המלאך אוריאל הזיע. הוא לא אהב את זה. מלאכים לא אמורים להזיע, חשב בעגמומיות. זה לא מתאים. אבל הקיץ הישראלי ופאת הפלסטיק האדומה והאיפור הביסו אותו. פעם לא היה כאן כל כך חם בספטמבר. אלול, סליחה. למלאכים אסור להשתמש בחודשים נוצריים אבל מאז האינטרנט הוא התרגל. מישהו צריך לעשות משהו עם החום הזה, זה לא הגיוני. הוא לא הרגיש אומלל ככה מאז שהחריב את סדום, לפחות. גם אז היה חם ומעיק והמלח נכנס לו בנוצות ולקח לו חודשים להיפטר מתחושת הגירוד המציק. כשהוא החליט לעבור תפקיד הכרזה של המדור לגביית חובות קרצה לו. הוא תמיד אהב חליפות איטלקיות וחשב שיש לו פרצוף מאיים ושהעבודה תהיה קלה.

זה גם היה נכון. בגדול. במרבית החפיפה שלו הוא והמלאך עוזיאל לא עשו יותר מדי. דברים פשוט קרו לבד ולעיתים נדירות הם היו צריכים להגיע לשטח. וגם אז, המראה של החליפות הכהות על הרקע הבהיר כמעט תמיד הספיק (הם תמיד וידאו שהשמש תאיר מאחוריהם. יש דברים שקלים יותר כשאתה מלאך).

אבל בחודש האחרון הבוס נזכר שתכף נגמרת שנת השמיטה ושהוא מתנגד עקרונית לפרוזבול. או במילים אחרות, שיש להם חודש אחד לגבות חובות לפני שתהיה שמיטת כספים. עוזיאל אמר לו שככה זה תמיד, לא ברור לו למה לא מפיקים לקחים מהסבב הקודם אבל הוא חושב שזו הייתה חוויה כל כך טראומתית שכולם פשוט הדחיקו ישר. השירות הפסיכולוגי בגן עדן לא היה משהו, קשה להאשים את ההורים כשאין לך כאלה. אז שילשו את כמות המלאכים במדור לגיוס חירום ואת כל המגויסים החדשים שלחו למשימות הפשוטות, מה שהשאיר לאוריאל ועוזיאל את המשימות המעיקות. ועדיין, הוא לא חשב שזה יהיה כל כך קשה. והנה כבר שבוע שלישי ברציפות שהוא עוקב אחרי הבחור הזה.

כשהם קיבלו את הפרטים של נריה אוריאל לא התאפק וגיחך בזלזול. הוא חשב שבטעות נתנו לו משימת טירונים פשוטה. גיחך, אבל לא אמר כלום. מה רע, גם לו מותר לנוח קצת. כמות חטאים יפה לבחור צעיר, אין מה להגיד. בדיוק בקריטריונים של המחלקה, לא משהו שמחליקים בקלות אבל גם לא משהו שמערבים בו את התותחים הכבדים של צוות חולי וסיכון.

דווקא התחלנו איתו בנחמד, אוריאל חשב וגירד מתחת לפאה. באנו בטוב, ברגוע. קצת איתות פה איתות שם, שיתפקס בזריז. הם לקחו לו את האוזניות ברכבת והניחו באבידות. אבל לא, הוא לא קלט. אוריאל דחף לו את הבקבוק מהתיק, עוזיאל שיחק לו עם המטען. אבל לא. ההוא שיחק אותה טמבל, הרהר אוריאל. לא חוזר בתשובה, לא שם כסף בצדקה. כלום. באמת, למות מכמה שאנשים עוורים לפעמים. וגם מה, התעצבן אוריאל, הוא בכלל לא התרגש. איבד דברים לבד, גם בלעדינו. בפעם השניה שהאוזניות שלו הלכו לאיבוד אוריאל היה זה שמצא אותם. חשב שיתרגש, יגיד תודה לאולוהים. אבל לא, איזה.

כשאוריאל ועוזיאל לבשו את החליפות ועשו את ההצגה הקבועה (השמש האירה בדיוק בזווית. אוריאל חשב שזה היה מתאים יופי לכרזה של איזה סרט) הוא פשוט חלף דרכם. אוריאל הביט בו המום. בחיים שלו, ששתלפים שנה תכף, לא עברו דרכו ככה. ובטח שלא באדישות כזאת.
עוזיאל נאנח. מתמטיקאים, עם קשה.
אבל הוא בסך הכל סטודנט, מחה אוריאל.
עוד יותר גרוע. אני בעד לוותר, באמת.
אוריאל התעקש. לא היה בכבוד שלו לוותר.

זאת הייתה טעות. הוא הרגיש שתכף הזיעה תוריד לו את כל הצבע מהפרצוף, ושניירות הדבק שהדביק בגסות לכנפיים שלו יפלו והן כבר לא יראו כמו תפאורה זולה. חתיכת טעות.

הם עברו לצעד שלוש, שאותו אוריאל מעולם לא ביצע. גבייה בכוח. לקחו לו שטרות מהמכנסיים, חיבלו לו בתיק, דחפו לו את המשקפיים לרצפה. אוריאל נהנה, זה הזכיר לו את הימים שלו פעם כמלאך צעיר. סתם, בבראשית לא היו דברים כאלו, אבל שנים שהוא חלם להיות סוכן מוסד. ולמרות הכל בישיבה השבועית הם גילו שהם בקושי גבו. איכשהו נריה מצא שוב את האוזניות שלו, בפעם השלישית.הבקבוק הוורוד – הממונה הדגיש כל הברה כשביטא את הצבע ואוריאל הסמיק, הוא לרגע לא חשב לבדוק – בכלל היה של אימו.

לעוזיאל הייתה הברקה: ביטוח לאומי. אף אחד לא יודע מה הולך שם וכולם משלמים יפה יפה. אוריאל התמוגג. הוא הכיר את המחשב שם עוד כשהוא היה שני ביטים והוא היה חייב לו טובה. והם שלחו את המכתב וחיכו וחיכו וברגע אחד ההכרה המחרידה שעם חוסר היעילות של הדואר בישראל הם יפספסו את התאריך נחתה עליו כמו ספר תורה ספרדי.

הם ישבו במשרד, או במה שהם קראו לו משרד, ואוריאל הציע בהיסוס משהו שהוא שמע עליו פעם. עוזיאל נחר בבוז, אבל אחרי יומיים של מעקב צמוד התייאש והסכים. הם צירפו לצוות את שמחאל, שהיה לו יותר נסיון בדברים האלו, ואוריאל הקדיש מעקב של שבוע לוודא את המסלול והצמיד לו קמיע איתור. וככה אוריאל מצא את עצמו מחופש לליצן עם פאת תלתלים אדומה באמצע תל אביב. הוא ושמחאל הופיעו – או ליהטטו, או ליצנו, הוא לא היה סגור איך קוראים לזה – בשדרות רוטשילד. הם עשו את זה בהתלהבות נואשת. עוזיאל התחבא בצד. המטרה הייתה אמורה להגיע בארבע וחצי. ארבע ארבעים כבר עבר לפני חצי שעה. הקמיע לא עבד, בטח התקלקל בשירותים. זאת תמיד הבעיה איתם, רגישים נורא.

אורשיאל הרגיש את האיפור הלבן נוזל לו לעיניים. בגיהנום בטח לא סובלים ככה. הוא התלבט אם לאותת לעוזיאל להתקפל או לא. בקושי שמו להם כסף בכובע, זה היה מעליב. שמחאל ליטרלי המציא את הז'אנר, אז מה שעברו כמה שנים מאז. הוא היה די ממורמר. כשהוא הרים את הראש מהג'אגלינג הוא כמעט הפיל אותם. נריה עמד מולו, בוהה, חיוך נבוך מתוח על פניו. בכל פעם מחדש הדהים את אוריאל הפער בין היובש של התיק לבין המפגש החי. בדיעבד הוא קילל את עצמו, הרי לא באמת חשב שיראה משוואות על המצח שלו או מה שמתמטיקאים עושים שם. הייתה לו תחושה עמומה שנריה לועג לו. הוא הוסיף עוד שלושה כדורים לשמונה שלו והבעיר אותם, מלהטט בין הרגליים שלו. הוא כמעט שרף את הכנפיים. כשהוא הרים את המבט, נריה נעלם והוא קילל.

תרגיע, עוזיאל לחש לו ליד האוזן. הפלאפון שלו אצלי. וגם המשקפיים, האמת.

המשקפיים? אוריאל שאל. כן, לא סגור איך זה קרה אבל –

אז הכל סגור, וידא אוריאל.

סגור פלוס. שיהיה לכפרת עוונות, כמו שאומרים, גיחך עוזיאל.

אוריאל שנא את הבדיחה הזאת. בקושי בדיחה, כשזו הגדרת התפקיד שלהם, אבל עוזיאל התעקש עליה כל פעם. הוא נשם לרווחה ובמחי יד העלים את התחפושת ואת שדרות רוטשילד. הוא התגעגע למשרד הממוזג. תמיד נעים בגן עדן.

על הצג השקוף שמולו נחתה יונה וירטואלית עם הודעה. היא לא הייתה הודעת 'המשימה הושלמה' הרגילה, ואוריאל היסס לרגע לפני שפתח אותה. היונה חיכתה בסבלנות כשקרא אותה, והתפוגגה כשסיים וקבר את ראשו בין ידיו. המכתב מביטוח לאומי הגיע מוקדם משצפו ועכשיו הם גבו יותר מדי. כלומר, נריה עכשיו ביתרה משמעותית. אוריאל שנא את מחלקת ניסים ולוטו שנאת מוות, אבל ידע שהמבט שעוזיאל ינעץ בו ירדוף אותו לנצח הקרוב. לא רק עוזיאל, כולם. הוא גילה שהוא שוב מזיע.