יהונתן צוריה

ואברהם בא ולקח את זמרן, ויקשן, ומדן, ומדין, ואת שוח ואת ישבק. זה אני, שם בסוף. ישבק.

ואברהם אבינו בא ולקח אותנו והושיב אותנו לשיחה.

קטורה אימנו תמיד אמרה לנו להיזהר ממנו. לא שהיא לא אהבה אותו, אבל היא דאגה לספר לכולנו, מגיל צעיר, את סיפור העקדה. מדי פעם זה בא כאיום, להזהירנו על התנהגות לא נאותה – "יבוא אלוהי אברהם ויגיד לו לעקוד אותך, ושום איל לא יבוא להצילך". מדי פעם זה בא כניסיון לקרב אותנו אליה ולהרחיק אותנו ממנו – "לעולם לא אעקוד את ילדיי. איך יכול אדם לעשות דבר כזה?"

בכל מקרה, הוא אף פעם לא עקד אותנו. הוא אף פעם לא ירד עם אימנו למצרים והיה צריך להעמיד פנים שהיא אחותו. הוא לא היה צריך לריב עם מלכים, ולא לשנות את שמו, והשיחות שלו עם אלוהיו היו מנומסות מאוד בשלב הזה – ללא צחוק לא מאמין או משא ומתן אלא דו שיח של שני מכרים שמדברים כבר זמן רב ומכירים אחד את השני יותר טוב מכל אחד אחר.

לא, אברהם אבינו העביר את ימיו בנוחות ונינוחות. הקפיד על הכנסת אורחים, וחינך אותנו בדרכיה, והיה נודע בכל האזור כתחנת עצירה לנוודים, ואפילו לאנשים שהימים שלהם הפכו לקשים. פעם בשנה היה נוסע למערת המכפלה. בגילו המתקדם, הצענו לו להצטרף אליו למסע, לעזור לו ולהגן אליו שמא יבואו שודדים. אך הוא צחק ואמר שאף אחד לא ישדוד קשיש, ושאת המסע הזה עליו לעשות לבד. לא אימכם היא הייתה, כך היה אומר.

גם אלוהיו לא היה אלוהינו. הוא הביא אותנו בברית, אך כאשר היינו שואלים לתורתו, להדרכתו, היה עונה לנו כהורה. יום אחד זמרן הביא הביתה פסל של אל שמצא. אבינו לא אמר כלום, אך בבוקר למחרת כאשר קמנו הפסל היה מנופץ. אב היה לנו, וגם אם – אך היינו מיותמים מאל.

אחינו היו באים לבקר. ישמעאל פחות, כאילו הוא לא לחלוטין סלח לו על היחס לאימו, והביקורים תמיד היו מלאים בשתיקות – אך יצחק הרבה לבקר, ואברהם אבינו היה נראה מלא אור כשהוא מגיע. יצחק אף הציג בפנינו את שני התאומים בגאווה רבה: "ראו איך אחיינכם צד את העיזה הזאת! צייד מובחר יגדל להיות!". ורבקה, גיסתנו, הייתה מדגישה כמה יפה משחק יעקב עם כלי הבישול.

לכשאחי הקטן, שוח, הפך לגבר, קרא לנו אברהם אבינו. בא ולקח אותנו, כמו שהקדמתי לספר. קטורה אימנו ישבה בצד ושמעה. אברהם אבינו אמר לנו כך: "ברית יש לי עם האלוהים. ברית קשה ומרה – זרעי עתיד לשלוט ולרשת את הארץ, אך בדרך יעברו אסונות. עבדות. עינוי. רצח. ארבע מאות שנה, וזה רק בהתחלה".

ידענו את כל זה, כמובן. קשה לחיות באותה חלקה עם אביך ולא לדעת על הבריתות שהוא כרת. ידענו את זה, אך לא דיברנו על זה. הברית הייתה כמו רוח רעה שעמדה מעל לכל השיחות שלנו איתו. לא העזנו לשאול אותו עליה, ואימנו הזהירה אותנו שלא לעשות זאת פן נעקד. וכך, לראשונה, שמענו את הצד שלו על הברית הזאת.

אם הוא הבחין במתח שלנו, הוא לא הראה זאת, אלא המשיך: "זאת הייתה ברית שעשיתי.. טוב, לא כשהייתי צעיר אך עול האחריות של הורה לא הייתה עליי. רק אז, נולדו לי ישמעאל ויצחק, והבנתי מה חוללתי. דנתי דורות שלמים לסבל. לאחר יצחק, גמרתי אומר בליבי לא להמשיך את הגורל הזה הלאה. וגם חשבתי, הרי אני זקן – מי תרצה בי כבעלה?". בשלב זה הביט במבט מלא אהבה לקטורה. קטורה ידעה שלא תוכל להיות שרה, אך גם לא ניסתה. היא רצתה להעביר את ימיה בנעימים עם אדם שיאהב אותה והיא תאהב אותו. היא ידעה שאם תמות לא יקבור אותה במערת קבורה מרשימה – גם אם בטעות תמות לפניו. אך האהבה ביניהם הייתה בלתי ניתנת להכחשה. בניגוד להגר ושרה, שחיו בפחד אחת מהשנייה ונצרכו לתככים, עם קטורה היה יכול להיות עצמו. משוחרר יותר, נינוח יותר.

"אך יודעים אתם שלא כך התגלגלו הדברים. והנה אתם, ילדיי האהובים. ואני, כאביכם, רוצה לתת לכם את המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לתת". בשלב זה שוח ויקשן כאילו ניעורו בבת אחת. את הציפיות שהיה להם מאבינו הם קברו עמוק בליבם, אך כל ההקדמה על הברית, ועכשיו מתנה – האמנם יקרה הבלתי יאמן?

ושוב, אם אברהם שם לב לרחש שעשה בין בניו – לא הסגיר זאת. הוא המשיך ואמר: "ישמעאל ויצחק – כן, הם יהיו גוי גדול ועצום. אך עתידם כבר נקבע בשל אביהם. הם הולכים בתלם שאותו אני קבעתי להם. לכם אני מעניק את המתנה הגדולה ביותר שאפשר: חירות לקבוע את גורלכם". יקשן ושוח – טוב, אם אני כן, אז כולנו בשלב הזה לא ידענו לעכל את מה שנאמר לנו.

אברהם הפסיק ברצף הדיבורים, הביט בנו וחייך. את המילים הבאות הוא אמר כשהסתכל במיוחד על שוח: "דאגתי במהלך שנותיכם כאן להיות אב אוהב ומכבד. להתעניין במה שמעניין אתכם. לפתח את הכישורים שלכם כפי שאתם ראיתם לנכון. רציתי לתת לך נקודת התחלה שלא מושפעת מבריתי, ולא מושפעת מאלוהיי, ולא מושפעת ממני. רציתי לתת לכם חירות. חירות שלעולם לא תהיה לבניי, ולא תהיה לזרעי. הם יתנהלו לעד בצל הברית שרקמתי. גם מי שיפרוש ממנה, לא יוכל אלא להיות מי שפרש ממנה. לכם אני מעניק חירות".

הוא נתן רגע למילים להדהד. כולנו רצינו, כך חשבנו, את הברית. ולפתע אבינו מעניק מתנה אחרת לחלוטין, ומסביר לנו למה היא גדולה מברית. האם הוא מאמין בדבריו? האם גם אנחנו צריכים? הוא עצר רגע, שוב מחייך כאב אוהב ואז אמר: "אחד מרגעיי השמחים ביותר היו כאשר אלוהיי ציווה ממני ללכת לארץ כנען. אז לא הייתי שמח, אך כשאני מסתכל לאחור, היה זה הרגע שבו לקחתי את גורלי בידי והתנתקתי מכל אשר כבל אותי. אני רוצה לתת לכם את המתנה הזאת: לכו לכם מארצכם וממולדתכם ומבית אביכם אל ארץ קדם ואעשכם חופשיים להיות גוי גדול או קטן לעוות נפשכם, ואברככם". הוא סיים, כאשר את המילים האחרונות הוא אמר כשהוא הביט בעיניי.

ניסינו להפציר בו שנישאר, ונלך לאחר שימות – אך הוא אמר שיש לו שני בנים שידאגו לסידורי הלוויה שלו. הוא לא צריך שמונה.
ניסינו לשאול אותו מי ידאג לאימנו – אך הוא אמר שקטורה לא צריכה מי שידאג לה.

והבנו שהוא משלח אותנו, כבר היום. באנו ולקחנו את רכושנו – מדין ויקשן היו צריכים להודיע לפתע למשפחותיהם שהם עוזבים את הארץ היחידה אשר הכירו – ויצאנו לארץ קדם. השמש זרחה כשהתאספנו למסע, ואבינו ואימנו ישבו על הגבעה והסתכלנו בנו כהורים גאים, שבטוחים שזרעם יגדל ויצליח בכל אשר יעשה, ושיודעים שכל מה שהיה להם ללמד אותנו – הם לימדו. והתחלנו ללכת, אנחנו, והסתכלתי לאחור פעם אחת אחרונה על אבי ואימי, ושאלתי את עצמי את אותה שאלה שליוותה אותי כל ילדותי – האם הייתי בכל זאת, למרות הכל, רוצה להיעקד.