זמן רב שלא ראה המדבר שפע כזה. קבוצות קבוצות הם ישבו, צרורים סביב המדורות, רועדים מהקרירות שצנחה עליהם פתאום. עמוד האש ניצב הרחק מלפניהם, חורך את אוויר המדבר בזמזום נחיל אלוהים.
תחילה היו השקים סגורים ושמורים, והנשים הופקדו להגן עליהם ממבטיהם החומדים של השכנים, ממבטו המופתע של המדבר. אולם משחלפו השעות, והשתחררו חרצובות הלשון, נפתחו השקים בזה אחר זה וכל שלל מצרים זרם החוצה אל חולותיה הרכים של אתם שבקצה המדבר.
ערית הייתה הראשונה. "מה אתה עושה, אשתאול, מה אתה עושה?" אשתאול הביט באישתו במבט אטום. בידו אחז ספל חרס סדוק, ושובל אדום ניגר במורד שלמתו, מטפטף מן הסדק. היא פנתה אל השק שמאחוריה, חיטטה מעט בין הצללים. השיחה הדלילה גוועה קליל לקול הקרקוש וכל העיניים ננעצו בגבה. לבסוף פנתה והושיטה לו גביע רחב כמעט כגולגלתו. הגביע היה עשוי כסף ופנינים שובצו בו כיד המלך, ואולי בידו ממש. סביב היקפו חגו אלים וחוללו מלכים. "הגיע הזמן שתשתה כמו בן אדם," רטנה, לא בלי גאווה.
"כמו מלכים," צפצף חורבב הקטן, נתקל במבטים שנשלחו אליו והשתתק. אבל הלחישות עלו מן השקים והאוהלים. "כמו מלכים… כמו מלכים".
מנורות היו שם, וקערות, וצלחות, ונזמים ועדיים רבים ותיבות קטנות שקרקשו כאשר הזיזו אותם. הם הוצאו בזה אחר זה מן השקים, ונשזפו במבטיהם הרעבים של בני העדה. פסלון כחול של סוס-יאור מצא את עצמו בידיהם המטונפות של הטף והורץ אל תוך החול. קערות זהב עטורות נמלאו מהדייסה הדלילה והמרה אשר על המדורה. מים, עשבי דרכים, לחם עוני.
שארה הרימה את הקערה שהושיטה לה בען אחות אביה, אשת חורבב הקטן, ומעין רעד חלף בה. "אסור!" קראה, ובמהירות נחשית תפסה אבן והכתה בצלם התן המוטבע בקערה. "אסור. שיקוצי מצרים! חרון משה יהיה עלינו, מכות משה ואלוהי יעקב!"
המכה הראשונה ניפצה את פניו של אנפו. אל המתים השתקן איבד את הלסת התחתונה שלו ואת עינו השמאלית. המכה השנייה הותירה מכתש עמוק בדופן הקערה. בען תפסה את היד האוחזת באבן לפני שנחתה השלישית, בעטה לה בצלע. "צאי מזה מטומטמת, מטומטמת. איזה חרון בראש שלך?"
צופח, שישב עד כה בדממה, חכך בגרונו, "אולי היא צודקת" אמר באיטיות. "הלוויים המהלכים בין המדורות. הם רואים דברים. ואני שמעתי…" כאן היסס, "הולכת לבוא איזו תורה. חוקים, משפטים, כללים".
"דיה לתורה בשעתה" מלמלה בען, אך הניחה מיד אחייניתה, וכשלקחה מידיה את הקערה הפגומה, הסתירה אותה בשולי גלימתה והעיפה מבט חושש אל מחוץ למעגל האור, כתרה אחר לוויים משחרי טרף.
אך לפני שהספיקה להתיישב לפני בעלה, קם חורבב להגנתה.
"הבלים", צפצף בביטחון "שטויות. ראיתם איזה שלל לקח לעצמו משה? איזה אוצר מצא לעצמו שר העברים?"
הוא העביר עיניים על פני היושבים. אם ידעו, לא הגידו דבר. שתקו בפליאה, המתינו לו שימשיך.
חורבב עצר לרגע, כמו במבוכה.
"את זה!" המשיך בפרץ השראה פתאומי, "את זה אפילו אני לא יודע! אבל את התיבה ראיתי, במו עיני ראיתי"
הוא המשיך וסיפר, והאחרים הסכיתו. בליל הבכורות היה הדבר שראה, כי בא משה ואהרון אחיו וארבעה מן הלוויים שארי בשרם אשר עמהם. ועמדו על שפת היאור . הוא ראה כיצד שלף משה איזה חרס שכתבי החרטומים עליו והניף על היאור וקרא דבר, ודמות של שור עלתה מן היאור ואחריה שט ועלה ארון גדול וכבד וכל אלי מצרים עליו, והיאור הקיא אותו אל החוף. את החרס נתן משה לאהרון אחיו למשמרת, ואת התיבה לקחו הלוויים עמם.
"אוצרות מצרים" צייץ חורבב, "אוצרות הפרעונים!" וכשכבש את תשומת לבם של הסובבים הוסיף כמתפשר "כך רק יאה! אוצרות מלכי המצרים – למלך העברים!"
יושבי המדורות הנהנו, חיוכים התפשטו על פניהם. זה היה הפתרון, זה היה ההסבר לארון השחור, הגדול, המונף בידי הלוויים, ההולך לפני המחנה. אוצרות מלכים למלכים, אוצרות המצרים לעברים. ידיהם שבו ונשלחו אל הכסף והזהב אשר לקחו עמהם.
כולם מלבד שארה. ככל שהמשיך חורבב בסיפורו כן נתמלאו פניה לעג.
"אוצרות, אתה אומר?" שאלה, מעסה את צלעותיה החבולות בידה. "רק ארון ראית, רק ארון שחור. חמדנותך היא שראתה אוצרות. חמדנותך ודלות רוחך. אני את האמת אספר".
יושבי המדורה הקשיבו, ושארה התחילה בסיפורה.
סיפורה של שארה
בשלושת הימים בהם היכה העיוורון הגדול את המצרים במצרים נדד נביא היאור והמדבר ברחובות נוא-אמון בקדחתנות חמורת-סבר. לבדו, עם המטה הפלאות שלו, הזקן המדייני הפרוע והמתנופף, העיניים הבוערות. שותק.
אחיו האהוד, נעים ההליכות דיבר עתה לבדו, משמן את לבבות העדה, מכין אותם למסע המשותף, חולף מחצר לחצר ושח להם בפלאות הארץ המובטחת. אך דבריו החליקו על לבבם כשמן על המים. יראתם מן המצרים הלכה ופחתה עם כל מכה ומכה שהוכו בארץ מצרים, ואילו אימתם את המדבר ואת מה שבא ממנו הלכה ותפחה. הם הנהנו והריעו, אך את מבטם הטמינו בפינות החדר ונשמו לרווחה כאשר עזב פי הנביא.
ומשה לא היה עמו. הוא סב ברחובות הקרועים של נוא-אמון, רחובות הכרך שנתן לביזה ומשיסה, תר אחר דבר מה. בין כל זקני העברים עבר, הישישים הכפופים. אחד אחד חקר אותם, אולם את מבוקשו לא קיבל.
שארה וכמה מליצני הדור הציבו לו מארב. כשיצא מהסמטה אל שפת היאור זינקו מהגגות בצעקות, מזרים עליו עלי כותרת "יחי משה!" קראו "משה מלך העברים חי וקיים!" אבל כאשר הוא הסתובב ופנה אליהם, עיניו רושפות ופיו מלא עד להתפקע ודומם כהר, הצטערה שארה על שלא נולדה מצרית. הצטערה שאין החושך שולט גם בעיניה. האכזבה בעיני הנביא צרבה כשחין. הוא העביר את להט מבטו מפוחז לפוחח והם נסוגו, נסו על נפשם. נסה גם שארה, אך לא רחוק. היה בזעמו של הנביא גם משהו מכמיר, משהו פשוט משראתה בו קודם לכן, בעצרות הגאולה הגדולות. היא זינקה אל הפינה, אך אז חזרה, הציצה ממנה.
ולא הצטערה כלל, שכן הנביא עשה כעת דבר מה משונה ביותר. הוא המשיך במורד הרחוב, התקרב אל אחד הבתים בו ונקש בדלת הפרוצה. בית עשיר ואציל היה זה, בית מצרי, ולכן אפוף בחושך, דלתו פתוחה לרווחה. שארה הביטה אחורנית, אך רעיה התרחקו מכבר. היא גייסה את לבה, נצמדה לקיר וזחלה לארכו אל עבר האיש הגדול. זה יהיה סיפור.
"הכנסו, הכנסו בבקשה", נשמע מבפנים, קול זקן, מקומט, משועשע. איזה מן מצרי יהיה משועשע ביום כזה שאינו יום ואינו לילה? שארה התקרבה עוד, הציצה בחלון. הנביא עמד בפתח הבית בהיסוס ששארה לא ראתה בו. אף לא שמעה.
"אני מתעקש" נשמע הקול. אדם זקן ישב באולם ההסבה, גביע לצדו וקערה עם פירורים שראש אנפו התן בולט ממנה. "איזו עסקה באתם להציע לי הפעם, עברים? פת לחם עבור זקן עיוור תמורת מטמונו האחרון? לא רע, אבל את שלי כבר מסרתי. אבל כנסו, כנסו. אתם תשעשעו אותי לפני מותי, אני אתכם".
משה פסע כמה צעדים אל הקשיש, כחכח בגרונו, הוציא איזו הברה. הקשיש נדרך, עיניו הסומות כעת נשלחו אל פתח הבית, הוא ניסה לקום ונפל אל כסאו. אולם כאשר דיבר שוב היה זה בשמחה, בהתרגשות.
"מסס? מסס! באת אלי. באת לבקר את המורה הזקן שלך. ידעתי שתבוא. הוא חזר שונה, הם אמרו לי, הוא לא יבוא. וראיתי אותך, עוד לפני שגזלת מאיתנו את מאור העיניים. כל כך יפה היית, בחצר פרעה עמדתי מאחורי הפרגוד. כל כך שמחתי על הנחש הזה. מבריק! מבריק! יותר אומר לך, ציוויתי על העבדים שיקחו אותי אליכם באפריון האפור. כן, כן, לאחת מעצרות העברים שלכם. אח שלך מדבר יפה, אבל…"
הוא עצר. נאנח.
"אבל תמיד היית כזה, נכון? אמרתי לה, עוד כשהיית פעוט אמרתי לה, עוד כשצרחת פשוט, לפני הכוויות שהטלנו בך. הזהרי ממה את מכניסה לנו לארמון. הזהרי ממה שאת מכניסה לנו לפה. לא כל דבר יצליח הארמון להקיא סתם כך. הצעצוע הקטן שלך, גדול יהיה".
משה התיישב על הרצפה מולו. אחז ברכות את ידו של החרטום הזקן.
דמעה נשמעה בקולו "אמרו לי כי בלילה בו נכנסו חיות המדבר לעיר נפל פסל תחות אשר מול הארמון. נותץ בידי האספסוף הפראי שלכם, בידי ארבה המדבר. הפסל שלרגליו שיחקת בקוביות. אמרו לי שאתה עמדת שם, מאחוריהם. שהסתכלת, שלא מנעת בעדם".
משה הניד ראשו. הכהן ידע.
קולו השתנה, כעת נשמעה בו עייפות. "למה באת? קיוויתי שתחזור, קיוויתי. כאשר ברחת קיוויתי. מה היא כבר גופה או שניים לחניך של הארמון, לאהובו של מקדש תחות. כשמסרו המרגלים לחצר שצפת ועלית בקרב כהני מדיין קיויתי. יחזור הילד, יחזור חבוט ומאובק וחיוכו עליו, יחזור ויביא חכמה חדשה. שבירה לצורך ריפוי. ישוב המדבר ויפרה את העיר כמנהגו מעולם. עברה שנה וקיויתי, חמש וקיויתי. עשר ו… כשדיברת אל העבריים חיכיתי שתבוא אלי, שתספר למורה הטוב שלך את קורותיך, תראה לו מה הוא הצמיח בך הפרא. כשפרצת כך לארמון פרעה, כשחיללת כך את קודשינו, ידעתי כבר שסחפה אותך הרוח הרעה, אבל עדיין ציפיתי, חלמתי שתחזור, שתשב כאן למרגלותיי, כמו אז, תלמיד מתאבק לרגלי רבו ותיתן תשובה על כל מעשיך".
הוא תפס את ידו המושטת של משה בשני ידיו המקומטות, משך ואימץ אותה אליו.
"אולם עכשיו אני יודע. אתה לא תחזור, הן לא תחזור. אתה רחוק מדי. למה באת?"
שעה ארוכה שתקו האילם והעיוור, שתקו ובחנו זה את זה. רוח קדים נשבה, וצעקותיהם של המצרים מן הבתים הסמוכים נשמעו מכל עבר.
"אני יודע למה באת אלי", אמר הכהן הזקן. "יודע, ולא אתן לך"
משה פתח את פיו. "א…" התחיל לומר.
"אין צורך. אין צורך. אתה זוכר, כשהיית ילד, תמיד יכולתי לדבר עבורך, להיות לך לפה. רק במבט ידעתי מה רצונך, מה אשמתך, מה יצרך. רק את עיני גזלת נסיך העברים, אולם עודך נושם, לבך פועם".
הם האזינו.
"רוח אחרת מפעמת עתה בלבך, רוח זרה. אבל את אשר על לבך עכשיו אני יודע. הן את החלום הזה סיפרת לי בנעוריך"
משה הניד את ראשו.
"אתם לא יכולים לצאת" צל של צחוק.
משה קם.
"אתם לא יודעים איפה הוא"
הוא משך את ידו מהמורה הזקן.
"היטבנו להטמין אותו. להטמין את ברכת מצרים. ורוח המדבר הזו שלך לא יודעת"
משה לפת את המטה, שהיה מושען עד כה אל השולחן.
"או לא מגלה".
נדמה היה לשארה שמשה עומד להניף שוב את המטה, לרוצץ את גולגולתו של השוטה הזקן. איך, איך הוא מעז לדבר אליו כך, האין הוא יודע מי הוא? אבל אצבעותיו של הנביא רפו, והוא הסתובב ופסע אל הפתח. עמד בו כמה רגעים, בלע רוק ואז דיבר, מילה ומעט, אולם צל של גמגום לא היה בהן. כאשר דיבר דמה קולו להפליא לזה של אחיו "שלום לך", אמר.
רק כאשר פסע החוצה, שתי פסיעות, שלוש, תפס אותו קול המורה.
"בא", ואז "בא מסס, בא ושב. בא ואספר לך למה הכל לשווא, אספר למה לא תצליחו לצאת ממצרים."
סיפורו של פתובסת, כהן תחות, כפי שסופר על ידי פנחס, כהן תחות, רבו של משה.
למלכינו אשר מזרע אמון וחור וחתחור המה עומדת הזכות לשכוח את כל אשר יאבו, אולם לכהנים של תחות זכות כזו אינה עומדת. סודותיה של מצרים נתונים בידינו, מפה לפה, מדור לדור, עד אשר יעלה אפפ על השמש וסת על היאור, והמדבר על העיר והזמן על קברי המלכים לכלותם.
זהו סוד הנוגע בשר הגדול, שביה שמו בפינו ויוסף בפי העברים. בו ובביתו.
על אף שבצאתו היה מצרי שבמצרים, מצרי מכל מצרי, בכל הנוגע לביתו ולמשפחתו הנסרחים, היה עברי להכעיס. אולם גם אז, בשמשו את המלך ואת הממלכה, לא ניתנה לו הרשות לשכוח. אני הייתי שם לצדו, סופר צנוע, לא-נראה כמעט.
היה זה ימים סבורים אחרי שחזרתי עם השר ביה ועם משפחתו ממסע אל הפרא של חבל כנען, כאשר מאס במנהגי הקבורה שלנו לטובת מערות מעופשות בגבעות חרבות. כבר במהלך המסע שמעתי את אחיו מתלבטים, מדברים בינהם, זוממים ונדחפים ומתלחששים. איני יודע איך סבל אותם השר ביה. אולי רצה לראותם בהשפלתם, כפי שראה בחלומותיו מקדם.
הם ניגשו אליו, משלחת עלובה למדי. שחו דבר מה על שאביהם השביע אותו להגן עליהם, לכלכל אותם. שקר וכזב. היטבתי לרשום את ברכות אביהם, שום דבר כזה לא נאמר.
השר ביה צפה בהם בדממה, באותו חיוך דק שלמדתי לזהות היטב כאשר הגיעו בפניו החקלאים עם התלונות. אבל היטבתי להכירו. בעוד שלבו היה איתן אל מול הכפריים שלא הבינו את המהלך הכללי יותר של שיטתו, כלפי אחיו לבו היה רך תמיד. רך להחליא. הוא עמד לענות אותם עד ארוחת הצהריים, לתת להם להתרפס, ורק אז להרחיב את חיוכו. "כן, גם אותי השביע אבא" או משהו מעין זה. כזה היה ביה.
הוא לא ציפה שאחד מהם יישבר כל כך מהר. היה זה הנמוך, השחרחר. אחד מבני השפחות, שמעולם לא למדתי לזהות ביניהם. הוא נפל על הברכיים ממש. "הננו לך לעבדים!" צעק, כמקובל בטח בחברות רועי הצאן. השר ביה נאלם דום, נרתע אחורנית וראיתי אותו נצמד ממש לגב כסאו. לחוץ, אולי משתוקק. הגד או הדן הזה העביר מבט פרוע על אחיו, והם כרעו לפני השר. כל החד-עשר. "הננו לך לעבדים" מלמלו.
ואני רשמתי את זה. הן בשביל מה אני סופר? העברת בעלות היא העברת בעלות. השר ביה חייך ונפתח, והצטנע, אולם לא התנגד, ואנוכי הוצאתי ורשמתי.
כאשר מת השר הייתי אדם מבוגר יותר, ראש וראשון לכהני תחות שבנוא-אמון. את אחיו העבדים השביע ביה לקחת לכנען גם אותו, אולם פראותם של העברים כבר שככה והם התרגלו למשכנות העיר ולא מיהרו למלא את שבועתם. מאידך, אחר שתמו הרפורמות הפכה גם גופתו של שר כזה לרכושה של המדינה ואני אמרתי בנפשי – הבה נתחכמה, ונוסיף את שפעו על שפע היאור, ואת ברכת העברים על ברכתנו. עוגן נטיל להם בארץ, עוגן בלב היאור. את גופתו של השר חנטנו ובארון שחור גדול הטמנו אותה, ארון שכל אלי מצרים חרוטים בו ושהיאור יכסה עליו. הן ידוע – כל עוד חיה שבועתם לו, חי יוסף שלהם, כל עוד יוסף חי – יחיו גם הם כעבדיו וכעבדי המדינה שהקים.
זה הכישוף אשר כישפתי להרבות את שפע מצרים ואת ברכתה, וזה מקום הארון שהטבעתי ביאור, בלב הלילה האפל בשנה, בידי ארבעה עבדים אילמים. זהו העוגן אשר לעברים, והוא משבע סודות המלכות ובידיך אני מפקיד אותו.
***
קולו של פנחס הפך למלטף ומרדים, אך משה עמוד מולו בלי ניע. הפעם לא התיישב.
"אתה מבין, מסס? אתה מבין למה לא אוכל להוביל אותך למקום ההוא, גם לו היית מחזיר לי את מאור עיני? נשבעתי גם אני, וכאשר הממלכה בוערת, מה נשאר לי מלבד השבועה שלי? מלבד שליחותי? האל הקנא שלך רימה אותך, הכניס אותך למלכודת. את הממלכה החרבתם, אך תחרבו יחד איתה. הן לא תוכלו לצאת".
צחוקו היה מריר.
"לאיים עלי? אני לא יודע במה תוכל עוד. אני שבר כלי, וכל הממלכה ששירתתי. את בנותיי ואת ילדיהם – זוכר את אסנת? היא זוכרת אותך – שלחתי הרחק מערבה כשהתחלתם עם כל זה. ברור לי, ברור לי שהאל שלך יכול להגיע גם אליה, להפוך את הדם שבעורקיה לבוץ ואת עיניה לגבישי קרח או איזה מן תועבה שכזו. אבל אתה יודע מה, מסס? גם זה כבר לא מאיים עלי. את חיי חייתי כבר, תם וישר עד כמה שאפשר התפקיד, ירא אלים, סר מאותו רע שראיתי. ואת הבן יקיר לי, מסס? אותו הרי כבר איבדתי"
משה פתח את פיהו, ניסה לומר דבר מה, סגר.
"זה החמיר, נכון, הדיבור שלך? אתה מכור עכשיו. התמכרת לרוח אלוהים שממלאת אותך ודוברת מפיך. אבל הוא עזב אותך עכשיו, ומולי אתה לבד. מול שונאיך אתה כל יכול, אבל מה תאמר לאוהביך?"
המאמץ ניכר בעיניו של הנביא. ניסיון נוסף, דממה, הנהון בראשו של פנחס ואז שוב, משה פותח את פיו ודבריו הם ברורים וצלולים כמים הפורצים מן הסלע.
"הוא דיבר אלי" אמר משה, וצללי הגמגום חגו סביב דבריו אך לא נגעו בהם, "יוסף דיבר אלי. אז, בתיבה".
החרטום הנהן, החיוך שלו התרחב, התבהר. הייתה זו גאווה בתלמיד שמצליח להתעלות על חולשותיו, גאווה של מורה על כך שהוא זוכר עדיין כיצד להשתמש בקנה של חינוך על גבו של תלמיד אהוב, לדרבן אותו להתעלות על עצמו.
"תזכיר לי" אמר.
"חלום ראיתי" זה היה משפט קשה יותר, איטי יותר. "כל שנה. ביום הימשותי מהנהר. חלום מב…" כאן נתקע ולא יסף.
"חלום ראית מבעל החלומות", אמר פנחס, שידע גם מתי צריך מורה להרפות, מתי צריך לתגמל. "אתה שט ביאור חובק הכל. נותן החיים ומבלעם. הכל רוחשים סביבך, התנינים וסוסי הנהר, והיתושים, הו היתושים. הכל רוצה אותך, פעוט ורדרד, מתוק כל כך בתיבת גומא שלך, מנחה ליאור ולטורפים שבו".
ארשת הפנים של משה הייתה חתומה.
"ואז הוא רואה אותך, אז אתה רואה אותו. תיבת גומא קטנה, קלילה, מול ארון שחור, ענקי מנחושת-קלל, נטוע בטיט היאור. הוא סוחף אותך אליו, מגן עליך מן הטורפים הפחותים שבמים, עד שאתם ניצבים זה מול זה, פני הנהר אל מול מצולותיהם. ואז הוא מדבר אליך"
"תן לי ללכת" אמר משה, הזכרון צף מלבו, עולה ומתפקע מפיו.
"תן לי ללכת", חזר החרטום וזימר, "שחרר אותי, בן בני אחי. הוצא אותי מכאן, תן לי ללכת. הבא אותי אל ארץ אבותיי, כאשר נשבעתם"
הוא המשיך, כמשביע "השבע גם אתה לי, בן בני אחי. מן היאור אציל אותך, ואעשה אותך לאדם גדול, בן בית לפרעה המלך. השבע כי תציל גם אותי מן היאור. כי תחלץ עצמותיי מבית העבדים הזה שבניתי ותביאם לארץ כנען".
"נשבעתי" אומר משה, קולו חזק, חזק ומגמגם ונשבר מרוב התרגשות ופורץ מחדש כדרך היאור לגבור על הסלעים. "ורבי אתה. רבי באמת אתה, פנחס כהן תחות. נשבעת למצרים, אך הלא הפך השפע לרעל, והיא מפרכסת וגוססת מהעוגן הנעוץ בלבה. אבל גם לי נשבעת, ללמדני ולתמוך בעדי בדרכי. דרכי מוליכה החוצה. תן לי ללכת".
התלמיד משתתק, מתנשף. הרב שותק, מחכה. קולות פרועים של צחוק העברים נשמעים מבחוץ. שארה עוצרת את נשימתה, מחכה.
"נאה דרשת" אומר לבסוף פנחס, "והודית לי, כפי שראוי היה. עתה הבא לי את כלי הכתיבה". משה הסתובב במהירות, חצה את החדר, נכנס פנימה, נעלם בתוך האחוזה הגדולה.
פנחס הפנה את עיניו הסומות אל שארה. "את עבריה?" שאל, ואז קבע. "עבריה. אף מצרית לא הייתה מעזה לעמוד עכשיו בצל שליח ההווה אשר הווה. לא מרצונה שלה. אף מצרית לא הייתה מפלסת דרכה מבעד לחושך המקיף הכל אל הסנה הבוער הזה שלכם. הלא חרבה כבר ארץ מצרים, וכל אדם כלוא עכשיו בכלא פחדיו, באימה של עצמו"
בפנים נפתחה תיבה ונטרקה.
"עדה תהיי", אמר פנחס. "כי זאת אומר לך, כפי שאמרתי לבת פרעה, אם מסס. הזהרי ממה שאתם מכניסים לכם למחנה, הזהרי ממה שאתם מכניסים לכם לפה. לא על נקלה תירקו זאת, לא בלי כוויה. אני אומר לך זאת כדי שתביני, כדי שתזכרי את אשר עשינו לכם, כדי שתדעי מה עשתה לכם המצרים שביקשתם ליטול אתכם".
וכששב משה עם כלי הכתיבה הוסיף לעברו.
"את הקמע אכתוב לך, אך גם את שבועתי אמלא. לעולם לא תצליחו לצאת"
הוא הצמיד ידיו לחרס כדי לחוש, ובאיטיות של עיוור, ביסודיות של חרטום, בקפדנות של מורה, שרטט את הסמלים.
"עלה שור. זה דבר הקמיע. עלה שור. את דרך השימוש בקמעות אתה עוד זוכר, כן?"
***
דממה השתוררה סביב המדורה. שארה הסתכלה סביב. יאמינו לה? יבינו אותה? היא עצמה לא הייתה בטוחה שהבינה את מה שהתרחש. את שנאמר לה ואת שלא נאמר לה. היא עצמה הרגישה קטנה ומטופשת כאשר הכתה בקערה, אבל…
אשתאול דיבר. קולו היה כבד, וכשדיבר – הקשיבו.
"צודקת הילדה", אמר "אין שללו של הנביא אלא לקודש, וגם השלל שלנו" הניף את ידו הרחבה על מטלטליהם, השליך את הגביע אל השק. "צריך להתקדש תחילה".
אישתו תמכה בו. כך היא ערית, תמיד מתנגדת תחילה, אך לבסוף – תומכת. את הגביע שבה והטמינה בשק. "הוא לא חושב על עצמו, משה. רק על העם. לא עבורו השלל, אלא עבורנו. לא בחול – בקודש. אם נשמור את אוצרות מצרים, הרי שרק כדוגמתו. בדמותו של יוסף הצדיק".
שעטנז - יוצרים יהדות פנטסטית 