זמזום חודר אל ההתייחדות. חוט של מבוכה צומח לתוך תחושת המעוף המתוקה. כמו חלב שמחמיץ תוך שתייתו, כמו שערה שנאפתה אל לחם, דקה וגמישה ולהיפטר ממנה אי אפשר.

האותיות סביבו מאבדות את קשרן, הרצף נקרע והן מתרסקות מטה. הבנת הכל צונחת ארצה, מתנפצת לכדי אוסף סתמי של חוקים, משפטים, מידות וחומרים וחומרות.

משה שוב מרגיש את גילו, מרגיש את הרגליים הכואבות ואת האבנים החדות של הר סיני. כמה זמן עבר? ודאי ימים שלמים. אולי שבועות.

עיניו שהיו פקוחות כל-כך נעצמות והוא מרגיש את הפערים שבין האותיות שורקים כחרכים בנשמתו. הוא קרוב מספיק כדי להרגיש בחרון האף, עצור עדיין אך עצום ונורא, כגל העומד לגאות.

הוא חש אותו אז במדבר, כאשר סוככה עליו ציפורה אישתו (וכשהוא חושב עליה, חש בדקירה פתאומית בלבו. היא לא פה, הוא נזכר. לא איתי, לא על ההר), עת ניצב עליו הלהט לכלותו.

ואז זה מכה באחוריו, נכנס בין השכמות ועיניו נפקחות שוב והוא רואה אותם. הוא רואה את העם שגרר ממצריים ממש על גבו, רוקד ומחולל סביב עגל עצום הזוהר באורו של השמש. הם מתערבבים להם, החול, השמש, הזהב. ההבזקים והעם המרקד, והוא מרגיש את הגב שלו מזדעק.

כמה עוד? כמה עוד אכזבות נגזר עלי לסבול? מסע של שבוע לפחות אל הארץ המובטחת. ושם – משה לא מסוגל לדמיין אפילו מה יעשה איתם שם. מה רוצה מהם הבורא, מה? הלא הם עם קשה-עורף כל כך. עבדים, נו, עבדים. למה אפשר לצפות?

אך חרון-האף שנח בו עכשיו מהדהד. עם קשה-עורף הוא. הגב מזדקף, כבר לא כואב, העיניים נפקחות חזק, חזק כל כך, עד קצה היכולת, עד קצה העתים, ומשה רואה את הריקוד ממשיך סביב העגל. סביב כל הפסלים שהם יעשו להם, פסלי זהב וכסף ובשר ודם ואות זרה. לוחות הברית שבידיו צורבות את הידיים. אף הן לא יכולות לשאת בחילול הזה, בשקר.

הוא לא רוצה להמשיך לראות, ומחשבה מתחילה לתסוס בלבו.

אם רק היו נעלמים, נעלמים כולם, משאירים אותו שם על ההר, עם הבורא והראייה והדאייה. ועם ציפורה, כמובן.

הוא מתבייש לרגע במחשבה הזו, אך אז פוגש אותו ההד. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם.

זה לא בסדר, רוצה משה לצעוק, זה לא בסדר. אני זה שאמור להיות אנושי, זה שלא מסוגל להכיל. אתה ריבונו של עולם, אתה אבינו. אתה נתת מילה, לעשות אותם לגוי גדול. לי זה שכואב הגב.

אבל הוא מזהה את התשובה. גרעין וקליפות, גרעין וקליפות. שם נבחר להמשיך את נח כשחם ויפת הושלכו לשולי הדרך, יצחק נבחר להמשיך את אברהם כשישמעאל הוכיח עצמו פרא אדם. יעקב את יצחק. ואתה את יעקב. כל הגלגולים והשמיטות האלה נועדו לדבר האמיתי, אתה הוא הדבר האמיתי, בך תתגשם ההבטחה שניתנה לאברהם וליצחק וליעקב ועכשיו חוזרת וניתנת גם לך. שמם לא יאבד מן העולם ושמך יתעלה עליו, שכן אעשה אותך לגוי גדול.

משה נזכר בביתו, בבית אשר החריב. הוא שב לנסות אך מילותיו מתגמדות מול חרון האף. המצרים, מה יגידו המצרים? שהוצאת אותם למדבר להשמיד אותם?

מה יאמרו הגויים, אתה שואל? איפה הם היו ביסדי ארץ? כיצד ישפטו עמים את זה שלו הארץ במלואה?

זה לא נכון, משהו פה לא נכון. פיו השרוף של משה יבש כמדבר והוא מגמגם גם בלבו פנימה. יש שחטאו, אבל מה באשר לנאמנים. אחיי. מרים, אהרון.

ראייתו שבה ומתחדדת, שבה ומעמיקה והוא רואה את אחוריו של העם. אהרון עומד שם, מול הזקנים והצעירים, עומד ונותן הוראות, והזהב שעלה מארץ מצרים נשפך תחת ידיו אל הכבשן.

והעלבון הוא שמכריע את הכף. הוא קינא בי, הוא הרי מקנא בי? לא סתם הם אמרו את מה שאמרו על ציפורה. אני השארתי אותם מאחור, השארתי אותם לשמור על העם, לשמור על העם מזה. עליהם סמכתי.

משה נכנע, הוא עוצם את העיניים. מרפה.

אך חרון האף העצור בו לא זע, הוא מחכה, ולאחר זמן הנראה לנצח מבין משה שאין די בכך. הוא הרי הנביא.

משה, עיניו עצומות, מרים את ידיו, משחרר את חרון האף הנטוע בו.

ואז מתחילות הצרחות.

***

עיניו עצומות זמן שנראה כנצח, אך כאשר הוא יורד מההר קל גבו וגם פסיעותיו קלות. מאתיים אמה הוא נאלץ לפסוע בין האוהלים והגופות אך התורה בה הוא אוחז מאירה את עיניו ונושאת אותו קדימה ויש משעול דק המוביל מסביב, אל מחוץ למחנה.

מחוץ למחנה עומד המחנה הקטן של המדיינים אנשי יתרו. הם מקפלים את האוהלים, מעמיסים את היריעות על הגמלים. הקולות שלהם מהוסים, את מה שראו לא ישכחו לעולם. הוא רואה את ציפורה יושבת צנופה, פניה אל האהל. היא מחבקת את גרשום, לוחשת לו משהו. אבל הוא מזהה את התנוחה שלה, היא זו שזקוקה עכשיו לנחמה.

הנער של יתרו רואה אותו, קופא במקומו. ודאי חושב אותו לע'ול, רוח רעבה של המדבר. לאט לאט הוא מרים את ידו, מצביע. אחרים רואים אותו, מפסיקים לעבוד, עד שכל המחנה פונה אל משה ומחכה. עיניהם נעוצות בלוחות הברית, באור העולה מהם ומעיני משה. ציפורה מזדקפת, היא עומדת זקורה, מצמידה את גרשום אליה, שלא יראה את פניה אביו. עדיין לא. מישירה מבטה אל משה, אל לוחות הברית שבידיו. יתרו בחצי כריעה, כשל צייד, לא כהן בא בימים.

משה קרב, עובר את ראשון הנערים. הוא מגביה את לוחות הברית. "עם ישר צריך להצמיח על חוק ישר" הוא אומר. ידיו קלות, לבו כבד.

המחנה המדייני מקבל אותו בשתיקה. הם לא גרעין, לא קליפה, הם אדמת המדבר הברוכה ממנה יעלה ויפרח השתיל של עם-משה החדש. אדמת שבר ומעבר, אדמה נידפת לרוח ממנה ראוי לצמוח עמו של מי שהיה נסיך למצרים וראש לעברים ועתה רק אב שמאחוריו חורבות. הם מכבדים אותו ואת החוק והוא שח להם את חובותיהם כבני נוח היראים את האדון. ואיך אפשר לא לירא מפני האדון לאחר מה שראו.

רבה היראה במחנה, והשתיקה רבה מאד. יתרו מנהל את ענייני היום-יום, משה לומד ורושם ומתוועד. רוב שעות היום הוא מושיב את גרשום ואת אליעזר לצדו. הם ימשיכו את עמו, הם ימשיכו את תורתו. הוא מלמד אותם את האותיות, מצמיח בהם אותן ואת המשמעויות המהדהדות בתוכן. אם ירדו לסודו של האל"ף יהיה בהם שורש לתורה כולה.

הם לא אוהבים לשבת. אליעזר מפחד, בגדיו מצחינים משתן של לילה. הוא אהב את הבן-דוד שלו אביהוא. בשבועות המסע, אביהוא היה מרכיב אותו על הכתפיים וקופץ בין הסלעים וציפורה הייתה מזדעזעת ואומרת למשה שיעשה משהו ואליעזר היה צוחק. הוא לא צוחק עכשיו. גרשום מבין, משהו שם צומח בו, הוא מרוכז ורציני ומשה חש ביראה שבו. הוא יודע שאין לעבור על החוק, שמוות ממתין מחוצה לו.

הוא לא בא אל ציפורה, הוא לא יודע איך, לא עכשיו. הידע הזה היה בו בעבר, היה כשפגש בה בבאר, היה ברובד אחר של התורה, עמוק יותר. אבל כעת הוא לא מסוגל לשהות שם. מצוות והגדת לבנך קודמת. היא לא פוגשת את עיניו במחנה והוא יכול רק לנחש את האשמה שבהם. אבל הוא מנחש, כל לילה מחדש, כאשר גרשום ואליעזר מולכים למיטותיהם הוא שוכב ומנחש אותה. את עמי הרגתי, לא את עמך. מה את רוצה? הוא שומע את נשימתה הלא סדירה, את גרשום ואת אליעזר בין שמיכותיהם ומתהפך גם הוא. הוא יצטרף למצוא להם נשים, שידוך הגון שלא ישחית בבני משה, בעם שיצא ממנו.

השיירה הקטנה שלהם הולכת ומתרחקת מהר התורה והקבורה וציפורה אישתו באה אליו. עיניה מושפלות, ידיה השחומות רועדות מעט מתחת לבגדי הלבן שלה. היא מברכת אותו, הוא אותה ולכמה רגעים הם תלויים יחדיו באי שיחה. שאלה על הדרך, משפטים יבשים על השמיכות ועל המצעים ומשה נזכר בבגדי הכהנים שמתו, ביריעות המשכן, בכל התוכניות המפוארות האלה שלא יצאו לפועל. עוד לא. התורה בידיו, היא נצחית הרי. היא תתגשם.

"זה יהיה אליעזר? אותו תיקח ממני?" היא מתפרצת פתאום, דיבור מהיר, גס ונמוך כשל דודניה.

משה לא מבין תחילה, אז נזכר במה שסיפר לה על אברהם, על עקידת יצחק. "הוא לא רוצה במות החפים מפשע" הוא מסביר ברוך, מנסה לעטוף אותה, לנחם. זה לא העם שלה, אבל כמה טלטלות היא סבלה. בשביל מה היה כל זה.

אבל עיניה כסופו מולו. הוא מבין שבכתה, שאין די בידיו לעטוף את הים הזה. "פעם אחר הוא כבר בא עלינו. זוכר, בעל? זוכר איך הוא בא לכלותך במדבר?"

משה זוכר. ציפורה והצור המדמם שבידה עולים בזכרונו, וצעקתו של אליעזר, וצחנת המוות שעל צווארו.

הוא נרעד אל מול החרון המנשף אל פניו, הוא מאלץ חיוך על פניו. "את פעלת אז. אז עשית את התיקון. גם עוד אלפי שנים יזכרו בני ציפורה איך הצלת את עם משה".

היא צוחקת, צחוק פראי, לא מיושב, והוא יודע למה.

"חשבת שזה יפתור אותך מהנדר. מהשבועה שנשבעת לאבי".

משה מסובב את ראשו לרגע, מחפש בעיניו את כהן מדיין. הוא לא פה, אבל לראשונה הוא רואה משהו ממנו בציפורה.

"אדבר איתו. אדבר איתו שיתיר את הנדר שלי. הכל השתנה, הוא יבין".

"מעוות לא יוכל לתקון" חותמת ציפורה. "כשאתה מדבר, דברים מתגשמים".

ציפורה צודקת, יתרו מהנהן בכבוד כאשר מדובר על התרת הנדר, מסכים בכל אך אינו מאמין. גם משה לא מאמין לעצמו. הוא יודע שהרואה-כל לא מאמין. כאשר הגיע משה אל מדיין, פליט זר אל ארץ פרא, כאשר הציל את ציפורה מאנשי הבאר וביקש לשאותה לאישה, השביע אותו הכהן כי יקדש לו את אחד מבניו, יקדיש אותו לעבודה זרה של מדיין. לכן לא מל את אליעזר לא נימול עד שיצאו אל המדבר וחרון-האף ביקש להמיתו. עתה נותרה שבועתו לרחף כצל על עמו העתידי, ערב-רב שבבשר. הוא ממשיך ללמד את בניו תורה, אך השערה שבעיסה, הטעם החמוץ שזורים עכשיו בכל מילה שלו. מה מדבריו יעוות, מה יזוייף? אחד מהם יבגוד בי הרי, מהם או מבניהם או מבני-בניהם. במו ידי הכנסתי את העבודה הזרה אל ביתי, במו ידי חרצתי את דינה.

ציפורה נמנעת ממנו והוא לא הולך אחריה. התורה אף היא מסתגרת ממנו, מסתתרת. יוצפנו דברי תורה ואל יימסרו למינים, החוק שבידיו ישר ותקיף וקשה כארז. ענן של פחד תלוי ועומד מעל אוהל העדות בו נחים הלוחות ומחכים לשעתם. משה מבין שהוא מחכה לברק. האם יעקוד את בנו שלו כדי לבער את העבודה הזרה מן הארץ, לפני שתשחית את הכל.

השנים עוברות, הבנים גדלים. הוא בוחן את נשותיהם בעצמו, מודד את יראת השמים שלהן. הכבוד כלפיו מעורב באימה שכן הנסים לא פסקו ממנו. הוא מורה את החוק לבניו, קובע את הגבולות ואת נחיצותם ושומר עליהם. שני השבטים גדלים תחת השגחתו ושבט גרשום מאמץ לו מנהג חדש. הם עולים אל הר הקבורה להתוועד עם המתים, עם שברי העולם שבא לפניהם ונמצא לא ראוי על ידי החוק. שבט אליעזר מצפין אל פאתי הארץ המובטחת. עוד לא הגיעה העת להכנס לשם, אולם הם חגים סביב נחלותיהם, זורעים את שמם, שידעו כל האומות מה מצפה להן ויאחזם רעד.

מאה שנים עוברות ומשה בא בימים ועיוור. ציפורה אישתו מתה אך זרעם פרה ורב ונפוץ בארץ. ביום הזה בא אליו חנן בן חופני בן אליעזר לאמר לו כי חטאו בני גרשום. כי מרדו בו להתיישב בצל ההר הארור, כי חפרו ובין הסלעים והשלדים הוציאו דמות עגל לדבוק בה. כי מאסו.

הוא מספר למשה שתהיה מלחמה. הוא מבקש לדעת אם יהיה אלוהים בעדם. הוא כורע בכבוד, מחכה בסבלנות.

גם משה מחכה. הוא יודע את התשובה, הוא נתן אותה לפני מאה שנה, מרים את ידיו בהר סיני. שפתיו סדוקות והוא לא מרים ידיו, לא מפנה עיניו מעלה. הוא מחכה לחרון האף. זמן רב שלא דיבר איתו, אבל אל מול דבר כזה הוא יבוא. משה יודע שהוא יבוא.

הוא בא. זמן רב שלא בא בו, ומשה נדרך בפני מה שעתיד לבוא וכבר מתעוררת בו ההתנגדות, המילים, החרטה. זה לא הוגן. כך הרי לא יכול להיות. לא כך.

וזה דבר הקול אליו. חזור לאחוריך.

***

משה שב ועומד על ההר, לוחות הברית בידו. עיניו מיטיבות ראות והוא רואה את העם שהוציא ממצרים כעת, לפני מאה שנים, מחולל מול צלם זר, גוש זהב נתעב.

הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. חרון האף מזמזם סביבו, דורש.

המילים מתפרצות עכשיו מגרונו, זעקה חנוקה של מאה שנים, זעקה שממלאת עולם ומלואו. "זה מה שהבטחת? זה מה שהבטחת? זה מה שרצית שיגידו עליך? את זה?"

דממה משתוררת. ראייתו של משה מתעמעמת ודמות העגל מטשטשת בדמעה. הוא יודע כעת מה עליו לעשות. הוא מתחיל לרדת מן ההר. גבו שחוח, פסיעותיו כואבות ולוחות הברית כבדות בהן. הוא יודע שלא יצליח להורידם מטה.