טירת מאלוויל של רובר מרל [1908-2004] הוא אחד מספרי "היום שאחרי" הפצצה. אחד הספרים שנוצרו בעקבות טראומת ההרס האטומי בהירושימה ונגסאקי ומרוץ החימוש ההרסני בין ארה"ב וברה"מ.
גיבור טירת מאלוויל והבעלים של הטירה, הזמין קבוצת חברים למרתף היקב הפרטי שלו, לטעום יין חדש, ובעודם נהנים מהבציר נפתח מעל ראשם גיהנום הפגזה אטומית. קירות האבן העצומים במרתף התת קרקעי הצילו את חייהם, אבל בסוף המתקפה הם מגלים שכל העולם שהכירו, אדם, חיה, בית, טבע וטכנולוגיה – כולם נכחדו באופן מוחלט.
הפחד הראשון והעמוק ביותר של הניצולים הוא מפני הנשורת הרדיואקטיבית שתרעיל את האוויר והאדמה. לאחר שהם מבינים שהפצצה שלהם היתה "נקיה" (פצצת מימן) והחיים יכולים להמשך, מכריז בעל הטירה שמאחר שאורחיו איבדו את כל רכושם ועולמם, הם מוזמנים להפוך לשותפים מלאים ושווים בחיים בטירה. הם מקימים גרעין קיבוצי שמנהל חברה חקלאית בסיסית. משקיעים מאמץ בהישרדותם של בעלי החיים לצרכי בשר, חלב וביצים, ובסוסים שהם "המניות שלנו בחברת פרארי". הם חורשים, זורעים, ומחכים לגשם בתערובת מחניקה של תפילה ואימה.
הגשם הוא הסיכוי היחיד לחקלאות בעולם שאין בו מערכות השקיה והעברת מים. אבל אם יש נשורת רדיואקטיבית באטמוספירה – הגשם יוריד אותה על האדמה וירעיל את היבול. באחת הסצנות המרגשות בספר יושבים הגיבורים באולם המשותף ומתפללים בדממה מתוחה, כשהגשם הראשון יורד מעבר לקירות האבן. כשהגשם מסתיים ואחד הגיבורים יוצא עם מונה גייגר לבדוק את השלוליות. כשהאיש מתפרץ חזרה לאולם וצועק "אין כלום! נקי!" בוקעת אנחת רווחה קולקטיבית מכל הדמויות, ומהקוראים.

בפרשת נח טובע העולם במבול. החורבן המוחלט בא בגשם אין סופי. השורדים המעטים, נח ובני ביתו, יוצאים אל עולם שהוחזר לנקודת האפס. ומה עושה נח "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם." [שם ט' כ]
כן, כרם. גידול חקלאי הזקוק לגשם כדי לגדול.
האם נח פחד כשהגיע הגשם הראשון לאחר המבול? האם עלה חשש בלבו ששוב נפתחו ארובות השמים ולא יסגרו? האם שכב בלילה, הקשיב לרעמים ולברקים מחוץ לאוהלו והתפלל בדממה שהגשם הזה יהיה לברכה ולא לקללה? התורה מקמצת בדרמה, אבל רומזת לתשובה.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹורֹות עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. … וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. " [שם ט' יב- טו]
זוהי התשובה האלוקית לפחד הקיומי מפני הישנות האסון. ההבטחה שהגשם לא יהיה עוד למבול, ויהיה מקור חיים ולא מוות, נחתמת באות הברית, בקשת בענן.
רובר מרל כתב נחמה דומה ברגע בו מובטח שהגשם "נקי". אבל לא הוא ולא ספרים אחרים מז'אנר "היום שאחרי", כמו על החוף של נוויל שוט, יכולים להבטיח שבועת נצח שלא יתקיים אסון נוסף.
אחרי הכל – את המבול הזה יצר האדם.