חג השבועות חלף ואף השכנים סיימו זה מכבר את איד הטרואיצה שלהם. העשב והענפים הירוקים הוצאו מהבתים על ידי טף מוחה, ספרי התורה ואחריהם אף האיקונין הוחזרו אחר כבוד למקום כבודם, אולם תחת שתשוב מחנובקה לשגרת הקיץ הברוכה ולעבודת שדותיה, התעקשה לגעוש כמרקחה – ובזכות. הרי לא כל יום פוקד אותה אורח מארצות הנכר, ועל אחת כמה וכמה – אורח שכזה.

המבקר לבש כובע צילינדר גבוה, צימח זקנקן מרשים ששמן נוכרי היה משוח בו והיידיש שלו הייתה ספוגה אף היא במבטא זר ומאד מזמר, נעימה רחוקה נשתזרה בו, עולה ויורדת לסירוגין.

חמש מזוודות היו לו ('ולשם מה זקוק לו אדם לחמש מזוודות?' ריננו הבטלנים) ומקל הליכה מסוגנן שצלמית גמל כסף טבועה בראשו ('וכי חיגר הוא או צולע?') וכאשר נכנס אל האכסניה בלוויית סבל נשתתקו כל הקולות והונחו כל הכוסות וכל המבטים פנו להסתכל על פלא עולם זה, שכאילו נתלש מספרי משכילים וננעץ סתם כך במרכז העיירה.

כולם למעט זה של רבק'לה שחריצותה הייתה שנייה רק ליופיה. די היה לה במבט אחד על פניו המיוזעות של הזר כדי להניח את המגבת על הדלפק ולגשת אליו, ממש כך בפתח, אוחזת בספל בירה בכל אחד מידיה. אחת לאדון המבקר ואחת לנער נושא המזוודות.

האדון קיבל את הבירה בשמחה גלויה. הוא גמע את מלוא הספל בלגימות ספורות, בחן את רבק'לה מהכובע שלה ועד לסוליות נעליה, חייך חיוך רחב ולאחר מכן עשה דבר מה מוזר מאד. הרים את המקל שלו, טחב את ידיתו המעוטרת אל תוך הכוס ואמר "מוווו… גם הגמל צמא".

אך המוזר מכל היה שאמר זאת ביידיש. היידיש הייתה שגורה היטב גם בפי הגויים שלאכסנייה, שכן אין אדם יכול לשכון במחנובקה בלא שתהיה היידיש שגורה בפניו, אולם האדון שפסע כעת אל האולם בפירוש לא היה מילידי מחנובקה. על אף הזיעה הייתה פסיעתו אצילית, מגפיו – חפים מבוץ, פניו שלמים ומטופחים והוא עצמו דמה יותר לאותם פריצים פולנים שהיו מהלכים עדיין לפעמים בדרכים אלה מוורשא (או אף פריז הגדולה) לסנקט-פטרבורג הבירה או אל אחוזת נחלתם.

(הכל ידעו שאף יהודים מעין אלה מהלכים בעולם לפעמים, בין אם בפריז או בורשא אחת הוא לבני מחנובקה. ואולם, אם נקלעו כבר למקומות מעין אלה הקפידו להבדל משפת אבותיהם ולהתהדר בפולנית או ברוסית הצחה שבפיהם).

הנער אחז עדיין במזוודות, והאורח נטל את כוס הבירה שנועדה עבורו, טבל בה את צלמית הגמל ולגם עד למחציתה. "פרוליין יקרה" השחיל פנייה גרמנית, "סלחי לי על גסות רוחי, אך שמך אינו ידוע לי ואהיה מאושר ללמוד אותו. האם ימצא במוסדכם המפואר פינה שקטה עבורי ועבור מטלטליי הצנועים?"

הנערה הסמיקה, יען אופן דיבורו לא היה כשל בני העיירה הגסים והיא ודאי לא הורגלה לדבר עם אורחים מעין אלה, ועדיין ענתה ממש כפי שחונכה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

"רבק'לה, כלומר – רבקה בטלובסקי. ומקום לישון יש – חדר עבורך ועבור המשרת," ונקבה במחיר.

האורח צחק בעונג, מטיל את ראשו לאחור בטבעיות. יש לו שיניים מאד יפות, צחורות כאלה, הבחינה רבק'לה בהפתעה.

"מחיר קטן מאד תמורת העונג שבשהייה במקום כזה, עם מארחת מיוחדת כל כך" אמר משסיים. "ואתה", פנה אל הנער בפולנית רעועה "תעלה את החפצים. אחר כך רד ושתה בירה".

***

המסתורין הסתלק כבר באותו הערב, מפנה את דרכו למסתורין מהותי אף יותר. עזרא (שכן זה היה שמו של אורח, שלא היה אדון כלל, כי אם משרתו של אדון חשוב ממנו, אחד דון יצחק השוכן הרחק-הרחק, בעולם החדש של אמריקה שמעבר לאוקיאנוס, שהתברך בכל בידי הקב"ה). בסיימיק של אותו ערב סיפר עזרא בהתלהבות על המזל שפקד את משפחת אדונו על מטעי הסוכר ועדרי הבקר, "חסד עליון" חזר ותיאר בהתרגשות את אחוזתו העצומה המשקיפה אל הג'ונגל, ואת המוני המשרתים הקטנים שמוצאם מארץ כוש אך הליכותיהם טובות ואדיבות כג'נטלמנים של לונדון. הוא סיפר להם על התעשייה הנהוגה באמריקה, ואחר כך אפילו הוציא ממזוודתו וחילק לטובי העיירה כמה דוגמיות – עניבות מהודרות במבחר הצבעים.

הגברים שאגו בהתלהבות, הנשים צחקקו בחוסר אמון וכל אותה העת הייתה רבק'לה מגישה בחריצות עוד בירה ועוד חמוצים וכל אותה העת היה עזרא מפסיק דבר סיפורו ושולח לה חיוך צופן סוד שהיה מתקבל בהלמות לב נסתרות, נרגשות.

שלוש שעות עברו עד שאזר מי מהמקומיים די אומץ ודי שיכר כדי לשאול את השאלה המתבקשת "ומה הביא לכאן… מה כבודו מחפש כאן?"

אך עזרא הצפין סודו, "זה יום ראשון שלי פה… לא נהוג אצלנו לדון בעסקים" ושלח אל רבק'לה עוד חיוך נסתר.

***

האורח עשה את דרכו במעלה המדרגות, מלווה ברוב עם ופיכח להפליא, אך שעה קצרה לאחר שסגר ונעל את הדלת נשמעו עליה שלוש נקישות. עזרא חייך שוב וניגש לפתוח.

בפתח עמד בנצי, בנצי בטלובסקי כפי שהספיק כבר עזרא לגלות. הוא היה בחור צנום ואנרגטי, עיניו מתרוצצות תמיד אנה ואנה כעכבר לכוד. "שלום לאדון", אמר, ומיד עבר הלאה "אני, אם יותר לי… ראיתי שאחותי מצאה חן בעיניך".

"לא נהוג אצלנו…" התחיל עזרא להשיב, אך בנצי קטע אותו. פיקח היה, ואף שהועמד על ידי הקהילה ללמד תינוקות של בית רבן מעולם לא היה לא די בכך ועיניו תמיד היו פקוחות, תרות אחר איזה זנב כוכב להאחז בו. הוא נפל יותר מאשר נסק, אך היה אהוד על ידי העדה ואולי בשל כך דווקא.

"והלא אדוני הגיע בצהריים של יום שלישי בשבת, ואנחנו כבר עמוק בלילה של יום רביעי. ושנית, האם זיווג זיווגים ייחשב בעיני אדוני לעסקים? וכי סתם אנו שרים "ולשדך הבנות" בשבת קודש?"

עזרא צחק, הייתה זו משפחה זריזה, משפחה כלבבו, ובאמת, למה שיתעכב יותר מדי. כל כך הרבה עיירות עמדו בפניו, כל כך הרבה שמות. למה להתאחר?

"אתה צודק" הכריע והזמין את בנצי להיכנס. הוא סימן ליאנוש והוא הביא להם את בקבוק היין הספרדי החתום. עזרא חלץ את הפקק, מזג לשניהם והמשיך.

"אחותך רבקה מצאה חן בעיני, נכון, אך לא עבורי השידוך הזה. נשלחתי על ידי אדוני".

רק בקושי הבליע בנצי את קריאת ההתלהבות שלו. האחוזה! חשב בהתרגשות, המטעים!

"וכי אין נערות יהודיות מעבר לים?" מלמל, ולו כדי להגיד משהו.

עננה של עצב חלפה על פניו של עזרא. "נשים יש בארגנטינה", אמר "ואף יהודיות. אבל שגשוג וערים גדולות… הרבה הפקרות צומחת שם, הרבה פריצות. נשים שם נקראות אמנם יהודיות, אבל בפועל…" והוא צקצק בלשונו.

בנצי העלה בעיני רוחו את כל אותה הפריצות והסמיק, אולם הרצון להשתדך לאותו עולם חדש של אמריקה רק הלך וגאה בו.

"דון יצחק הוא בנו של אבריימ'ל אולשטיין. בן כפרכם לשעבר, בן מחנובקה" המשיך המשרת ההדור, "והלה השביע אותו על ערש הדווי שכאשר ימצא בו להתחתן, ישתדך דווקא עם חבל מולדתו. הוא ידע שממנו ודאי לא יסורו נשות החיל שלישראל". אמר ומחה דמעה באומרו.

הייתה איזו אלמנה לבית אולשטיין בקצה העיירה, נזכר בנצי, שבנה נסע מתישהו לעולם החדש והיא נותרה בודדה. אם אמנם…

"ושהותי כאן שכנעה אותי חד-שתיים – גם אם עקיף את העולם אף מעברו השני – לא אמצא אשת חיל כרבק'לה אחותך!"

***

ההליך הרשמי לקח ימים ספורים ומשבת בעיירה לא ניתן היה לחמוק בשום אופן. במבצעים מעין אלה נאלץ עזרא לפעמים לשמור שבת שלמה והוא זכר היטב את הנוהל, ועל אף שהפורטסיגר שלו קרץ לו לאורך כל אותה הטרחה ידע היטב שלא להחזיר לו קריצה.

בראשון בבוקר הם עלו על הכרכרה, הוא, והנער והנערה החדשה, כולה נרגשת וסמוקה ונושאת את שמלת החתונה של אמה המנוחה בשק גדול ומגוחך. "אלך!" אמרה מיד כשנשאלה, למרות שנראה כי התאכזבה לשמוע שעזרא אינו החתן המיועד. 'לא נורא', חשב עזרא, מרוצה מההשפעה הברוכה של הופעתו, 'גם מהעץ הזה יצא לה לדעת איזה מן טוב ורע'.

רגע לפני שהצליף הרכב בסוסים השיג אותם בנצי. "מתנה לחתן המיועד!" קרא, והושיט לעברו ספר עטוף, ואז פנה לאחותו, "וגם לכלה!" עצר וציטט בעברית, מלא חשיבות, "אחותנו, את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאייך".

רבק'לה העוותה פניה, שכן לשון-הקודש לא לימדו לה וברכת אחיה הייתה לה לזרה, לחש השבעה ותו לא, אך עזרא שמע וחשב וחייך והוציא דבר מה מפנים חליפתו ההדורה, מחזיק אותו באגרוף קמוץ לפניו. "אנחנו משפחה עכשיו, בנצי", אמר "מחותנים, אתה ודון יצחק. אחרי איזה זמן בטח נבוא שוב. ועד אז תדאג לגדל עוד כמה בנות יפות שכאלה".

אמר והושיט לגיס הטרי את שעון הזהב שלו, עם שרשרת והכל. הוא לא חיכה לראות את תגובתו של בנצי ויכול היה לדמיין אותה בקלות. רק חייך וסימן לרכב. עוד שלושה כאלה היו בכיס החליפה שלו. זיוף זול אך אפקטיבי, שכן לא כל הנוצץ זהב הוא.

***

'צבי מגדל' היה ארגון סרסורים יהודים שפעל בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, שמרכזו היה בארגנטינה.

מדי פעם היה שולח הארגון גבר שנראה הגון, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות יהודיות במזרח אירופה. האיש היה מפיץ בקהילה מודעות ביקוש ל"נערות יהודיות מבית טוב" לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה, או למטרות שידוכים. משפחות יהודיות במזרח אירופה, שרובן היו עניות ונואשות בשל פרעות אנטישמיות, היו שולחות עם האיש את בנותיהם בתקווה לשיפור חייהן. רוב הנערות היו בנות 13–18. הן ומשפחותיהן האמינו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה – כשבעצם הן נחטפו לתעשיית המין. מסעות אלה נקראו 'רמונטה' – מונח שלקוח מתחום הבקר.

הארגון הוקם בבואנוס איירס ב-1870, וחוסל ב-1930 תודות לשני עובדי מדינה ישרים: […] ואולם, הדמות האחראית יותר מכל לחיסולו של ארגון הפשע הייתה רחל ליברמן, אחת מקרבנותיו, שבאומץ לב העידה בפני הרשויות כנגד הסרסורים.