מרים מימון

אותו בוקר השמים כבר לא דלפו כמו קדירה מחוררת.

הנער נצמד אל קורות העץ המושחרות והקפיד שלא להישען על המבנה המוזר, המתנודד. במרחק קצר ממנו המים געשו והעלו אדים סמיכים. הבוקר היה מעורפל וחשוך, הוא תהה אם יצליח לצייר.

ואולי השמים יתבהרו בהמשך היום? הוא גיחך לעצמו בעצבנות ושלף מתחת לכובעו אבן גיר שהצליח לדלות ולייבש. כשחפן אותה בידו, היא הציצה מבין אצבעותיו.

הוא הצמיד את האבן אל לוחות העץ והעביר את ידו בתנועה רחבה. האבן ציירה פס בהיר ומעוגל. הנער הביט בו בשביעות רצון והמשיך לצייר במרץ. אחרי כמה רגעים הוא נעצר לרגע, מחה את מצחו והביט על הציור המתהווה. כשהרים את ידו לצייר שוב נשמע קול דק ומוטרד מעליו: "תניח את הסלע הזה ומיד, ילד!"

הנער מיהר להניח את ידו והרים את ראשו למעלה. האישה הקטנטנה עמדה על הסיפון העליון והשקיפה עליו. היא הייתה יבשה באופן מעורר קנאה.

"בוקר טוב, עינה." הוא אמר בלחישה. היא שמעה אותו היטב והזעיפה אליו פנים.

"מה אתה עושה עם הסלע הזה?" היא דרשה לדעת.

"זאת?" הוא שאל והביט באבן, "זאת סתם אבן גיר שמצאתי. אני מצייר על הספינה שלכם."

"אתה מצייר על הספינה שלנו?" היא השתנקה.

"אף אחד לא רואה." הוא הרגיע אותה בעלבון.

"עוג, אני מזהירה אותך! אם תכתוב מילות השבעה או הקדשות לאלים המטופשים שלך על הספינה שלנו…"

"אני לא אעשה דבר כזה," הוא ענה, נרגז בהחלט. "אני יודע שזאת הספינה שלכם. חוץ מזה, אם את לא מאמינה באלים שלי, מה אכפת לך שאכתוב להם הקדשות?"

"אכפת לי." ענתה עינה, "ואין על זה שום דיון. אתה רעב?"

"לא כל כך." הודה עוג, שבטנו הריקה העירה אותו באמצע האשמורת השלישית.

"הבאתי לך דברים." היא הניפה בקושי רב שק מוכתם אל מעבר למעקה הסיפון. עוג אפילו לא בדק מה השק מכיל והערה את כל התכולה אל פיו.

"תודה." הוא התנשם וניגב את שפתיו בקצה שרוולו.

עינה הביטה בו בעיניים כחולות-ירוקות, כמו צבע המים לפני עידן ועידנים.

"אתה יודע שאני לא יכולה להחביא אותך בספינה." היא אמרה בחרטה, נראה היה שהיא זקוקה להתנצלות הזאת יותר ממנו, "היא תטבע אם תיכנס."

"אני יודע שאת לא יכולה להחביא אותי." חזר אחריה עוג, "תודה על ארוחת הבוקר."

"מצאת את הנעל שנסחפה לך?" שאלה עינה.

"ברור." שיקר עוג, הוא לא היה צריך לספר לה על הנעל מלכתחילה, אבל כשהנעל נסחפה בזרם הוא צעק בתסכול עמוק וקילל ולא שם לב שעינה משקיפה עליו מבוהלת. כשהיא שאלה למה הוא כועס הוא פשוט סיפר לה את האמת במקום להתחמק בתואנה שלא תדאיג אותה.

עינה אהבה לדאוג, היא אהבה לדמיין שהמצב עוד עלול להחמיר ולהתדרדר. עוג ידע שהוא שופט אותה לחומרה, אבל לפעמים הוא הצטער שאמא שלו לא הייתה דאגנית כמו עינה, ולפעמים הוא הצטער שלעינה אין ילדים שתוכל לדאוג להם כמו שצריך במקום לבזבז את הרגשות שלה על נער רטוב בלי נעל.

"תנסה להיות בשקט כשאתה מצייר," ביקשה עינה, כאילו שמעה את מחשבותיו, "אני לא רוצה שאף אחד ימצא אותך כאן. הם עלולים לכעוס."

עוג הנהן בשקט.

"ואני צריכה ללכת עכשיו." היא התנצלה שוב, "עוד מעט יתחילו לחפש אותי."

"להתראות, עינה." אמר עוג.

"להתראות, ילד." חייכה עינה ונעלמה משם.

*

עוג המשיך לצייר.

כששתי עיניים ריאליסטיות להפליא ניבטו אליו מתוך הציור, ומתחתן שרטוטים קלושים של שאר תווי הפנים, הוא ראה את הגבר השרירי והנמוך עומד מעליו על הסיפון ונועץ בו מבט מבוהל.

"אתה עדיין כאן?" שאל יפת.

"המים שם עדיין רותחים." ענה עוג ביבושת.

"עוג, אתה צריך ללכת," אמר יפת בחוסר אונים, "אם אבא שלי ישמע שאתה נצמד ככה לספינה שלנו…"

"אני לא הולך לשום מקום." אמר עוג והוסיף לצבוע את השפתיים בקפידה יתירה.

יפת נאנח.

"הבאתי לך כמה ירקות וגם משהו לשתות." הוא הודה בחוסר נעימות.

"לא צריך." ענה עוג.

יפת הניד בראשו ברוגז והעביר לעוג את הירקות. עוג הניח את האבן על ראשו וכיסה אותה בכובעו בזהירות מפני שהוא הזדקק לשתי ידיו כדי להחזיק את הירקות ואת הנאד המלא במשקה חם.

"תודה." הוא הפטיר בקול שקט.

"בשביל מה אתה צריך את הסלע הזה?" חקר יפת והצביע לעבר כובעו של עוג.

"זו אבן גיר." תיקן אותו עוג, "ואני מצייר."

"מצייר? אתה מצייר? אתה מצייר על הספינה שלנו?" התנשף יפת בבהלה, "תפסיק מיד!"

"למה?" שאל עוג, "מי כבר יכול לראות שאני מצייר על הספינה?"

יפת שתק.

"כשנרד מהספינה…"

"תברחו מיד ולא תרצו לחזור אליה לעולם."

יפת הביט בעוג ואז הנהן בתוגה.

"פשוט תהיה בשקט," הוא ביקש, "אני לא רוצה שמישהו יגלה שאתה כאן. ואני לא יכול להחביא אותך בפנים." הוא הוסיף בהתרסה מוזרה.

"אני יודע." אמר עוג בפה מלא.

יפת העיף אליו מבט אחרון והלך לו לדרכו.

*

כאשר השמים התכהו אף יותר עוג הביט בציור שלו במצח מקומט. דמות עייפה הילכה בדממה על הסיפון והתקרבה אליו בצעדים איטיים.

"היי!" לחש עוג בקולניות.

נוח התכופף אל מעבר למעקה וליטף בעדינות את פניו.

"אתה יכול לעמוד רגע זקוף ולהסתכל קדימה?" שאל עוג.

נוח עשה כדבריו.

"הכנתי לך נעל חדשה." הוא אמר.

"באמת?" שאל עוג.

"עינה הביאה לך אוכל לארוחת הבוקר? יפת דאג לך בצהריים?"

עוג הנהן.

"אתה יכול להסתכל שוב קדימה?" הוא שאל, מבויש.

"בוודאי." ענה נוח, "כל מה שיעזור לאמן מוכשר כמוך."

שניהם שתקו בזמן שקרני שמש אחרונות הסתננו מבעד לעננים הכבדים. עוג הביט בדיוקן של נוח, מרוצה.

"אני משתפר." הוא אמר.

"אמרתי לך שתשתפר." אמר נוח, "כשייגמר המבול ונרד מהתיבה, קודם כל אלך לראות את הציורים שלך."