חני בר ציון-גל

והארץ היתה תוהו ובהו, וחושך על פני תהום.
בתוך כל זה ישב אלוהים כבר שעתיים, שובר את הראש מול התוכניות המעודכנות.

יש לו פחות מחודש עד דיי-1 וכלום לא מתקדם כמו שצריך; לפי השרטוטים פה מסתבר שהשמיים עומדים לתפוס הרבה יותר מקום מהמתוכנן והוא יצטרך לראות איפה אפשר לדחוס אותם קצת; האדמה התגלתה כעושת צרות מההתחלה ואין מצב שהיא תציית לו, הטינאייג'רית המרדנית הזאת. והחיות – רובן כבר היו מאורגנות איכשהו, אבל אחוזים ניכרים מהן הסתובבו עדיין בלי איברים רלוונטיים כי מחלקת עיצוב מתווכחת כבר שבועות על דיטיילס כמו כרבולות, נוצות וצבעי הסוואה. הוא קרא את התכתובות הפנימיות שלהם ולא האמין שעל זה הוא משלם, לא כולל, כמובן, תמלוגים מהכנסות עתידיות. באיזה קטע חתמתי על זה, תהה.
והיה, כמובן, העניין הפעוט הזה עם עץ הדעת, שישב לו על הלב.

הוא גלגל שוב, בלאות, את המחשבות בראשו:
מצד אחד, כל יקום ראוי לשמו זקוק למיתולוגיה. העץ הזה הוא גם סימבול נהדר, גם עומד כל כך יפה באמצע הגן שאין מצב שהחבר'ה לא יתקלו בו, גם מושך מספיק ככה שברגע שיתקלו בו הם גם ירצו לטעום, וזה גם יתקע אותם, בסופו של דבר, עם רגשות אשמה לנצח. ואלה, ובכן. אלה כבר יולידו תרבות שלמה.
אז אני עושה להם טובה, בעצם, מצא את עצמו מצטדק בפניו. אני מארגן להם עוגנים תרבותיים, חברתיים ודתיים להיאחז בהם; הם ימותו על זה. הם יתעסקו בזה בלי סוף. הם יכתבו שירים, הם יתווכחו עד זרא, הם ימציאו לעצמם שיטות טיפול שלא ברא השטן ("חח, חייב להכניס את זה ללקסיקון!").
הרי לא יהיה להם פרויד בלי רגשות אשמה, נכון? ואם לא יהיה להם פרויד חצי תרבות נמחקת להם ברגע. הם הרי לא ידעו כמה לשים בצ'ק, נכון? אין, חייבים רגשות אשמה בשביל זה. כל מחשבוני ה'כמה לשים' הקטנים והחמודים האלה שלא יבואו לעולם… לא חבל?
כל סרטי האימה האלה שלכאורה יתנו תעסוקה למאפרים ולמלבישות אבל למעשה באמת נועדו לפרוק את כל הרגשות הלא פתורים האלה, מה, כל זה לא יקרה?

הוא נאנח בשקט. איזה חמודים. פאר היצירה שלי, לא מכחיש, אבל אוי, הם עומדים להיות כל כך טרחניים. באמת בא לי על כל העסק הזה? אולי בכל זאת נארגן להם את הקטע עם הדרקונים והפיות ונסתפק בזה בתור מנוע חיים?
לא, הוא התקשח שוב. את זה שימציאו בעצמם! אם אני נותן להם תימה, אז רק את הריל דיל! זה לא גן ילדים פה.
מצד שני, כל רגשות האשמה העתידיים האלה עשו לו קצת רגשות אשמה. כבר חצי נצח שהוא מסתובב איתם. איזה מין כל יכול אני אם זה הפתרון הכי טוב שסידרתי להם?!

הוא חזר להתעסק בשמיים, עדיין מוטרד, וארגן כמה חורים שחורים וכמה מנהרות תולעת שובבות. כן, גם הוא רוצה לשעשע את עצמו מידי פעם.
בעצם הוא כבר החליט, חשב. הוא הרי לא באמת מתכוון לוותר על זה. הוא רק מחפש איזה הצדקה, הממ. או איזו הקלה. איזה משהו שיעזור להם שמה, לילדים. עם כל הכבוד לכל השירים האלה שהם יכתבו. משהו מיידי יותר.
הוא המשיך לעצב את השמיים בהיסח הדעת. סך הכל הם ניחמו אותו, למרות כל העבודה שעוד יש לעשות איתם. עצם העיסוק בהם הרגיע אותו, שם לב. בצד רשם לעצמו: לא לשכוח כוכבים!
זהו זה, הוא חשב. שמיים. יהיה להם מזה בכמות ענקית. זה אמור להספיק.