הגשם ירד ללא הפוגה כבר כמה שבועות.

זה נמשך זמן רב כל כך, שצורבכל כמעט שכח איך זה מרגיש בלעדיו. בלי הקול הדופק, המכה ללא רחמים בסלעים. בלי קול המים השוצפים בעמקים, בלי קול העצים הנתלשים ממקומם, ובלי הלילות הרועדים במערות שבדרך.

לא הייתה להם אש. לא היה שום דבר יבש שאפשר להדליק אתו אש. להקת בני האדם הצטופפה במערה, מנסים לשמור על חום גופם. צורבכל ישב בפתח המערה, והביט אל עבר הלילה.

הכוכבים כולם כמו נעלמו מן השמיים. עננים שחורים כיסו את כל קו האופק, וגשם אלים ירד מהם. היה נשמע כאילו ההר כולו עומד להתמוטט. למעשה, הם ראו גבעה קטנה שהתמוטטה, אבניה נסחפים אל תוך זרם המים השוצף. זה היה לפני כמעט שבועיים.

למרות הגשם שירד בלי הפוגה, האוויר היה יבש. לא דבק בו ריחו הטוב של גשמי ברכה המשקים את השדות; ריחו של חורף שבא להפרות את האדמה. לא ולא. היה זה גשם זועם, נקמני, ולא הייתה ברכה בבואו. הוא מילא את הארץ במים, מוחק תחתיו ערים ויישובים; אנשים וחיות; דרכים ושדות. הכל נעשה לעיסה אחת מתחת זעפו של הגשם.

רהומה באה והתיישבה לידו. בחיקה החזיקה את התינוקת, שהייתה עטופה בצמר רטוב ושפתיה הכחילו. "כמה זמן עוד נוכל להמשיך ככה?" היא לחשה, מביטה אל החושך הרועש שבחוץ.

"לא נצטרך להמשיך עוד הרבה," אמר צורבכל. הוא אסף אותה אליו, מניח את ידו האיתנה על כתפה. "אנחנו לא רחוקים מהר הרפאים. וכשנגיע לשם, נהיה בטוחים. יירד הגשם ככל שיירד, המים לעולם לא יצליחו לכסות את פסגתו של הר הרפאים. אנחנו רק צריכים לשרוד את המסע לשם."

"לא נותרו רבים מאתנו," אמרה רהומה. צורבכל העיף מבט לאחור. היא צדקה, כמובן. יישוב שלם יצא אל המסע, אחרי שהכפר הוצף; אבל כעת, משפחות מעטות חסו בצילה של המערה. מעטים עוד יותר היו הילדים והזקנים.

"זה טוב," אמר צורבכל. "גם ככה לא נותר לנו מספיק מזון."

הם שתקו והמשיכו להסתכל אל החשיכה, כמו מנסים לחדור אותה ולראות את המים. אבל הם לא ראו דבר.

עם שחר, הגשם עוד ירד. מפלס המים עלה, והחל להציף את המערה. להקת בני האנוש קמה לצאת לדרך.

התינוקת לא שרדה את הלילה.

צורבכל הוביל את הלהקה. הם טיפסו במדרון, ידיהם מחליקות על הבוץ. אחד מהאנשים מעד בעלייה, והתגלגל אל המים למטה. תוך שניות ספורות הוא נעלם.

המים עקבו אחריהם, מפלסם עולה בהתמדה. כמו ענק רעב הם טרפו את העולם, מכסים סלעים, עצים וגבעות. הם לא ראו בני אדם נוספים מאז שיצאו למסע. הם ראו מעט חיות, שניסו גם הן בדרכן שלן להמלט מן המבול. האדמה הייתה זרועה בגופות של ציפורים שקרסו תחת הגשם.

הה, הגשם. צורבכל קילל אותו בליבו עם כל צעד. מי זוכר שהיו תקופות שבהן הוא בירך על בואו? שבהן שמח למראה ארובות השמיים הנפתחות? כל מה שהוא זכר כעת היה הרטיבות על פניו, הקול הדופק-נוקש-רוגש של הגשם, וצעדיו המתבוססים בבוץ.

הם לא יכלו לעצור, הם לא יכלו להאט. העולם הלך ונבלע מתחת למים, שלא ידעו מעצור ולא התעייפו לרגע. אבל צורבכל ידע שהלהקה שלו הולכת ומאבדת את כוחה, הולכת ומתשת את חוסנה, והוא ידע שאי אפשר להמשיך ככה.

ולכן, כשעצרו באחד הלילות במערה נוספת – כעת כבר יכלו לראות את הר הרפאים בהמשך הרכס – הכריז צורבכל שהילדים והזקנים יישארו מאחור. "הזקנים טבעם למות, וילדים חדשים יבואו. אבל רק בתנאי שמי מאתנו יצליח להגיע אל ההר."

הזקנים התנגדו, כמובן; נאבקו; סירבו לוותר על תרמילם ועל פת לחמם. צורבכל והגברים האחרים נאלצו להרוג כמה מהזקנים, עד שהשאר הפסיקו להתנגד ופשוט הסתכלו בעיניים כלות בזמן שמעט הדברים שעוד נותרו להם נלקחו מהם. הילדים לא הבינו דבר, אבל עם שחר – כאשר המים החלו לפרוץ למערה, והלהקה הותירה אותם יחד עם הזקנים מאחור – הם החלו לבכות, ובכיים הדהד במערה. אבל הלהקה לא הביטה לאחור בזמן שיצאה לטפס במעלה ההר, בזמן שיצאה אל הגשם הבלתי פוסק, בזמן שהמשיכה בבריחתה מפני המים הרעבים.

הם לא דיברו הרבה. גם כך קולם לא היה נשמע מעל לרעם השמיים ולקול הגשם. צורבכל כבר לא זכר איך נשמע השקט. איך נראה העולם כשהוא אינו חשוך תדיר, כשערפל לא מכסה את האדמה, וכאשר שדה הראייה לא מטושטש בידי המטחים הבלתי פוסקים.

הדרך הייתה קשה ומפרכת. הוא אחז בידה של רהומה בשתיקה, מסייע לה לטפס על הסלעים ותומך בה שלא תחליק על הבוץ. הם הגיעו למרגלות הר הרפאים, שהיה עצום באמת ובתמים – ההר הגבוה ביותר שצורבכל ראה מעודו. ההר היה תלול, והטיפוס עליו היה קשה ומסוכן. כמה גברים ונשים נפלו אל מותם. אחרים נפצעו, וננטשו מאחור.

ככל שהלהקה הלכה והצטמצמה, נעשה קצב טיפוסם מהיר יותר. כעת היו רחוקים ממפלס המים העולה בהתמדה. לצורבכל היה נדמה אפילו שהגשם מתחיל להחלש מאוד. הוא עדיין ירד ללא הפוגה, אבל נדמה היה שהטיפות היו איטיות יותר וקטנות יותר. מדי פעם אפילו הציץ רסיס אור מבין העננים השחורים.

בתוך הלהקה, עם זאת, מצב הרוח הלך והקדיר. האנשים נעשו מסוגרים ועצבניים, והאוכל התמעט מאוד. אחד הגברים קרא תיגר על צורבכל וניסה לגנוב את תרמילו. צורבכל הרג שלושה גברים באותו היום, ולאחר מכן לקח את המזון שלהם ושל נשותיהם והשאיר את נשותיהם מאחור, מסר ברור לשאר הלהקה.

לא היו התמרדויות נוספות לאחר מכן.

באחד הלילות נועץ צורבכל ברהומה, והם החליטו שעליהם להפטר משאר הלהקה. האוכל היה מועט, והלהקה רק סיכנה אותם. הם הספיקו לחסל מחצית מהלהקה לפני שהשאר התעוררו, ותגרה רבתי התחוללה במערה. בסופו של דבר נותרו צורבכל ורהומה בלבד. צורבכל נפצע בזרועו, ורהומה חבשה אותו בבדים רטובים ונשאה על גבה תרמיל עם כל המזון שעוד נותר. נתמך על זרוע אשתו, צורבכל יצא שוב אל הגשם.

ריח חדש הלך ועמד באוויר, ריח עצל של עשן. היה נדמה כאילו המים מבעבעים מתחתם, כאילו הם שורפים את ההר בעודם מלחכים את יסודותיו. צורבכל ורהומה המשיכו לטפס אל הפסגה שנדמתה רחוקה כמו שהייתה כשעלו על ההר בראשונה. רהומה תמכה בצורבכל עד שזרועו החלה להחלים, ואז הוא שב להוביל את הדרך.

פסגת הר הרפאים הלכה והתגברה, אך כמוהם גם המים. בלילות חבקו צורבכל ורהומה זה את זה, מתנחמים זה בחברתו של זה. הם אולי היו בני האנוש האחרונים שנותרו בעולם כולו, אך הם יישארו בחיים והאנושות תמשיך להתקיים מזרעם. הם ידעו זאת בעמקי ליבם.

כאשר היו במרחק של ימים בודדים מפסגת ההר, התנתק סלע גדול ממנו והדרדר מטה, פוגע ברהומה. היא שברה את רגלה, והחליקה מטה בבוץ. זעקת הכאב שלה כמעט גברה על רעש הגשם. כאשר צורבכל טיפס אליה מטה, הוא ראה את מפלס המים המבעבעים הולך וקרב, במרחק מטרים ספורים.

הוא רכן אליה בעדינות, מושיט את ידיו אל כתפיה. היא הושיטה אליו יד בדממה, ואם היו דמעות על לחייה – הגשם שטף אותן מייד. צורבכל הוריד מעליה את רצועות התרמיל עם המזון, ואז הניף אותו על גבו. אחר נשק למצחה, הסתובב לאחור ופנה לדרכו.

היא קראה אחריו. היא צעקה לו, היא התחננה לו, היא קיללה אותו. הוא שמע את קולה עד שנדם, ככל הנראה כאשר כיסו אותה המים. הוא לא הביט לאחור.

לאחר יומיים הגיע אל פסגת הר הרפאים, ועם הגעתו פסק הגשם.

לרגע הרגיש צורבכל כאילו הוא התחרש. הדממה הייתה כל כך כואבת לאוזניו, כל כך פתאומית, שהוא לא ידע איך להתמודד איתה. ברגע שפסק הגשם החלו לנשוב הרוחות, והוא הרגיש כפור חודר לעצמותיו. הוא הביט על גוש הסלע הענק שניצב בראש הפסגה, עליו תכנן לטפס כדי להמלט סופית מהמים, ואז סובב אליו את גבו וצעד אל קצה הצוק.

העולם נפרש תחתיו, והיה כולו מים. היה זה כאילו הוא עמד על אי קטן שבלט מעל הים. הרכס כולו נעלם מתחת לגלים. לא נותר דבר בקו האופק מלבד עוד ועוד מים.

"שרדתי," אמר צורבכל, לא מאמין למשמע אוזניו. "שרדתי." הוא הרים את מבטו אל השמיים, שעדיין מלאו בעננים שחורים. הוא שרד, והגשם הנורא פסק. עליו רק לחכות, להמתין שהמים ייבלעו בחזרה באדמה, ואז עולם חדש ייפרש שוב לפניו.

"בקרוב יגיעו המים, ואתה תבלע בהם," אמר קול. זה היה קול עתיק, רועם, וכאוב. צורבכל הסתובב במהירות לאחור, ופער את עיניו בתדהמה.

מה שהוא חשב לגוש סלע גדול, היה למעשה יצור חי. כאשר הוא הזדקף, צורבכל הצליח להבחין במעין דמות אדם המסותת בסלע הבוהק. עיניים נפקחו בראש הענק, והביטו בצורבכל במבט שלא היה אנושי כלל וכלל.

"אתה אחד מן הרפאים," אמר צורבכל.

"הנני." אמר הענק. עיניו לא מצמצו. "ואתה אחד מן בני אדם."

צורבכל התרחק משפת הצוק. הוא מעולם לא דמיין שיגיע סוף העולם, ומעולם לא חשב שימצא את עצמו בסוף העולם לצד אחד מיצורי האגדות.

"מדוע אתה כאן לבדך?" שאל.

הרפא השתהה לפני שענה, כאילו שוקל היטב את השאלה. לבסוף אמר, "איננו רבים. מדוע אתה לבדך?"

צורכבל חש צביטה בליבו. "הם לא שרדו את הדרך."

"אתה שרדת," אמר הרפא. זו לא הייתה שאלה, אלא מעין קביעה מהורהרת.

"כן," אמר צורכבל.

"אבל לא לזמן רב," אמר הרפא. "המים יעלו. הם יכסו אותך. ריאותיך הקטנות יתמלאו מים, ואתה תטבע."

"הגשם הפסיק," אמר צורכבל.

"אבל המים ימשיכו לעלות," אמר הרפא. "לא רק ארובות השמיים נפתחו. גם הארץ פערה את פיה, והיא מקיאה את תושביה. אולי רק דגי הים ישרדו את המבול הזה."

פחד אחז את לבו של צורכבל. "אטפס עליך, אם כך," אמר.

"המים יכסו גם אותי," אמר הרפא בשלווה. "וגם את אחיי. אני הנני הקטן מבין הרפאים. המים יכסו את הכל."

"אם כך, תמות גם אתה!" אמר צורכבל.

"ייתכן," אמר הרפא. "ייתכן שלא. נשימת הרפאים איטית היא, ואיננו כבים במהירות כמו בני אדם. ייתכן שאשרוד את המים האלה." הוא לא היה נשמע בטוח בדבריו. "ואולי התיבה תגיע לכאן."

"התיבה?" אמר צורכבל.

"היא שם, באופק," אמר הרפא. צורכבל הסתובב, אך לא ראה דבר על פני המים. "מהי התיבה?" שאל.

"שם נמצאים האחרונים," אמר הרפא. "אחרוני בני אדם. אחרוני בעלי החיים. אם היא תשוט לכאן, אנסה לעלות עליה."

"אנסה גם, אם כך," אמר צורכבל.

הרפא צחק. זה היה צחוק איטי, שנשמע כמו גירוד סלעים זה על גבי זה. "הוא לא יעלה אותך."

"מי?" שאל צרוכבל.

"אדון התיבה," אמר הרפא. "בן אדם, כמוך. אבל הוא סגר את התיבה, ולא יפתח אותה עוד לבני אדם. שכן הוא מאמין כי גורלם של בני אדם הוא למות במבול הזה."

"מדוע?" אמר צורכבל בייאוש. "אם הוא בן אדם כמוני, וודאי הוא יציל אותי!"

"מדוע נגזר על בני אדם למות?" אמר הרפא. "אינני יודע. מדוע נגזר על שאר בני אדם שהיו אתך למות?"

צורכבל שתק.

הרפא נשא את מבטו אל האופק. "אומרים שיוולד עולם חדש מתוך המים האלה," אמר. "אינני יודע אם יהיו בו בני אדם. אם יהיו בו בעלי חיים. אם יהיו בו רפאים. אולי לא יהיו בו הרים, או עצים, או סלעים. אולי," הוא שתק לרגע, ואז המשיך, "אולי יהיה זה עולם שבו אחד מציל את חברו. מי יודע? בינתיים, בוא יבואו המים."

צורכבל נשא את פניו אל האופק. לא היה דבר מלבד דממה על פני המים. במרחק, חשב שהוא מצליח לראות את התיבה.

המים המשיכו לעלות.