[נחמה ליבוביץ עיונים לבראשית "ונתנה לך גם את זאת" 226-230]

אחד האירועים הדרמטיים בפרשה הוא סיפור אהבתו של יעקב לרחל, וליל הנישואין שלמחרתו התגלה "וְהִנֵּה-הִיא לֵאָה" [בראשית כט' כה]. ליבוביץ מתייחסת לתשובתו של לבן לזעקת "וְלָמָּה רִמִּיתָנִי" [שם.] בשני עיונים שונים העוסקים במידה כנגד מידה מול מעשה הרמאות של יעקב ורבקה כלפי יצחק. ובעין זהירה ודייקנית מקדישה לימוד נפרד דווקא לשאלה דקדוקית קלה, שהופכת לרעיון עמוק.

"וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ–לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה.
 מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת."
[בראשית כט' כו-כז]
השאלה הדקדוקית היא על צורת הפועל "ונתנה" שאפשר להבינה בשתי דרכים.
ונתנה: צורת נפעל, עבר, גוף שלישי יחיד, נקבה. (ו' ההיפוך מעבר לעתיד.)
ונתנה: צורת קל, עתיד, גוף ראשון רבים. (ו' החיבור)

על פי האפשרות הראשונה המילה מתייחסת אל הנערה המובטחת, ובעברית פשוטה: זאת, רחל שרצית, תינתן לך. אלא שלפי פירוש זה, נושא המשפט היא 'זאת' שנתנה בעתיד מהופך, ומילת המושא הישיר 'אֶת' מיותרת. המשפט היה צריך להיות "ונתנה לך גם זאת". על פי האפשרות השניה המילה נתנה מתייחסת לנותן (נושא ונשוא) וזאת היא המושא הישיר, לכן המילה אֶת מצויה במקומה. אבל במקרה זה – מדוע נכתבה ההתחייבות בלשון רבים ולא אמר לבן "ואתן לך גם את זאת". (כפי שתרגם הירושלמי).
מהדיון הדקדוקי, והפרשנים שבארו כך או כך מתמקדת ליבוביץ בפרושו של הרמב"ן שמציב את השאלה מדוע נקט הכתוב לשון רבים, ותשובתו מתחברת לפסוק הקודם – נתנה – אנחנו. אותם רבים שמקומו של לבן הוא "מקומנו" ביחד איתם. לבן לא מדבר כאדם פרטי אלא כנציג הקהילה שהוא חלק ממנה.

ועל דיוק זה כותבת נחמה בלשונה: "ודבר גדול מלמדנו הרמב"ן בזה. אחד מביטויו של הרשע… היא הבריחה מאחריות אישית למעשה שעשה האדם והטלתה על שכם הזולת… הוא רואה את עצמו כאנוס, באשר הכלל, הציבור איזה גוף כללי שאליו הוא משתייך הכריח אותו לעשות כן.
ובזה השיב לא רק לטוענים נגדו אלא גם לו עצמו, למצפונו. כי הנה חילק האדם את עצמו לשניים: לאני ה"אישי" שלו העושה מעשים טובים, הוא החביב, הנעים והנחמד לכל רואיו ורעיו. ולאני השני – הבורג במכונה הציבורית הגדולה; תהא זאת המדינה אשר הוא רק אחד מפקידיה ומשרתיה, הצבא שהוא אחד מחייליו האלמונים, המפלגה שהוא בה רק "חבר מן השורה"… הן הוא באופן אישי לא היה עושה הנבלה הזאת, אך הוא כחלק, כאבר קטן באותו גוף אלמוני עצום מוכרח לעשות את המוטל עליו, ולא בו תלוי קולר האשמה." [228]
אינני יכולה לשער מה עמד מול עיניה של ליבוביץ כשכתבה את הדברים הללו, האם משפטי נירנברג, או פרשת הטבח בכפר קאסם, ואולי אירוע אחר משערוריות הציבור שלא חסרו בעבר ובהווה של מדינת ישראל, אך ניכר כי מדם לבה כתבה את הדברים.

הפער בין הפרטי לציבורי, בין לשון אני ולשון אנחנו, לא נתפס בהכרח לשלילה. חז"ל תקנו את התפילה בלשון רבים "שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות ח', א'). אפילו ווידוי הגדול של יום הכיפורים נאמר בלשון רבים, וכבר השיבו גדולים וטובים ממני תשובות כמו זו מדבריו של האר"י בספרו שער הכוונות – "ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הווידוי בלשון רבים, כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו', אך העניין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, גם הוא נענש על חברו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתוודה בלשון רבים, כדי שיתוודה גם על חברו."
רעיון הערבות ההדדית העומד בבסיס התפילה הוא "אנחנו" שבא לתקן את מקומו של האדם ולעודד אותו ללקיחת אחריות חברתית ומוסרית בתוך הציבור. אך פניו ההפוכות הן הבריחה מאחריות אישית, עליה כתבה נחמה בדבריה.

ב1942 פרסם נתן אלתרמן [1910-1970] את קובץ השירים שמחת עניים שנחשב לאחת מפסגות יצירתו. שירי שמחת עניים עומדים כל אחד בפני עצמו, אך קריאה בקובץ כולו, כשלם, חושפת רובד נוסף, וקושרת את שבעת מחזורי השירים לעלילה אחת. סיפורו של המת המגונן על רעייתו בעיר הנתונה במצור על ידי אויב מחריד שכוחו חסר גבולות וערכים. אויב המפורר את העיר מבחוץ ואת חיי האנשים, את עמידתם הפיזית והמוסרית מבפנים. אויב שהניצחון היחיד האפשרי מולו הוא בעצם העמידה נגד ערכי השקר האלימות שהוא נושא.
מרכז היצירה, פרק ד', מתמקד בחשבון הנפש של הציבור והיחיד על התמודדותם עם האויב שקריו ומהלכיו, שהביאו אותם לפי פחת. שיר ג. הבוגד הוא האחרון בפרק ובו מתמודד אלתרמן אם שאלת האחריות האישית בדרכו שלו.

אָמְרוּ הַנּוֹפְלִים: לִגְוֹעַ תַּמְנוּ.
אָמְרוּ הַכּוֹשְׁלִים: אָבוֹד אָבַדְנוּ.
אֲבָל אֲשֵׁמִים לֹא אָמְרוּ: אָשַׁמְנוּ,
אֲבָל הַבּוֹגְדִים לֹא אָמְרוּ: בָּגַדְנוּ.

הִנֵּה הַבּוֹגֵד רָץ בִּפְאַת הַשָּׂדֶה.
לֹא הַחַי כִּי הַמֵּת בּוֹ הָאֶבֶן יָדָהּ.
…

וְאָמַר הַבּוֹגֵד: שׁוּבָהּ, מֵת, לִמְנוּחָתֶךָ.
כִּי צַדִּיק אֲדֹנָי עַל כָּל הַבָּא עָלֶיךָ.
…

הדיו של ווידוי הרבים מרחפים מעל השיר, אך אלתרמן מסרב להרשות ליחיד להניח את ייסורי מצפונו ואת חובותיו בסל ציבורי משותף. כל אדם, אם יביט אל נפשו וסתרי מעשיו, ימצא את המקומות בהם הוא אשם. בהם בגד לכל הפחות בעצמו ובערכיו.
דווקא במקום הטעות והאשמה חייב היחיד לקחת על עצמו את כל משקל האחריות והחובה. ההסתתרות תחת המגן הרחב של "במקומנו" אינה דרכו של האדם הבוגר, האחראי לכל בחירותיו לטוב ולמוטב.