על אף מה שנכתב עליו לאחר מכן, אברם לא היה הראשון למצוא את הבורא, לא היה הראשון למעוד לתוכו ולטבוע עד שיגלה כי הוא יכול לנשום למעלה מכל שנשם עד כה, שריאותיו מלאות אך אינן מתפקעות.
קמעור מצאה אותו בתוך הנהר בו שטפה ושבה ושטפה את הבגדים של בעלה, ושש ילדיהם, ואבי בעלה, ואחי בעלה המרובים. יתר הכובסות לא היו באותה העת, יען שבטי המדבר לקחום מהם לפני שנה. מי הנהר היו עכורים מאד, שכן במעלה הנהר היה מרד ופגרים רבים הושלכו אל המים.

שמש הקיץ קפחה בחרון וזעף, הנהר היה חום ונתעב וצמחייתו יבשה ומתה. ידיה היו צרורי קמטים והכאב שבה יקד תחת החזה כאבוקה, פועם אף יותר משפעם לבה. שאון אחיד היה תלוי באוויר, קול תרועת מאות היתושים אשר חגו והתערבלו סביבה, ניתרו על גופה וממנו. ובטבלה בו כותונת, רכנה קמעור אל הנהר אך הפעם ראתה באמת את הקצף הלבן המתקצף ממנו, וייחלה להיותו. "אם רק הייתי חופשיה כמוהו", חשבה לעצמה. "אם אעלם בו, מה אהיה?"

המחשבה על הגופות הצפות בנהר חלפה בה לרגע, אך היא שטפה אותה במורד ופנתה להביט בנהר, לאמץ את עיניה לראות ולהבחין. תחילה ראתה בו את השתקפותה שלה, אחר את המים הזורמים מטה, אז את המעיין ממנו נובעים המים, אחר את התהומות הכולאים את מי המעמקים, את ענני הסופה הממטירים מהם לעת חורף.

המים היו בכל, כך נדמה היה, חופשיים וסוערים מכפי שיכלה לתפוס, אך כאשר שבה ואימצה את עיניה לראות מעבר, שבה וראתה בהם את השתקפותה, מבעד לקצף, ומבעד לדם, ומבעד למים עצמם.
והשתקפותה אמרה לה "לכי לך מכאן. מבית בעלך, אל המקום שאראה לך. ואעשה אותך למשהו חדש, שלא נראה עוד בעולם הזה. רחמך יהיה ערוגה לכוכבי השמים, פיך יהיה מעיין שופע שאין קץ לו".

היא קמה, הניחה את הכותנות שעל כתפה אל סל הנצרים ופסעה במורד הנהר. כאשר נעמדה, נפלה אחת מהכותנות מכתפה אל הבוץ והיא לא עצרה להחזירה. היא ידעה כי במורד הנהר חיו שבטי המדבר, אך ידעה גם שהם לא יוכלו לעמוד בפני מה שהיא נושאת.
קמעור עשתה ימים ארוכים על הנהר והיטיבה לדעת מה עיקשים הם המים, כיצד יוכלו לכל כתם שעל פני הבגד, כל סלע שיחסום את מהלכם. בעיני רוחה ראתה את הנהר הסב דרומה ומזרחה, היא ראתה את עצמה באה מרצון אל אותו השבט שחמס את אחיותיה ומשתעבדת להם ודוברת אליהם, לאט לאט, כמו לילדים היראים את החושך. היא ראתה איך טיפה אחר טיפה, אדם אחר אדם פונים הם לראות ולהכיר במה שהיא רואה עכשיו, איך משתנה המדבר וכיצד הופכים הדרדרים השוכנים בו לערוגת פרחים, הפראים השוכנים בו לגוי אנשים. גם שמה ישתנה, והיא הרגישה כבר את הצלילים הנוספים צומחים לתוך שמה הישן, מנקבים ופותחים אותו לאור שמלמעלה ולמים שלמטה. לא קמעור יקרא עוד שמה, כי אם קומי-עורי.

היא לא ידעה כמה זמן הלכה במורד הנהר, אך השמש נשקה כבר להרים כאשר הגיעה למקום בו הנהר היה רחב מאד והמים היו שלווים מאד והקול רעם בה כי כאן יש לחצות. "עברי את הנהר" דיבר אליה, "חצי את הנהר אל השמש הנושקת את ההרים, ואראה לך את הארץ".
קומי-עורי הרימה שמלתה ופנתה לחצות את הנהר, אך משטבלה את רגליה במים הקרים, חלף בה זיכרון פתאומי. הכותונת. היא נפלה לאדמה, ועכשיו ודאי בוצית כולה, יש לשטפה שוב, ועכשיו כבר לפנות ערב, והמים קרים, ואדנירם ודאי יחזור מן הציד רע-לב ומתוסכל, וכה עזה הייתה המחשבה בלבה שהיא נרתעה מהמים ונפלה לשבת על שפת הנהר.

הקול בה דמם, ממתין להמשך צעדיה. היא רחצה את רגליה הבוציות במים הקרים, עת השמש עשתה אט אט את דרכה מטה, צוללת אל תוך התהומות.
"אני יכולה אולי…"
הקול המתין.
"אני יכולה אולי לחזור, ולשוב ולכבס את הכתנת של אדנירם? הוא יכעס נורא, ויוציא את זה על אדמון. ואדמון גם ככה…"
לבה נצבט בקרבה כמו המחט הננעצת בלשון. ילדיה היו ברובם גושי צואה מהבילה, אמת, מציקים ומזיקים יותר מהיתושים שעל שפת הנהר, וקומי-עורי צריכה הייתה לחוש שמחה על מנוסתה מהם. עד כה הרחיקה ממנה את זיכרונם, סכרה ליבה מהכיל שטפם, נמנעה ממחשבה עליהם. אך כעת… היא משכה את רגליה מתוך הנהר, מתכרבלת בעצמה.
"לא זו הברית", דיבר הקול.
הכוכבים זרחו כעת וקומי-עורי, לא, עדיין קמעור, ידעה כי לה יהיו, אם רק תושיט נפשה לאחוז בהם. אחד מהם זרח ישירות עבורה להראות לה את הדרך והיא ידעה שהוא לא היה שם אמש.
ולאור הכוכב ראתה קמעור את כל מה שעתיד לצאת מרחמה ומפיה. את אלפי, וריבוא ואלפי ריבוא הילדים והתלמידים, שיישאו את שמה על נס וישבעו בו, ואת כל הטובה והרעה שימיטו על העולם, על המשא החדש הזה שעל כתפיה, על גבה ההולך ושך בפני אשר עתיד לבוא. היא חשבה על השישה שכבר יש לה שהכבידו כל כך על נשמתה כעת, והמחט הנעוצה בלשונה התהפכה והסתחררה. זה היה הרבה, הרבה כל כך, והיא אינה הנהר.

"נכון", אמרה קמעור, "אבל אני רוצה הביתה. אדמון רעב כמו תמיד, אני צריכה לראות איך הרגל של עיכב"
"שם לא תוכלי להיות אחת. אין נביאה בעירה"
היא עצרה לרגע, ואז קמה. הפעם במשנה נחישות.
"אתה יודע, אולי אני לא רוצה להביא להם כלום. לאף אחד. אולי לא מגיע להם. אולי אני רוצה אותך לעצמי. לא להיות משהו חדש. אולי איתך פשוט אצליח ממש להיות. כלומר, אצליח בזה טוב יותר".
השמים הציעו לה את הכוכבים, אך היא הביטה בכפות רגליה. על אף המאמץ שברחיצה, עדיין היו מוכתמות אדמה.
"אולי לפני שתעשה גוי גדול," הציעה קמעור בהיסוס "תעשה אדם אחד? אבל אדם שלך, באמת?"
הקול דמם. הכוכב שהיה שלה זרח לפתע באורם של אלף שמשות, ולא היה עוד.
"את יודעת שתמותי?" שאל הקול, "את יודעת שהכאב שמקונן בך עכשיו יהרוג אותך בעוד שבעה חורפים, בייסורי תופת? את יודעת ששמך ישכח ואיש לא ידע כי ניצבת עמדי?"
"כן," אמרה קמעור, "אבל אתה תהיה עמדי, נכון? לא תעזוב?"
"טוב", אמר הקול.
וכך היה.

רק כאשר שבה וראתה את אורות הבית דיבר אליה הקול שוב. "אבל לבתך תגידי?", שאל.
"אגיד", ענתה קמעור.
וכך היה.