אחמד אבן-חנבל, מהגדולים שבחכמי האסלאם, מוסר כי מדי שנה, בלילת אל-קדר, ליל הגורל שברמדאן, נפגשים בירושלים שני זקנים הדורי פנים.

לא, לא זקנים, אין זה תיאור מדויק. פני אחד מהם פני ילד ממש בתוך זקנו הלבן, מלאי סקרנות וחדווה ומשובה. פני השני קשים יותר, על אף שהזמן החליק מה מהזעם העצור בו, עטף את פני הגבר הנחוש ברעלה של סבא חביב. אך המתבונן באש שבעיניו ידע ודאי כי הרעלה הזו יכולה להיתלש בו ברגע. עם השמע קול השופר.

לאחר צעידה משותפת בסמטאות הרובע המוסלמי, הם מתיישבים במקום של הקפה, אותו מקום עצמו בו נגזרה עליהם הברית שנחתמה בימים בהן קפה היה אך מאכל לעזים, חרישית היא שיחתם, חרישית, אולם לא שלווה. מפעם לפעם צוחק הראשון, מפעם לפעם מרעים השני.

המאזין מהצד יתקשה לפענח את הלשון בפיהם, יוכל רק לדעת כי לשון שמית היא ולברור ממנה שמות של ערים ומקומות, חדשים וישנים משמשים בערבוביה, כאילו שאין להם מוקדם או מאוחר.

הם דנים בארצות ובאנשים השוכנים בהם, ומילותיהם סערה ואש כבשן, כל המביט בגלימותיהם ובמקלות ההליכה שלהם מוצא עצמו יוצא ונתלש מבית הקפה, מהעיר העתיקה ומכל העולם שסובב לה. ידיהם מטוות צורות ופלאים, וכל מילותיהם פלא.

הגלימות של שניהם זהות בצבען, ורבים הם הטועים ביניהם וחושבים אותם לאחד. אלא שאין לעשות כן, מתריע אבן-חנבל, שכן הראשון הוא מבני איראן מכונה על שם צבעה של הגלימה – אל-חד'ר, הירוק. השני הוא מבני ישראל ואליהו שמו.

מוצא שניהם לא נודע. אל-טברי מביא גרסא כי אל-חד'ר היה הרפתקן שליווה את המלך המקורנן אל נהר החיים וזכה ללגום ממנו, וכי עם כוח גדול – קיבל אחריות גדולה. אלא שהסיפור אינו ברור, כמו גם זהותו של המלך המקורנן – שלרוב נקשרת באלכסנדר דווקא. אל-חד'ר לעומת זאת – כך לדברי מוחמד עליו השלום נמובאים באמינים ובמבוררים שבאוספי החדית'ים – זכה להדריך כבר את הנביא משה במסעותיו.

גם משפחתו ומוצאו של אליהו עלומים, שכן אף תשב אינה מצויה על מפות העולם הזה. הוא משויך לסירוגין לשבט גד, או בנימין או אף ללויים. יש האומרים שאינו אלא פנחס הכהן, ששב לקנא קנאתו לדורות. ילקוט ראובני מוסר כי מלאך היה, ללא אבות וללא בנים.

הוא אולי הקרוב ביותר לדעת. שכן אלף ומאתיים שנה לאחר אבן-חנבל, סופר אחד באי לבן בקצה המערב יתאר שני מלאכים כאלה, שליחים לעולם סוער שמשימתם לא תמה. איסטרי, הוא יקרא להם בשפה שהיא קדמונית וחדשה כאחד, קוסמים כחולים לבני זקן וארוכי מטה שנשלחו למזרח ולא ישובו ממנו עד שתשלם מלאכתם הסודית.

הצבע התחלף כמובן בין השפות העתיקות, שכן כחול-הרקיע, כיודע, טרם נפל אל הארץ באותם הימים. ירוקות הן גלימותיהם, ירוקות כהר הכרמל אחרי גשם של אביב.