["איש צדיק תמים היה בדורותיו" נחמה ליבוביץ עיונים לבראשית 44-48.]

העיון הראשון של נחמה ליבוביץ בפרשת נח הוא לימוד השוואתי, המציב את נח ואברהם בשני צדי המשוואה. פרשנים רבים עסקו בדמיון העומד על שלוש נקודות.
נח מוצג בתיאור "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹקים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ." [בראשית ו' ט]
ואברהם זכה בברכה ובציווי "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים." [בראשית יז' א]
שתי המילים המשותפות 'תמים, ו'התהלך' הן היסוד עליו הונחה ההשוואה, אך עיקרה הוא באירוע הדומה ששניהם התמודדו עמו – הידיעה המוקדמת על כוונתו של האל להביא שמד על בני האדם בזמנם. נח קיבל את הציווי לעשיית התיבה לקראת בוא המבול, ואברהם בפרשת סדום שה' גילה את אוזנו.

אין אדם ש"יצא טוב" מהשוואה לאברהם אבינו. ביחס לוויכוח הגדול ולהתרסה של אברהם מול הקב"ה "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע." [שם יח' כג], וההתמקחות הפרטנית על מספר הצדיקים בסדום, נראה נח, העושה את דבר ה' כלשונו, כמי שעשה את המינימום הנדרש ולא יצא מגדרו כדי להציל את בני האדם או להחזירם בתשובה. ובדבריה של ליבוביץ "נח אינו ערב לאנושות. אין בו אחריות לעולם כולו." דומה שהשוואה מפורשת זו השפיעה על רבים מן המפרשים ללמד חובה על נח גם ברכיבי ההשוואה האחרים, ללמוד "צדיק תמים היה בדורותיו" כמחמאה יחסית. בדורו, דור המבול מלא החמס, נחשב צדיק, אך לא בדורות טובים ממנו. וגם את הפועל "התהלך" מפרשים לרעתו של נח. מציגים אותו כקטן ההולך עם אביו וזקוק להנחיתו, להבדיל מאברהם הגדול ההולך "לפני" כנציג רצונו של האל ושגרירו בעולם.
בסיומו של העיון סיכמה ליבוביץ את לימודה באבחנה נוספת: "נח אמנם נבחר מכל בני דורו להישאר בחיים, אך אברהם נבחר לייעוד, לתפקיד. ויפה מאפיין את שניהם בובר: נח עומד במקומו בטבע, ניצל ממי המבול "איש האדמה" – אברהם הולך כראשון בדרך ההיסטוריה, כמבשר ככרוז של ממלכת ה'." [47]
אינני מבקשת לחלוק בשום אופן על גדולתו וחשיבותו של אברהם, אבל האמנם "איש האדמה" ששרד את השמדת עולמו, קם מחורבנו והתחיל מחדש ראוי לגנאי ולהקטנה?
"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם." [שם ט' כ] – וכמה טוב ואור יש, לטעמי, בפסוק קצר זה.

ספרות ענפה ומרתקת נכתבה במחצית השניה של המאה העשרים על חווית "אַחֲרֵי המבול". סיפוריהם של השורדים את חורבן עולמם. לא מבול משמיים, הקב"ה בחסדו כרת לנו ברית נצח, אלא מעשה ידי אדם.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". [שם ח' כא]
האדם שיֵצֶר לִבו רע מנעוריו, יַצַר אפשרות למבול נוסף שישמיד את הארץ בדמות פצצת האטום. התוצאות המבהילות לטווח הקצר והארוך של הפצצות בהירושימה ובנגסקי, בשילוב עם מרוץ החימוש ההרסני בין ברית המועצות וארצות הברית הביאו דורות שלמים לחיים בחרדה מתמדת מפני היום שבו תיפול הפצצה.

אחד מהספרים הרבים שנקודת המוצא שלהם היא העולם שנותר לאחר החורבן המוחלט, מאיר לעומק את יסוד הקיום האנושי בסיפור הכרם של נח.
גיבור טירת מאלוויל [1972] של הסופר רובר מרל [1908-2004], הבעלים של טירת מאלוויל, הזמין קבוצת חברים למרתף היקב הפרטי שלו, לטעום יין חדש, ושם שרדו את ההפגזה האיומה על צרפת.
הניצולים של מאלוויל מפחדים בראש ובראשונה מפני הנשורת הרדיואקטיבית שתיפול שתרעיל את האוויר והאדמה. לאחר שהם מבינים שהפצצה שלהם היתה "נקיה" (פצצת מימן) והחיים על הקרקע יכולים להמשך, מכריז בעל הטירה שמאחר שאורחיו איבדו את כל רכושם ועולמם, הם מוזמנים להפוך לשותפים מלאים ושווים בחיים בטירה. הם מקימים גרעין קיבוצי שמטרתו לבנות מחדש חייהם. מקצועות העבר איבדו את משמעותם והשורדים מקימים חברה חקלאית בסיסית, משקיעים מאמץ בהישרדותם של בעלי החיים לצרכי בשר, חלב וביצים, ובסוסים שהם "המניות שלנו בחברת פרארי". הם חורשים, זורעים, ומחכים לגשם בתערובת מחניקה של תפילה ואימה. רק לאחר שהגשם המשמעותי הראשון יורד "נקי" מחלקיקים רדיואקטיביים הם מרשים לעצמם לחגוג ולברך על הצלתם.

בטירת מאלוויל מעלה מרל על נס את יכולתם של בני האדם לקום למחרתו של חורבן ולהתחיל שוב מאפס. בשיקום יסודות החקלאות מציב מאלוויל את השורד שלו בדרגה הגבוהה ביותר שהוא יכול להשיג. החורבן השמיד את העולם המודרני על כל יתרונותיו ואסונותיו, אך לא מחק את תבונת האדם ולא החזיר אותו למצב קדמוני. הידע, התבונה, יכולת התירבות של האדמה לא אבדו.

נח נוטע הכרם הוא האדם השורד המתחיל מחדש. בנקודה הגבוהה והנכונה ביותר עבורו ועבור המשך קיומו של המין האנושי בעולם שלאחר החורבן. הוא מקיים את הציווי האלוהי שקיבל אדם, ונאמר שוב לנח ובניו "פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ." [שם ט' א]. ציווי שניתן לקראו בשתי דרכים: לפריון וריבוי המין האנושי המחיל שוב מגרעין אחד, וגם להחזרת הארץ השוממה למלאות יבולי שדה וכרם בבחינת "לעבדה ולשמרה".

יפה, יאמר הקורא, צמיחה, חקלאות, שיקום החורבן, אבל את מתעלמת מהמשך הסיפור ומחטאו מפורש של נח "וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה." [שם ט' כא].

זהו שלא. נח לא עשה דבר רע. להפך. הוא ערך בחינה חשובה והכרחית שכולנו מכירים.
מה עשית בפעם האחרונה שהטלפון החכם שלך נפל למים? הוצאת, ייבשת בקפדנות, הפעלת מחדש והתפללת חזק שזה עובד כמו קודם. בימי נח כל העולם "נפל למים". הוא בודק אם האדמה "עובדת כמו קודם". אם הגפן שנטע לאחר המבול טובה ליין כפי שהיתה בעבר. לשמחתו הגפן החדשה מפיקה יבול טוב עם אחוז סוכר גבוה, שמאפשר התססת האלכוהל ליין חזק דיו לגרום שיכרות קשה. הוא ניסה את היין בפרטיות אוהלו. החטא הוא של חם, שגילה את אביו השתוי וסיפר לאחיו, לא של נח, שאחרי שנות עבודה ותפילה זכה ליין ראוי לשתייה. מזל טוב, ולחיים.