אביעד שלמה מוריה

השמש כבר החלה לנטות במערב, צובעת את השמים באדום של אש.

הצבע הזה תמיד הזכיר לקין דעיכה ומוות, כמו צבעם של העלים והעשבים שתחת רגליו. זה הצבע שליווה את צעדיו מהרגע שיצא את חנוך, הופך כל חלקה טובה עליה דרך לעשב קמל.

הוא הביט לאחור. העיר השתרעה הרחק מאחוריו, כתם של אבן אפורה על פני הנוף הירוק-אדמדם. בקרוב גם העיר תצבע באדום, סימן לדעיכתו של היום ולבוא עיתם של הכפירים, השוחרים לטרף.

הגיע הזמן להכין עצמו ללילה. הזעקות שעלו מן האדמה צלצלו באוזניו בזמן ששלף את סכינו והחל לקצץ בענפי העצים שסביבו, מיישר אותם באורכים דומים – כשני אורכי יד כל אחד – ונועץ אותם בקרקע במרווחים שווים. הוא ידע כבר מהי הדרך הפשוטה ביותר להשיג את שביקש: לא צריך יותר מכמה רצועות של חבלים מתוחים על המקלות, במרחקים של לא יותר מחצי יד זה מזה, והוא יהיה מוגן בתוכם.

לקחו לו לילות רבים להשיג את הידע הזה. לילות רבים של מנוסה ומלחמה על חייו עד שהצליח לנתק עצמו משליטת האדמה, גם אם באופן זמני. 

ידיו כמו פעלו מאליהן בזמן שהרהר, שוזרות במיומנות ובמהירות את הענפים הדקים שתלש, כאילו לא עברו מאות שנים מאז עשו זאת לאחרונה.

בניו מיחו בו שלא יצא את העיר. 'שכח מהם,' הם אמרו 'העתיד שלך כאן, במקום המבטחים שקנית בשתי ידיך'. אבל ליבו לא הניח לו. דמותו של למך עמדה מול עיניו, עומד פתח העיר ומתחנן בפני נשיו המפוחדות "מדוע שנשאר כאן? מה לנו ולקללתו של רוצח זקן? וכי אני רצחתי מישהו, שאכלה את חיי בעיר המקלט הזו? ובני! אם קללתו של קין לא תחול עד דור שביעי, קללתי שלי לא תחול עד שבעים ושבעה מזה!". קין חש בלבו מדקרה חדה אפילו מזכרון המילים הללו.

נשיו, בסופו של דבר, שמעו לו, ועזבו את העיר עוד באותו היום. אבל קין ידע שהאל אל קנוא ונקם הוא. אמנם נשא לו את העוון, אך יום הפקודה בא ויבוא – לא רק על למך שעזב, כי אם על העיר כולה וכל זרע הקיני. עד שזכרו יתפוגג כהבל מעל האדמה.

השמש כבר באה חציה מבעד להרים. נשאר לו רק מקטע אחרון, לו ייעד את את הענפים הגדולים ביותר שמצא. הוא כבר התחיל להרגיש את האדמה המתקוממת תחתיו, מעוררת מרבצם את חיות השדה שיבואו לדרוש את דמו. בזמן שליטש את החלקים האחרונים, נזכר בשביבי הנחמה. 

השמועה על נעמה הגיעה לאזניו מלחשושי העופות על החלון. זרעיתו, דור שביעי לקין, עומדת לינשא לזרע אנוש. בתחילה לא ידע אם להאמין, כבר מזמן למד כי מילתם של בעלי כנף פורחת כמותם, אך בבוא המלאך של למך לקרוא לו להעיד בנישואים, הוא הרשה לעצמו לשקול את משמעות הדבר. האמנם יתכן כי יש מי שירשה לעצמו לקשור את חייו בעץ רקוב? האם יהיה זה פתח התקווה בו שמו של קין יקום על פני האדמה? 

הוא היה חייב להיות שם.

קין נעמד. מעבר לקירות שיצר הופיעו עיניים זוהרות, ונהמת קולם הרעידה את שערותיו. הוא ניגש אל הפרץ הנותר, והציב בזריזות את שני המקלות הגדולים משני צדיו, ואת הקורה הניח על ראשיהם המחורצים.

הכפירים ששאגו וזנקו לעברו החמיצו את הרגע. כמו נתקלו בחומת אבן, גופם התרסק באוויר בטרם עברו את קו הגדר שיצר, והם נפלו לאדמה ביבבה. קין חייך, שבע רצון, ופנה להציע את משכבו.

החיות עוד המשיכו לסבוב את מבצרו, מרחרחים ומחפשים אחריו; אבל קין היה רגוע. הוא ידע שגם אם ינסו כל הלילה, הם לא ימצאו את הפתח.