כפיר ורהפטיג

"יום יבוא בני, וכל זה יהיה שלך."
יצחק עמד בשדה, משקיף על פני הבקעה. גובהו הרם, מבטו האמיץ, קומתו החסונה – כל אלה שיוו לו מראה של גבר שצמח מן השדה, איש שדה של ממש, וכשהוא דיבר בקולו הבטוח – עשו האמין לו.
היה לו קל להאמין, אז בימים ההם.

"אלוהים הבטיח את הארץ לי ולזרעי אחריי," אמר יצחק.
"וגם לסבא," אמר יעקב. עשו לא שם לב מתי יעקב הצטרף אליהם. שלא כמו עשו, שהיה נער מפותח מכדי גילו, יעקב עוד היה נראה כמו ילד קטן. איש לא היה מזהה שהם תאומים מבלי להכיר אותם מראש.
יצחק הסתובב אל יעקב, ומבט בלתי מרוצה נח על פניו. "כן… גם לסבא."
"סבא סיפר לי," אמר יעקב בכובד ראש. "הוא סיפר לי על הברית שכרת עם אלוהים."
עשו הפנה אל מבטו אל הבקעה. התלהבות פראית עלתה בו כשראה את שטחי הבר. הוא ידע שהוא נולד בשבילם. נולד ללכת יחף על האדמה, נולד לנשום את ריח השדה, נועד לשלוט בו. אבא הבין את זה. הוא היה איש שדה, כמו עשו. הוא ידע את ההתרגשות שבצמחים הצומחים, ידע את ההתעלות בציד איל ושחיטתו. יעקב לא הבין את הדברים האלה, וגם אמא לא. אבל מה זה חשוב, כשהוא יכול לרוץ בשדה מדי יום, ולחזור בערב אל אבא שהבטיח לו הבטחות כל כך גדולות?
הוא חשב בצורה פשוטה, בימים האלה. מרדף, ציד, ניחוח השדה. שיחות עם אבא עד אמצע הלילה. יעקב לא היה חשוב.
זה התנקם בו בסופו של דבר, כמובן.

שנים לאחר מכן, עשו עוד זכר את השנים האלה – שנות נעוריו – בתור השנים הטובות של חייו. סבא הגיע לגור איתם, אבל מיעט לצאת מן האוהל. רק כאשר באו אורחים, מה שלא היה קורה לעתים קרובות. יעקב היה נשאר לצידו בדרך כלל, משרת אותו ושומע ממנו סיפורים. עשו היה יוצא אל השדה, ועם ערב שב עם שלל הציד ומכין סעודה לאבא. אז הם היו מדברים, ויצחק היה מספר לעשו על מקומות רחוקים, על הרים וגבעות, על רוחות סערה ועל בארות במדבר. והוא היה מבטיח לו את הארץ.
פעם אחת, כשיעקב היה חולה, שלחה אמא את עשו להביא לסבא אוכל. זו הייתה הפעם היחידה שעשו היה אתו לבד; והפעם היחידה שהוא שמע ממנו סיפור.
"הכרתי פעם אדם," אמר סבא, וקולו היה סדוק מזקנה. "הוא היה גיבור ציד של ממש. הוא נשם את האדמה, היה מחובר אליהם כמו שאף אדם לא היה מחובר אליה מעולם. הוא לבש את אדרתו של אדם הראשון, אדרת שנוצרה בידי אלוהים בגן העדן עצמו. לא היה נאדר ממנו על הארץ."
"הוא נשמע כמו אדם מרשים," אמר עשו.
"הוא היה מרשים. מלך גדול, שהוביל צבאות גדולים אחריו. אבל הוא עשה רעות רבות, נכדי. הוא הכריז מרד על השמיים עצמם. הוא לא השכיל להבין שהשמיים והארץ הם שני צדדים של מטבע אחת, ובזו הייתה מפלתו."
"מה קרה לו?" שאל עשו.
"נאלצתי לצאת למלחמה מולו," אמר סבא, ועשו הופתע לשמוע כמה קשה היה קולו. מעולם לא היה מדמיין את סבא יוצא למלחמה – אוחז במאכלת, מניף אותה על צווארי אנשים. הוא נראה כה זקן ועדין. "מלחמה גדולה הייתה זו," המשיך סבא. "ואף כי ניצחתי בה, המחיר היה כבד, שכן צבא השמיים על הארץ כבר ספג אבדות קשות, והקשרים בין העולמות התערערו."
עשו לא הבין את הדברים האלה, ולכן שאל על מה שכן הבין. "הרגת אותו, סבא?"
סבא צחק בתגובה לשאלה הנלהבת של עשו. "הרגתי אותו פעמים רבות, נכדי, ועם זאת הוא עדיין חי. הוא כה קשור בארץ ובאדמה, שנשמתו אינה מסוגלת להמשיך הלאה בדרכה. הוא חושב על עצמו כעל גיבור כה אדיר עד שניצח את המוות עצמו, אבל שמע לי, נכדי – לא מעץ החיים הוא אכל, כי אם קללה מוטלת עליו. אלוהים עצמו לא רוצה לקחת אליו את נשמתו."
מבטו נעשה קשוח בזמן שהביט בעשו. "אני מספר לך כל זאת משתי סיבות," אמר. "האחת היא שהוא עדיין מסתובב בעולם. מלכותו בטלה מזמן, ורק מעטים מצבאו עוד נותרו. אבל הוא מחפש נקמה, והוא רוצה להשמיד את משפחתנו. בעבר נובא לו כי הוא ימות בידינו, ועל כן הוא ניסה להרוג אותי כשהייתי ילד רך. כל עוד אני חי, הוא לא יעז להתקרב אלינו. אבל ימיי הולכים ובאים."
עשו הנהן בסבר פנים חמורות. הוא הבין את שניסה סבא לומר לו. כאשר סבא ימות, יהיה זה עשו שיצטרך להגן על המשפחה.
"והסיבה השנייה," המשיך סבא, "חשובה הרבה יותר. אני מספר לך זאת כדי שתזהר, נכדי. כדי שתזכור תמיד שעל השדה להיות קשור ברקיע. עליך להיות איש השמיים והארץ גם יחד. כמו אביך. רק כך תוכל לשמור על נשמתך שלמה."
עשו הנהן, אבל מחשבותיו כבר נדדו משם – נדדו אל דמיונות על גיבור ציד כביר, שוכב קטול למרגלותיו של עשו. "מה שמו של אותו מלך?" שאל.
"שמות רבים נודעו לו," אמר סבא. "אבל אני אקרא לו נמרוד. על שם שמרד בשמיים…"
שבוע לאחר מכן, עצם סבא את עיניו בפעם האחרונה.

כולם ידעו מה צריך לעשות עכשיו, כמובן. אבא שלח שליחים לחברון כדי להכין את אחוזת הקבר שסבא קנה לו ולסבתא. אמא שלחה שליח אל משפחתה בחרן, וניסתה לשכנע את אבא לשלוח הודעות אל אחיו במדבר פארן. יעקב ישב באוהל ובכה, כמובן. אבל עשו לא נשאר לשבת ולהתאבל. הוא ידע שיש לו משימה עכשיו – להגן על משפחתו. ולא נער כעשו יישב ויחכה לאויב שיגיע.
לא. הוא יילך לצוד אותו.
עשו חגר את הקשת והחצים שלו, והשחיז את חרבו. הוא אמנם לא ידע איפה יוכל למצוא את נמרוד, אבל הוא היה צייד, וצייד תמיד יודע למצוא את הטרף שלו. רק צריך להכיר את הסימנים.
במשך חמישה ימים וארבעה לילות עקב עשו אחרי המלך האדיר מימי קדם. הוא עבר בין כפרים ושבטים נודדים ושמע מהם שמועות. הוא התבונן בעקבות שבאדמה. הוא בדק זירות קרב ישנות, ובסופו של דבר עלה על הנתיב הנכון. ההלוויה של סבא כנראה כבר התקיימה, בלעדיו, אבל זה לא נורא; יותר חשוב למלא את בקשתו האחרונה של סבא, מאשר ללוות את מיטתו.
בסופו של דבר, עשו מצא את נמרוד. שנים לאחר מכן, כששב והרהר באותו היום, חשב לעצמו שמוטב היה שלא יימצא אותו. כי הוא אמנם זכה בנצחון באותו היום; אבל הוא גם הפסיד הפסד מר, שהיה ההתחלה לכל ההפסדים שלו בחיים.

נמרוד הכביר היה מרשים באמת, כמו שעשו תיאר לעצמו שהוא יהיה. הוא התמר לגובה של כמעט ארבע אמות, היה לו זקן אדמוני מרשים (עשו חיכך את זיפיו ותהה האם גם לו יהיה יום אחד זקן שכזה), וחרבו הייתה חרב פיפיות גדולה. היה קל להאמין שהאדרת שהוא עוטה היא האדרת של אדם הראשון בכבודו ובעצמו: היא הייתה עשויה מחומר בלתי מזוהה, משהו שנראה כמו פרווה אבל גם לא היה פרווה בעת ובעונה אחת; היא התבדרה מעצמה, למרות שכמעט ולא הייתה רוח; ועלה ממנה ריח עדין, כמו של עצי תפוחים.
עשו התבונן על נמרוד ממסתורו על גבעה קטנה. נמרוד הלך ברגליו, מלווה בשני חיילים משוריינים. הם הלכו בשדה בור פתוח, ועשו הניח שהם מתכוונים להגיע אל המדבר, שם ראה כבר אתמול מחנה קטן של חיילים. אבל עשו לא תכנן להניח לנמרוד להגיע אל צבאו.
עשו דרך את הקשת ומתח את המיתר, ואז שלף חץ מהאשפה שלו. הוא עצם את עינו האחת, כיוון היטב, ושלח את החץ הישר למצחו של אחד מהחיילים של נמרוד. החייל קרס מייד. נמרוד והחייל השני הסתובבו בהפתעה, מחפשים את האויב. עשו ירה חץ שני, והפיל את החייל השני; כעת נותר נמרוד לבד.
הוא עוד יתייסר על ההחלטה הזאת, אבל באותו היום הוא היה צעיר מכדי להחליט אחרת. והוא רצה לראות את פניו של נמרוד בזמן שהוא הורג אותו.
עשו הניח את הקשת והאשפה, שלף את החרב, ואז הסתער במורד הגבעה, שואג בקול. רגליו נשאו אותו לכיוון נמרוד, שלא הספיק אפילו לשלוף את חרבו הגדולה. חרבו של עשו פגעה באדרת של נמרוד והחליקה עליה. עשו נהדף לאחור.
נמרוד פרץ בצחוק רועם. "אני לא חושב שאי פעם הסתער עליי ילד קטן עם חרב," הוא אמר. "העולם מלא בהפתעות."
"אני עשו, בן יצחק, בן אברהם," נהם עשו. הוא הניף את החרב באיום לעבר נמרוד. "באתי להרוג אותך!"
נמרוד חייך, חושף את שיניו. "אתה? צאצא של אברם? אתה חלוש ועלוב. סביך עמד מולי, חמוש במקל ובאותיות בלבד, וצבאי פנה עורף ונמלט! אבל אתה? כלב לא היה נמלט מפני ידיך הרועדות וחרבך הקהה."
"אהההה!" שאג עשו וזינק קדימה. נמרוד לא ניסה בכלל להמלט. חרבו של עשו ננעצה בחזהו של נמרוד עד לניצב, אבל נמרוד אפילו לא מצמץ. אף טיפת דם לא בצבצה החוצה. זיעה ברקה על מצחו של עשו בזמן שהוא שלף את החרב, נקייה לחלוטין.
נמרוד הטיח בו אגרוף, ועשו קרס לאדמה. "שוטה שבעולם!" רעם המלך. "אין ביכולתך להרוג אותי. אני, אדון הארץ!"
עשו ניסה לעצור את הרעד שעלה בו. דמעות עמדו בזוויות עיניו בזמן שהכאב פעם בלחיו. הוא קם, וירק דם ושן אחת הצידה. "אתה לא אנושי," אמר בפה מלא דם. "אתה מפלצת."
"אני הכי אנושי שאפשר," אמר נמרוד. "המוות איננו מטבע האנוש."
עשו שמע קול מאחוריו, והסתובב בדיוק בזמן כדי לעצור את חרבו של אחד החיילים של נמרוד. החץ של עשו עדיין הזדקר ממצחו בלעג; עיניו של החייל היו בלתי ממוקדות, כמעט עיוורות; אבל הוא בכל זאת עמד והניף את חרבו. החייל השני נעמד גם הוא.
"תכף תגלה את טעמו," אמר נמרוד בשעשוע.
עשו הסתער קדימה, מטיח את חרבו בשריון החזה של החייל, ואז בועט בו ומפיל אותו לאדמה. הוא הסתובב מייד והגן על עצמו מפני החייל השני. הוא הדף אותו לאחור, מניף את חרבו בתנופות רחבות. החייל נסוג לרגע, ומייד שב והתקדם שוב.
עשו נשם נשימה עמוקה, וניסה להרגיע את עצמו. זה לא היה שונה מלצוד חיות בשדה. הוא יודע הרי לצוד חיות בשדה. הוא רק צריך להתרכז. להיות אחד עם האדמה, אחד עם הרוח; לתת לטבע עצמו להוביל את ידו.
הוא הסתובב הצידה, בעט בברכו של אחד החיילים, וכשזה נפל – תפס עשו את שערו והטיח את פניו בסלע. פניו של החייל נמעכו, אבל לא השפריץ שום דם; לפני שהחייל הפסיק להתאושש ולקום, עשו כרת את אחת מרגליו במכת חרב. הוא בעט את החייל עם הפנים המושחתות הרחק ממנו, והסתובב להתמודד מול החייל האחר.
"קדימה," נהם עשו. הוא זינק קדימה, פגע עם כתפו בחזהו של החייל והתגלגל אתו על האדמה. החרבות של שניהם התעופפו ונחתו על האדמה. עשו התיישב על החייל, מצמיד אותו לקרקע, והחל להלום בפניו. אגרופיו החלו לכאוב, אבל לא היה נראה שהחייל מגיב לכאב. בסופו של דבר תפס עשו באבן גדולה והטיח אותה בפניו של החייל, מרסק אותן. החייל פרכס, ועשו הטיח בו את האבן שוב ושוב עד שלא נשאר כמעט שום דבר מראשו.
מתנשם ומתנשף, התרומם עשו מעל החייל והסתובב אל נמרוד, שעמד כמו צופה במתרחש.
"הרגתי את החיילים שלך!" צעק עשו. "ואני אהרוג גם אותך!"
"אתה נלחם היטב," אמר נמרוד. "בעידן אחר הייתי מציע לך להצטרף לצבאי."
עשו ירק דם הצידה. "לעולם לא," אמר.
"זה בסדר," אמר נמרוד בבת צחוק. "כמו שאמרתי, בעידן אחר."
עשו הרים את חרבו מהאדמה ורץ קדימה. נמרוד הניף את האדרת שלו בתנועה מסוגננת, ופתאום רוח חמה הדפה את עשו לאחור. ריחות השדה עלו באפו, ואז כמו משום מקום זינק עליו כלב בר. בתנועה מהירה מכדי לחשוב עליה שלח עשו את חרבו קדימה, וביתק את הכלב באמצעו. דם השפריץ לכל עבר, והכלב התפוגג באוויר. עשו לא הספיק לנשום כאשר נמר גדול זינק מייד לאחר הכלב, וציפורניו פצעו את כתפו של עשו והפילו אותו על האדמה. עשו חרק בשיניו ונעץ את החרב בפניו של הנמר. דמו של הנמר רוסס על פניו של עשו, והנמר התפוגג גם הוא.
חיות רבות עקבו אחרי הנמר, רבות מכדי שעשו יצליח לספור אותן. הוא לא ראה דבר מלבד דם ופרווה, לא שמע דבר מלבד שאגות ונאקות, ולא הצליח לעשות דבר מלבד לנסות להשאר עומד ולהכות בחיות שזינקו עליו מן האוויר והתפוגגו אל האוויר. אבל הוא התאמץ והתקדם, צעד אחר צעד, לעבר נמרוד שכרע עם ברכו על האדמה וידו השלוחה מניפה את האדרת מול פניו.
"אתה יכול לזרוק עליי כמה חיות שאתה רוצה," סינן עשו. "אני אחסל את כולן! אני עשו, בן יצחק, בן אברהם. השדה הוא אני ואני הוא השדה. אני הוא האדון על הארץ! אתה – זמנך עבר."
ופתאום היה לו רווח לנשום, והוא זינק קדימה, קופץ באוויר, מדמה בנפשו כאילו כל הזמן נעצר לרגע, ויש רק השמש הבוהקת על האדרת של נמרוד, והמבט המופתע על פניו של המלך, ואז עשו נוחת וחרבו מונפת בעוז וראשו של נמרוד מתעופף מעל כתפיו ונופל על האדמה בחבטה.
עשו התנשם. "עשיתי את זה," לחש. "עשיתי את זה."
הוא לא ידע זאת באותה עת, אבל בהרבה מובנים – זה היה הרגע האחרון של החיים שלו.
"ערפת את ראשי!" צעק נמרוד בתדהמה. "נבלה סרוחה שכמותך, יוצא חלציים טמאות עלוב שכמותך. ערפת את ראשי!"
עשו התעלם מראשו של נמרוד, וניגש אל גופו הנופל של המלך. עשו שלח את ידו וליטף את האדרת. היא הייתה מדהימה למגע, כאילו היא אצרה בתוכה את כל המהות של הפראיות, של הטבע במלוא בראשיותו. עשו ידע מייד שהוא רוצה את האדרת הזאת, שהוא נועד לאדרת הזאת.
הוא הפשיט את גופו של נמרוד מהאדרת, ונמרוד נזעק. "פשוט את הטלפיים שלך מן האדרת שלי!"
"היא לא האדרת שלך יותר," אמר עשו והתבונן בה. "היא שלי. אני אדון הארץ."
"אתה לא אדון הארץ, ולעולם לא תהיה," נהם נמרוד. "שכן אני, עמור-בל בן כוש, מקלל אותך בזאת! לא תראה יותר ברכה על פני האדמה, לא תריח יותר את ריח השדה. הארץ תהיה רחוקה ממך תמיד כמטווחי קשת, קרובה כדי לראות אך רחוקה כדי לגעת. חי תלך על פני האדמה, אבל לא תהיה בך חיות. אני, אדון הארץ, מקלל אותך בזאת."
ברכיו של עשו פקו, והאדרת נפלה מידיו. לנגד עיניו, הלכו זרועותיו והאפירו. כל גופו כמו נרפה פתאום, נעשה חלוש. הרוח נעלמה פתאום. הוא לא הרגיש את השמש על עורו. אפילו מראה המופלא של האדרת התעמעם בעיניו, וריח עצי התפוחים התחלף בריח רקוב ומתקתק.
"מה עשית לי!" צעק עשו. "מה עשית לי?!"
נמרוד צחק צחוק חלול. "חייך יהיו קצרים, כך או כך," אמר. "שאר הצבא שלי בדרך."
עשו הביט לכל הכיוונים, ואז נטל האדרת ונמלט מן המקום.
את הריצה הזאת הוא זכר גם שנים לאחר מכן, בתור הרגעים האומללים ביותר בחייו. הוא רץ בשדות, אבל לא חש את הצמחים המתחככים ברגליו או את הרוח בשערו. הוא היה כמו רוח רפאים שרצה, כאילו העולם לא נוגע בו. רגליו כשלו תחתיו, כל גופו רעד כאילו הוא עומד להתפרק. קללת נמרוד פגעה בו, והותירה אותו חסר כל.
נותרה לו רק תקווה אחת – הבית. הוא יחזור לבית, ושם הכל יהיה בסדר. אבא יעזור. אבא הרי הבטיח לו את כל הארץ. אבא הוא איש שדה. הוא יידע איך לפתור את כל העניין הזה.

אבל זה רק הלך ונהיה יותר גרוע. בחלק האחרון של הדרך הוא נאלץ לזחול על האדמה, אבל הוא לא הרגיש את האבנים והזרדים הפוצעים את עורו. בסופו של דבר הגיע אל פתח האוהל, ושם ראה את יעקב.
יעקב ישב על אבן וערבב תבשיל בקדרה גדולה. כשעשו זחל לעברו, יעקב כמו התעלם ממצבו האומלל של עשו. "לא היית בהלוויה של סבא," אמר יעקב. "אבא כועס. כועס מאוד."
התקוות של עשו הלכו והתנפצו. הוא זקוק לאבא עכשיו, הוא זקוק לו מאוד. הוא לא יכול לשאת את הכעס הזה.
"מה יש לך ביד?" שאל יעקב בשלווה.
"לא משנה," נאנק עשו. הוא זחל קדימה. לרגע דימה בנפשו שהוא מצליח להריח את התבשיל שיעקב הכין, וזה היה הריח הראשון שעלה באפו מאז שנמרוד קללו בקללה הנמרצת. "מה אתה מכין?"
"נזיד עדשים," אמר יעקב. "אנחנו מתאבלים על סבא, אתה יודע."
"תביא לי," נהם עשו, ושלח את ידו בתחינה נואשת.
יעקב טבל קערה בקדרה והוציא אותה, נוטפת נזיד אדום. "לא היית בהלוויה," אמר.
"הלעיטני נא מן האדום אדום הזה!" התחנן עשו. הוא דימה לעצמו שאולי, אם הוא הצליח להריח את הנזיד, יוכל גם לטעום אותו. אולי הקללה הייתה זמנית. אולי הוא ישוב לעצמו…
"כמובן," אמר יעקב. "אני נראה לך משרת שלך? אני לא מבין למה אתה חושב בכלל שמגיע לך משהו? כל היום מתרוצץ בחוץ, מתעלם מהבית ומהמשפחה, חוזר הנה שיכור – אני לא מביא לך דבר."
"אשלם לך," פלט עשו. מה ישלם, לא ידע. אבל הוא היה זקוק לנזיד הזה.
"אין בעיה," אמר יעקב. "מכור לי את בכורתך."
עשו כמעט פלט נחרת צחוק. "את בכורתי? קח אותה! אני הולך למות, מה תועלת יש לי בבכורה?" הוא ירק מעט דם על האדמה. "אנא, אחי."
יעקב רכן אליו בחיוך, מושיט את הקערה עם הנזיד.

עשו גמע מן הנזיד בשקיקה, אבל לא חש בשום טעם, אפילו לא בחום, יורד בגרונו. אי שם באחורי מוחו הרגיש שעשה עכשיו את הטעות הגדולה ביותר ביום רצוף הטעויות הזה, אבל הוא היה מיוסר מכדי להצליח לגבש את המחשבה.
אבל יהיה בסדר. לא? יהיה בסדר. אבא יתקן הכל. הוא הבטיח, הרי.
היה לו קל להאמין, אז בימים האלה.