["עץ הדעת" נחמה ליבוביץ עיונים לבראשית 15-21]

נחמה ליבוביץ מקדישה לעץ הדעת עיון ומחצה. ואכן שאלה גדולה ועמוקה יש בו.

העיון המרכזי, "עץ הדעת" מנסה לברר את שאלת היסוד מהי משמעותו של עץ הדעת טוב ורע, ומהי הדעת? איזה הבדל מהותי התרחש באדם וחוה בעקבות אכילת פרי העץ? הנחת היסוד שהיא מביאה משמם של הרמב"ן והאברבנל היא שגם לפני האכילה מעץ הדעת היה האדם מוכשר להבחין בין טוב ורע, מותר ואסור, משני טעמים: הראשון, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולא יתכן שנברא חסר מתכונת היסוד של המוסר האלוהי. השניה, שאם אינו יודע להבחין בין מותר ואסור, מה הטעם להציב בפניו איסור מפורש.

 "וַיְצַו ידוד אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. 
וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת". בראשית ב' טז-יז.

לטענת האברבנל, ההבדל שנוצר לאחר אכילת הפרי הוא בידיעת "המוסכמות". כלומר, האדם למד לעשות מניפולציות על הבריאה הטבעית וקרא להן ציוויליזציה. בין אם ביכולת לערוך שינויים בטבע על ידי עיבוד האדמה, ויצירת הקניין [קיין] והמותרות, ובין אם בדינמיקה האנושית, במערכות השלטון התרבות והכלכלה.

נחמה ליבוביץ מקשה על תשובה זו, מסבירה מדוע היא מתאימה לתפיסתו וזמנו של האברבנל, אך שוללת אותה באופן עקרוני. לדבריה היהדות לא רואה בהתפתחות האדם וביכולתו לשלוט בסביבתו רע מוסרי.

בסיכום הלימוד היא מביאה שלושה מפרשים שונים שמציגים את חטאו של האדם כ"חטא של אי משמעת". כלומר לא הידיעה היא בסיס הרע אלא עצם העובדה שהאדם לא ציית לאל, ועל כך נענש. הלימוד הבא בספרה, "הוא הנחש הוא יצר הרע" [22-27] מרחיב את הדיון בחטא ובעונש הנובע ממנו. בפחדו של האדם המסתתר בין עצי הגן ובמודעותו לחטאו.

בעיון זה אבקש להציב סימן שאלה על הנחת היסוד כי אכילת פרי עץ הדעת היא חטא. ואולי אין הוא אלא דרך הטבע, וכל מטרתו של האיסור היא על מנת שיעברו עליו אדם וחווה.
טרי פרצ'ט וניל גיימן בספרם בשורות טובות העלו שאלה עקרונית זו משמו של הנחש – השד קראולי:

"להצביע על העץ ולהגיד 'לא לגעת' באותיות גדולות, לא מתוחכם במיוחד. אני מתכוון, למה לא לשים אותו על הר גבוה במקום רחוק מאד? זה גורם לך לתהות מה הוא באמת מתכנן. …
…אני כל הזמן חושב שאולי כל הסיפור עם התפוח היה הדבר הנכון לעשותו. שד יכול להסתבך בצרות רציניות אם הוא עושה את הדבר הנכון." [בשורות טובות 7-8]

הייתכן כי אכילת פרי עץ הדעת היתה "הדבר הנכון לעשותו" ?

הפסיכולוג ההתפתחותי לורנס קולברג [1927-1987], מתלמידיו של פיאז'ה, הבחין בשלושה שלבי התפתחות מוסרית שעובר הילד במהלך גיל ההתבגרות: "מוסריות ילדית" המבוססת על פחד מעונש ורצון בגמול; "מוסריות יחסית" בה עולה המודעות לחוק ולהשפעות חברתיות; ו"מוסריות אוטונומית" בה מופעל שיקול דעת מוסרי עצמאי המבוסס על עקרונות מופשטים של טוב ורע.

בגן עדן היו אדם וחווה כילדים שכל מחסורם ניתן להם לצורכי קיומם מיד אביהם שבשמים. אבל השהייה "בגן העדן של ילדות" יפה ומושלמת ככל שתהיה, אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. כדי לחיות חיים מלאים בעולמו של הקדוש ברוך הוא חייב האדם להתבגר. לעמוד בזכות עצמו מול אתגרי החיים, ובסופו של דבר גם להוליד ילדים, ולתת להם שנים ראשונות של בטחון ויציבות דמויי גן עדן.
לשם כך הציב הקדוש ברוך הוא את עץ הדעת בגן. בטווח נגיעה. מזמן את האישה אל בגרותה.
[וכמה יופי ואמת טבעית טמונה בכך שהאישה מקדימה את הגבר בתהליך ההתבגרות]
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. " [בראשית ג' ב-ה.]
בתחילת הדיאלוג נמצאת האישה בשלב ה"מוסריות הילדית" דבריה מבוססים על פחד מעונש חיצוני. הנחש מציג "מוסריות יחסית" המאתגרת את גבולות המותר ואסור, ואף חושף בפניה את "האינטרס האישי" של אלוהים באיסור. נחש הלחץ החברתי אופייני לגיל ההתבגרות, בו קולם של בני הגיל הקרובים חזק מקול הסמכות, מביא את האשה ואת האיש להתנסות באיסור. תגובתו של האדם, המסתתר ובוש בעירומו כבר מבוססת על "מוסריות אוטונומית" הנובעת משיקול דעת ומודעות מופשטת למושגי טוב ורע.

אך אם זהו סיפור התבגרות טבעי ורצוי, מדוע הוא מסתיים בפסוקי עונש קשים ומפורשים?

"וַיֹּאמֶר ידוד אֱלֹקים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." [בראשית ג יד-יט]

הפרשנות היהודית והנוצרית המקובלת מניחה כי פסוקים אלה מבטאים עונש, ובהכרח המעשה שגרם להם הוא חטא חמור. אני מבקשת לקרוא פסוקים אלו כתוצאות. השלכות הגיוניות וטבעיות של עצם המעשה. מהי בגרות אם לא בחירה ולקיחת אחריות על תוצאותיה הישירות והעקיפות של אותה בחירה, בין אם היה האדם מודע להן ובין אם לא. אכילת פרי עץ הדעת היא בחירה בפעולה המשנה את המציאות לטוב ולמוטב. האדם שאחריה שוב לא יוכל לחזור לאחור לתמימות ילדותו, ולבגרות יש מחירים כבדים.

עונש הנחש הוא עונשו של המסית את חברו לדבר עבירה, ושוב לא יזכה באמון או בכבוד. עבור האדם חשובה יותר ההשלכה הנובעת מזיהוי הנחש כאויב. האדם הבוגר חייב להתמודד בעצמו עם גורמים רעים ומסוכנים בסביבתו .
עונש האישה אינו אלא תוצאה טבעית של הבגרות. הלידה כואבת, המשפחה מאתגרת, היחסים עם בן הזוג לעולם מורכבים. קשה להיות אשה, אך עתיד הקיום האנושי ניתן בידיה להיות בוראת חיים כאלוקים.
ועונש האדם האם אינו שיקוף ענייני של המציאות לאדם הבוגר בעולם שברא הקדוש ברוך הוא. עולם בו עליו להתאמץ ולעמול קשות להוציא מחייה מן האדמה אליה ישוב בסוף ימיו. אין ספק שזה לא גן עדן, אבל האם אחריות ועבודה קשה הם עונש? יבחר כל אדם את עמדתו.

לדעתי סיפור עץ הדעת הוא מטפורה מופלאה על תהליך ההתבגרות האנושי. המעבר מגן עדן של ילדות לחיי עמל, כאב ודאגה, שמרכיבים את עולמו של האדם הבוגר על כל הקושי והתסכול שבהם. כדי להפוך לאדם שלם, מוסרי, מודע, המסוגל לקחת אחריות על מעשיו, ולשאת בכל תוצאותיהם לטוב ולמוטב, מוטל על הילד להתבגר, לפרוץ גבולות, להתנסות באיסור ולהבין את מחיריו. זהו תהליך טבעי עמוק ואישי. כל אדם מגיע אליו ומתמודד איתו בדרכו ובזמנו, ובה בעת בדרך שכל בני האדם עוברים בה.

לאכול מעץ הדעת, ללמוד לדעת טוב ורע, להבין את משמעות החיים וסופיות המוות, להפוך לחוליה משמעותית בשלשלת המין האנושי – "זהו הדבר הנכון לעשותו".