[נחמה ליבוביץ עיונים לבראשית  151-156, 162-166 167-170, 171-175]

חמישה עיונים מקדישה ליבוביץ לסיפור עבד אברהם ורבקה, ובוחנת פרטים רבים בתוכו, והשאלות שהיא מעלה בלימודיה מצטרפים לעניות דעתי לשאלה שהתשובה לה מסיימת את סיפוריו של אבי האומה.

בעיון "אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני" [151] עוסקת ליבוביץ בשאלה מדוע שלח אברהם את עבדו חזרה אל "ארצו ומולדתו" למצוא בה אישה לבנו יצחק. הרי גם אנשי חרן היו עובדי עבודה זרה כמו עמי כנען, ואברהם שבר ב"לך לך" את קשריו עם משפחתו ובית אביו כדי לצאת לדרך אמונית נפרדת. ומה מצא לשלוח את עבדו דווקא אל נקודת המוצא של מסע חייו?

העיון "הקרה נא לפני" [167] מתייחס לתפילת העבד

"וַיֹּאמַר ידוד אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם." [בראשית כד' יב]

השאלה שמעוררת ליבוביץ בעיון זה היא שאלת ה"מקרה". האם העבד מתפלל לדבר שיקרה בגורל? במזל? איזו כוונה אלוהית יש בשאילת "מקרה"? האם אפשר להניח שהבכיר בעבדיו של אברהם אינו מכיר את אלוהי אדונו מתייחס אליו כאל אחד מאלילי הארץ המגולמים בכשפים אותות וגורלות?

העיון הקצר הבא "מה' יצא הדבר" [171] משלים את השאלה בתשובתם של אחי רבקה לעבד אברהם:

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְדוד יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב."  [בראשית כד' יב]

ובתשובה זו משתלבות שאלות שני העיונים הקודמים – אם מקרה וגורל הוא, כיצד היתה בו יד ה', ואם אכן נס הוא – איך מבחינים עובדי עבודה זרה כלבן ובתואל בידו של הקדוש ברוך הוא בעולם?

ליבוביץ מעניקה את מירב הזכות לגילוי זה של ידיעת ה' לשיחתו של עבד אברהם ולדרך בה הוא מציג ומספר את אירועי מפגשו הרה הגורל עם רבקה ליד הבאר. העיון "יפה שיחתן של עבדי אבות" [162] מוקדש כולו ליכולת הרטורית של העבד, להבדלים בין התיאור האובייקטיבי של האירועים לדרך בה סיפר אותם לגברי המשפחה, ולמטרות וליתרונות שביקש להרוויח באמצעות סיפורו. "כל השינויים האלה ורבים אחרים יראו ויוכיחו טוב טעמו ומחשבתו של עבד אברהם להוציא תכניתו אל הפועל… עד הגיעו למטרה המקווה והיא תשובתם של מקשיבי סיפורו… "מה' יצא הדבר"." [165] 

המסקנה כי "מה' יצא הדבר" וודאי אמת היא, אך האם כשרונו הרטורי של העבד הוא עיקר הסיפור, או שמא עניין נוסף נחבא בגלוי בין הפסוקים. שליחת העבד למצוא אשה ליצחק היא הפעולה האחרונה של אברהם בסיפורי האבות. כאשר ישוב העבד הוא יביא את רבקה אל יצחק, ואברהם לא יוזכר עוד עד מותו. ועל אף שגיבור הסיפור הגלוי הוא העבד, אברהם הוא המניע והמפעיל את המעשה, וממנו אבקש למצוא את משמעותו.

פרשת חיי שרה נפתחת במקום בו מסתיימת פרשת וירא. בתוצאותיה והשלכותיה של העקידה. הניסיון האחרון, הנורא והאדיר, שבו סיכם הקדוש ברוך הוא את תוצאות ניסיונותיו של אברהם:

"כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי." [בראשית כב' יב]

בעשרה ניסיונות על אנושיים עמד אברהם, אתגרים מוסריים, פיזיים ומשפחתיים. וכעת, בנקודת הסיום של כל אלה, עם קבלת אישורו המלא של אלוהיו, הוא עומד מול שוקת שבורה מכל בחינה אנושית. אשתו מתה [על פי המדרש כתוצאה ישירה מהשמועה על העקידה]. בנו רחוק ורווק, והוא לא מסוגל לחזור לביתו ונשאר בבאר שבע, [בית קטורה?]. הבטחת הזרע הגדולה, שכרו המובטח של אברהם על אמונתו ויראת ה' שבו, נראית בעיני האדם הזקן והבודד שנותר לבדו לאחר העקידה רחוקה מתמיד.

אברהם כרת ברית עם הקדוש ברוך הוא. התחייבות הדדית בין שני צדדים. הוא עמד בשלמות בחלקו בברית, ומה על חלקו של האל בהבטחה? האם לא הגיע הזמן להעמיד בניסיון את מחויבותו של האלוקים לאותה ברית מקודשת ואותה התחייבות הדדית?

בזהירות רבה אבקש להציע כי סיפור העבד ורבקה הוא ניסיון מהופך. הוכחת נאמנותו של האלוהים למחויבותו לקיים את זרע אברהם "כחול אשר על שפת הים". ואיך תתגשם ההבטחה ללא נישואי גבר ואשה?

על כן שולח אברהם את עבדו הנבחר להביא אשה לבנו "מארצו וממולדתו"

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ  שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּידוד אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. ידוד אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה."           [בראשית כד' ב-ט]

מגוף הכתובים עולה בראש ובראשונה ההדגשה על זהותו של העבד. שמו אינו חשוב, אך מעמדו המיוחד מפורש בהרחבה. זהו "זקן הבית" "המושל בכל אשר לו." נציגו של אברהם המוציא והמביא לפניו בכל עניין של ניהול מסחר ותפעול יום יומי של הבית. בדומה למעמדו של יוסף בבית פוטיפר. השבועה שמשביע אברהם את עבדו מחזקת אף יותר את היותו לעניין זה נציגו וידו הארוכה של אדונו.

מילות השבועה והגדרת תנאיה וגבולותיה משקפות את מלא מטרותיו של אברהם בניסיון זה.

אברהם מצווה על עבדו לעשות את מיטב יכולתו למצוא אשה ראויה ליצחק. אבל הוא מדגיש היטב מי אחראי להצלחת המשימה: ה' "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר נשבע לי לזרעך אתן את הארץ הזאת -הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם." ואם לא ישלח ה' מלאכו, פטור העבד משבועתו.

אברהם לא שלח את עבדו לארצו ומולדתו משום שחשב שבחרן ימצא עובדי ה' טהורי לב, אלא כהיפוך מובלט של ניסיונו הראשון ב"לך לך". הוא מבקש אישה שתעבור תהליך דומה לזה שעבר בעצמו בניסיונו הראשון, שתיפרד מכל המוכר ותלך אל ארץ ואל אמונה חדשה מתוך בטחון בקול האלוהי המוביל אותה אל מקומה הנכון. 

אין ספק שאברהם שלח את האיש המוכשר והנאמן ביותר שהיה לו לבצע את המשימה, אך המבחן אינו מכוון אל העבד. זהו ניסיון עבור האלוהים.

הוא מבקש מקדוש ברוך הוא להוכיח שבריתו אמת והבטחותיו יתקיימו. שהוא, אברהם העברי, אינו היחיד המסוגל לעמוד בעוצמתו וניסיונותיו של אלוהיו. שעבודת ה' ויראתו הם אמונה ודרך חיים שמשפחה יכולה להתקיים בתוכה. שהבטחת הזרע תתממש בשיקום משפחתו השבורה והמצולקת. באשה שתוכל לנחם את יצחק ותקיים איתו את הזרע המובטח.

סיפור רבקה והעבד אינו רק סיפור על נדיבות גדולה, כשרון רטורי ורומנטיקה, הוא הוכחת ההדדיות הברית בין הקדוש ברוך הוא ואבי עמו הנבחר.