[נחמה ליבוביץ עיונים לבראשית "מעשה אבות סימן לבנים " 259-263]

סיפור המפגש בין יעקב לעשו אחיו מקיף חלק ניכר מפרשת וישלח, וליבוביץ מקדישה שלושה עיונים למהלכיו של יעקב לקראת המפגש עם עשו. הלימוד הרביעי, בו החלטתי להתמקד, הוא האחד בו חושפת ליבוביץ את גישת חז"ל כלפי עשו, דבריה מבוססים על רגע המפגש המרגש בין האחים המרוחקים.

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ.." [בראשית לג' ד].
המסורה הוסיפה נקודות מעל אותיות וישקהו, ואת הנקודות הללו דורשים רבים ממדרשי חז"ל נגד עשו. פירוש בראשית רבא מתאר שעשו בא לנשוך את צוואר יעקב, משל ערפד היה, וה' עשה נס והפך עורו לשיש והנשיכה נכשלה לכדי נשיקה. אחרים דורשים את ריבוי הפעולות של עשו לרעתו, כמי שהשתדל יותר מדי, ולכן וודאי יש צביעות במעשיו. הנחת היסוד של הפרשנות בכיוון זה היא שעשו בא ומזימות רצח בלבו.
מכל הפרשנים שמביאה ליבוביץ רק הרש"ר הירש מפרש כנות ורגש טהור בנשיקתו ובכיו של עשו. לדבריו, גם הוא מזרע אברהם אבינו, ועם התבגרותו התעורר בו רגש "אהבת האדם" המולד שבו והחליש את הפן הפראי באופיו. "כשהחזק נופל על צוואר החלש ומשליך חרבו למרחקים – רק אז ניווכח שגם בו גברו מידת הצדק וההומאניות" [261]. פירוש יפה זה של הרש"ר הירש מבטלת ליבוביץ באמירה המבריקה "וקל לנו לשמוע את הד קולה של המאה ה19 על עיוורונה האופטימי העולה מתוך דבריו. הן הוא, כרבים מבני דורו, רואה כאן את אשר רצה כל כך לראות… ולא נבוא בריב עמו על אשר לא ידע את אשר ידוע נדע היום." [שם] אמירה קשה על המאה העשרים וזוועותיה. המבוססת על זיהוי עשו עם רומא והמערב הנוצרי שהתפתח ממנה.

התפיסה הפרשנית המייחסת לעשו מחשבות רצח במקום נשיקה נובעת מהתפיסה המקובלת בפרשנות לדמותו של עשו אבי אדום, ובניסוחה של ליבוביץ "מה שהתמיה את רבותינו הוא כל ההתנהגות הזאת הבלתי עֵשָׂוִית." [260] ואני תוהה אם אמנם התנהגות זו היא "בלתי עֵשָׂוִית" כדבריה.
ולעניין זה כדאי לבחון מעט את תיאוריו של עשו בפרקים הקודמים, ולהביט בדמותו המצטיירת מהכתובים בזכות עצמה. עשו הוא הבכור להיוולד. הוא "איש שדה" ו"יודע ציד", המפרנס הראשי המביא לחם ובשר למשפחה. הוא אדם גשמי. רעיונות תאורטיים וחישובים ארוכי טווח לא מעסיקים אותו ביום-יום, על כן העדיף נזיד עדשים על "בכורה" עתידית מעורפלת. [ואולי מבחינה זו הוא גם אבי המתנגדים לקפיטליזם? אדם צנוע בציפיותיו הכלכליות, שמסתפק בחלק הקטן יותר, ובטוח ביכולתו להרוויח ביושר את מחייתו ומחיית בני משפחתו.] הנשים שנשא היו "למורת רוח" ליצחק ולרבקה, אך אפילו בהשפעתן הרעה, נשאר עשו הבן הנאמן והקרוב לאביו, שיצא להביא ציד לפי בקשתו ומצפה בתמימות לברכה הראויה לו. כאשר הוא מגלה את מעשה הרמייה הקשה של יעקב הוא זועק ובוכה. תגובתו של הפגוע והמנוצל. הוא אינו חוגר חרב ורודף את יעקב לשוחטו בו במקום כאחד הקוזאקים שרוצים לראות בו הפרשנים. אמת, איום אחד מפורש מצטט הכתוב משמו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי." [שם, כז' מא] מילים אלה, גם אם הן מבטאות חמת זעם ושאיפת רצח, עדיין יש בהן ריסון, המתנה, התחשבות ברגשות האב האהוב שלא לצערו בימי חייו.
אין ספק שיעקב החוזר מבית לבן פוחד מהמפגש עם עשו. כל הכנותיו, לדורון, לתפילה, למלחמה, מבוססות על החרדה שאותו איום שבשלו ברח מבית אמו עומד בתקפו. אבל אולי עשו; האיש הגשמי, הנאמן לאביו, העסוק בכאן ובעכשיו, כבר הניח מזמן מאחוריו את הכעס והטינה. אולי באמת התגעגע לאחיו תאומו. אולי הוא שבע רצון ממקומו וממצבו המשפחתי והכלכלי כפי שהוא מעיד על עצמו "יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ." [שם, לג' ט]. אולי בא לקבל את פני יעקב עם טובי אנשיו, כדי לכבדו ולשמוח בשובו. ואם כל אלה אמת, אולי נפל על צוואר אחיו ונשקו, ובכו שניהם, מהתרגשות הפגישה לכשעצמה.

התורה לא מותירה כל ספק בשאלת הבחירה האלוקית. יעקב הוא שנבחר להמשיך את ברכת אברהם ולהאצילה על בניו אחריו. אך הנטייה הדיכוטומית האנושית כל כך "לבחור צד" גרמה לרבים מפרשני המקרא לצבוע את יחסי עשו ויעקב בצבעי שחור ולבן. זיהויו של עשו עם אדום, רומא, ותרבות המערב הנוצרית, הוסיף לדמותו מטען כבד של פחד, חשדנות, "דם רע" מכל עוולות השליטים הזרים שפגעו בזרע יעקב בדורות מאוחרים. הבחירה האלוהית אינה מתחשבת בזכויות הבכורה, אך ישמעאל ועשו היו בניהם אל אבות האומה. המדרשים, המייחסים להם שלל תכונות רעות, כמו מעדיפים לשכוח שאברהם חינך את ישמעאל, ויצחק את עשו. אם יוצגו הבנים בעין מושחרת מה משתמע מדברי המדרש על האב וחוסר יכולתו לחנך ולהכיר את בנו?

בתאוריה של הספרות נהוג להבחין בין דמות ראשית בסיפור לדמות משנה ובין דמות עגולה ושטוחה.
דמות "שטוחה" היא דמות חד ממידית שתכונה מרכזית אחת מאפיינת אותה, וגם אם תוצג בכמה דרכים, כולן יסתכמו לאותו קו מרכזי של אופי. דמות "עגולה" היא מורכבת, שמתאפיינת בכמה תכונות ולא פעם כאלה הסותרות זו את זו. הדמות העגולה מתפתחת ומשתנה במהלך הסיפור ונתן לעקוב אחר השינויים העוברים עליה. לרוב הדמות הראשית בסיפור היא דמות עגולה, אך גם דמויות המשנה שהופעותיהן מועטות והן משמשות כלי לניגוד או הדגשה של הדמות הראשית, יכולות להיות עגולות.
נראה בעיני שהסיפור המקראי "היחף" מציג תמונה עמוקה ומורכבת של התאומים. כפי שהוא חושף את מעשי המרמה והשגיאות של יעקב בדרכו הנפתלת, את הצורך והקושי בתיקון חיצוני ופנימי, המתבטא במאבק עם האיש המביא לשינוי שמו ליַשָׁר-אל. כך הוא מציג את עשו בדמותו העגולה: גשמי, טועה בבחירותיו, מנוצל, זועם, אך גם נאמן, מפרנס, מכבד את אביו, ודואג לשלומו. עשו אינו רשע גמור. כפי שיעקב אינו צדיק מושלם. שניהם בני אדם מורכבים, שונים מאד בטיבם ובגורלם, ועדיין אחים תאומים, שיצאו מרחם אחת.

בשנת 1932 כתב אלדוס האקלסי [1894-1963] את עולם חדש אמיץ. דיסטופיה קלאסית מהמוקדמות בז'אנר. הספר מתאר עולם עתידני בו רבייה מלאכותית יוצרת קאסטות מובנות שאין כל אפשרות למעבר ביניהן. בני האדם מיוצרים לפי צרכי המערכת, ומוכוונים בחינוך אינדוקטריני ובשליטה מוחית לתפקיד המיועד להם בבגרותם. העולם הוא עולם קפיטליסטי תובעני, המעודד צריכה מתמדת, מודע היטב לכוחות השוק ולצורך של הכלכלה באוכלוסייה מרוצה. לכן מקורות הבילוי, הסמים, המיניות, כולם לגיטימיים וזמינים, והציבור מעודד לצרוך כל מה שירצה וכמה שירצה ללא מגבלות מוסר ודת "מיושנים". כדי להבטיח שהמעמדות הנמוכים יבצעו את תפקידיהם ולא יעלו על דעתם לשבות, למרוד או לנסות לשפר את מעמדם, מערכת הרבייה מגבילה את אספקת החמצן לעוברים המיועדים למעמדות אלה, כדי שייוולדו מפגרים טיפשים ומרוצים בחלקם.
לעולם זה נחשף ה"פרא", שגדל בשמורה של ילידים שסירבו לקבל את הקדמה. החברה העתידנית מתייחסת אליו כאל רע, טיפש, אלים ו"לא מתורבת". אך הסופר משתמש בו באופן חכם ומורכב כדי לחשוף את חולשות החברה השיפוטית שצבעה אותו בשחור ובכך העידה יותר מכל על חולשתה וחסרונותיה שלה.
ההדגשה הדרמטית של הקונפליקט בין הערכים, הפער בין הדברים הנאמרים בדיבור ישיר, לבין המשמעויות והצרימות ברובד העקיף, הדרכים בהן הראיה של החברה "משחירה" את הפרא, ובעצם מעידה על חולשתה שלה, מאפשרים להאקסלי לפרוס את ביקורתו על העולם החומרני עד חולי המתואר בספרו. הפרא הוא האוחז בגישה הנכונה לדעתו, וכל הביקורת נגדו רק מנמיכה ומגמדת את הלועגים לו.

ואולי מוטב שגם ביחס לעשו ננקוט בגישתו של ר' אלימלך מליז'נסק –
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם…"