתיים עשרה, פניה בצורת לב, עינייה גדולות ומעוטרות בריסים כעיני הגמל ושמלתה נעה אנה ואנה ברוח המדבר היבשה.

היא חייכה לעברי, "חיכיתי לך, מרים".