שש הצעות לייצוג יהודים בפנטזיית 'מבוכים ודרקונים'

הפנטזיה של מבוכים ודרקונים לא משקפת אמנם שום מציאות ימי-ביניימית אמיתית, אך משקפת פנטזיה מודרנית על ימי הביניים – עולם של טירות, אבירים, מלחמות, דרקונים מדומיינים וכשפים מדומיינים.

ושם, כידוע לנו, היו גם יהודים. וגם הם מדומיינים.

לא רק מדומיינים מן הסתם. היהודים של אירופה הנוצרית התקיימו בהחלט, וגם הם המציאו להם סיפורים, שיחקו משחקים ופינטזו פנטזיות. אלה שהפנטזיות האלה היו שונות בתכלית – באחת מהן, לדוגמא, אנחנו חיים היום. אבל יצירה של 'פנטזיה יהודית' באמת, עבור משחקי תפקידים, דורשת מבנה עלילתי ורעיוני שונה מאד משל אלה שהצמיחו לנו את 'מבוכים ודרקונים'. זהו מפעל ראוי ביותר, בו אנו עוסקים בעצם הדף הזה. הצעה למשחק תפקידים הרואי ופנטסטי המתרחש בפנטזיה היהודית תתפרס כאן בחלקים בהמשך החודש.

אלא שחוץ מהיהודים האמיתיים התקיימו גם הדמיוניים – היהודים כפי שנתפסו על ידי שכניהם, אשר חיו בתודעה שלהם והותירו חותם משלהם בעולם הדמיון מערבי שהצמיח לימים גם את 'מבוכים ודרקונים'.

אז כדי לצאת לידי חובה בפני עולם דמיון חשוב זה, הרי שבעיני יש ערך להתעסק בצורה מעניינת גם בחלק הזה שלו, העמוק והבלתי נפרד. בשורות הבאות אעסוק ביהודים המדומיינים האלה – ואציע דרכים מודעות לשלב צדדים שונים של יהודיות מדומיינת לתוך עולמות פנטזיה בסגנון מו"ד – מבחוץ דווקא, כי הרי במסיכות עסקינן.

תדמית זה לא דבר חד-מימדי – במיוחד תדמית בת אלפי שנים וקילומטרים, אז כדי להמנע מלהסתפק במובן מאליו, כדי להציג את ריבוי המסיכות שחבשו היהודים במערב, אסדר את הדיון על פי ייצוג על ידי גזעי מו"ד קלאסיים, ולכן גם על פי נישות קלאסיות בפנטזיה.

גמדים כיהודים

נכון כי משנות השמונים הפכו גמדי הפנטזיה פתאום לסקוטים, אך מי שמכיר את המכתבים של טולקין לא יופתע לראות אותם בראש רשימת יהודי הפנטזיה. האפיון של הגמדים ב"הוביט" היה נקודת הזינוק לנוכחותם במו"ד, והושפע מיהודים אותם הכיר ומהדימויים שהיו לו כלפינו. שפה גרונית סודית בעלת 'מבנה שמי' – שפה מקודשת שאינה נמסרת לזרים, קדמוניות ביחס לבני האדם, פיזור בין העמים והתקווה לחזור למולדת האבודה שנגזלה מהם, תפקידם כסוחרים ורוכלים בין יישובי הצפון הפזורים, אהבת זהב וכסף בעבור הדברים היפים שיוכלו ליצור מהם (והרי גם יהודים נודעו כצורפים), נאמנות שבטית ומשפחתית… והזקנים כמובן.

אם ברצוננו להכניס את הגמדים בתור הייצוג היהודי במערכה שלנו, עלינו לקחת את התכונות הללו ולפתח אותן. לא רק השפה שלהם סודית – כי אם גם הדת, ואיש לא מבין את מערכת הציוויים והחיובים המשונה בה חיים הגמדים. הערגה על יופיו הנצחי של הבית אשר חרב ואליו כבר לא ישובו. זרותם המהותית – אך הידידותית על פי רוב – למרחב בו נאלצו לשכון בעל כורחם, תוך שהם מלמדים את יסודות מלאכתם אך שומרים בסוד את רזיה. כדי להשלים את התמונה יש לתאר את המבנה הקהילתי שלהם ברובעיהם שבהרים, את תפקידם של הפרנסים העשירים על בתיהם המבוצרים המזכירים את מצודות ההרים האבודות ואת זקניהם ומוריהם ארוכי-הזקן, הנוצרים בספריהם החתומים את תולדות עמם, את מלאכת האותיות המופלאה שמעניקה להם כוח על היצירה, את הויכוחים העיקשים והאינסופיים. הכל כאן.

(במאמר מוסגר – כפי שהגמדים של טולקין הם יהודים, אני חושב שגם הגמדים של פראצ'ט יצאו מאד יהודים. הם יצאו יהודים אחרים מאד, אבל אם אתם הולכים על הכיוון הזה – קראו גם את הספרים המאוחרים של סדרת המשמר שלו וראו ישועות).

גובלינים כיהודים

בניגוד לגמדים, אין לגובלינים פרשנות מרכזית מובהקת, אך הדרך להפוך אותם לייצוג יהודי, היא להתמקד בייצוגם כ'חכמולוגים חממקמקים, שפלים וערמומיים'.

ייצוג היהודים כגובלינים מזכיר יותר מכל קריקטורה אנטישמית קלאסית מהמאות האחרונות, ולפיכך עשוי להיות מחוץ לאזור הנוחות של אי אלה מנחות ושחקנים. הם קטנים ופחדנים בפני עצמם אך משמשים מרגלים עבור צבאות אפילה, הם חמדנים, טובים במלאכות ערמומיות אך יצירותיהם חסרות נשמה ויופי אמיתיים (כדברי התיאור הואגנרי עבור "אמנות יהודית"). הם אחוזי אמונות תפלות, חיים בעליבות ובטינופת, מטעים, מוליכים שולל וחוטפים תינוקות כדי לאכול אותם. נראה שעלילות הדם ממש זולגות מאפיהם הבולטים. ודאי שאין שום מניעה להכניס למשחק שלכם גם גובלינים כאלה, ולחזק בהם את כל המאפיינים הללו ההופכים אותם לקרקיקטורות אנטישמיות. למי שחפץ לשחק בהלך-רוח נוצרי במובהק (ולא רק במודחק) יכול להרוויח מאפיון כזה של 'האויב הפנימי'.

מאידך, ניתן להשתמש דווקא בייצוג ובקלישאות העוינות האלה על מנת לבצע להן דקונסטרוצקיה והערכה מחדש – להפיח תלת-מימדיות בקריקטורה, ואכן – הדבר נעשה בלא מעט יצירות פנטזיה. אצל פראצ'ט הם עלובים בעל כורחם, מפני האמונות התפלות המופנות כנגד מיעוט נרדף. בעולם של וורקראפט הופכת ההמצאתיות השטנית לחכמה אחרת, אך לא רעה מעיקרה ומודרנית-שוויונית-קפיטליסטית מאד אל מול עולם מהותני. הגובלינים של רולינג מגלמים אמנם צד אחר (בנקאי יותר) של אותה הקלישאה, אבל הטינה שהם נוטרים לעולם המיינסטרים מוצדקת מעיקרה. אפילו הגובלינים של גולאריון מאמצים אמנם את מלוא הספקרטום האנטישמי, אך הסרת השיפוטיות בתיאור הופכת אותם לגורם כיף ומקסים בדרכו. דווקא אימוצם של גובלינים כיהודים בעולם פנטזיה מאפשר לבצע תהליך של גילויים ושילובם בעולם – אם זה מה שמעניין אתכם לשחק.

הנכחה של גובלינים כייצוג יהודי במערכה תדגיש את תפקידם כסוכני מודרנה היפר-אקטיביים ותנודתיים היודעים למצוא את דרכם לכל מקום ולסדר כל דבר לכל אחד – לטוב ולמוטב.

זדים כיהודים

עם עתיק שפעם הייתה לו ממלכה חשובה, אך בשל חטאיו הוא גלה ממנה, נרדף ושנוא על ידי כולם? אכזרי באופיו, אדון לכשפים אסורים ובעל-ברית לשדים? כן, נשמע כמו עוד ערכת איפיונים עויינת באשר ליהודים, על אף ששייכת יותר לימי-הביניים מאשר הגובלינים של העת החדשה.

באחד העולמות שלי הלכתי על הרעיון הזה. הזדים הם מיעוט שמי נרדף ושנוא, שמקדשם נחרב לפני אלף שנים על ידי התרבות השלטת, והם גולים ושונאים ונוקמים. אלא שבעולם הזה הם נקראים קרתים, אנשי הערים. מקדשם לא שכן בירושלים אלא בצור ולאחר מכן בקרתגו, ולא היה בו קודש בו הוקרבו פרים, אלא תופת שטרף פעוטות.

ורגיליוס וכותבים רומיים נוספים אפיינו את רומא כזכרית וממושמעת המשליטה את סדרה על נשיות שמית ומנוונת (וגם יהודים אופיינו כך במהלך השנים), ואני לגמרי הלכתי על זה. הכרתים חלקו ברית-דמים עם תהומות, אלת-הים הטבוחה על ידי האל-האב. הם חלקו מדמם עם הים על מנת לדבר דרכה עם משפחתם הפזורה על החופים ולהשיג שליטה על נתיבי הסחר, צייתו להוראות הזקנים מן המקדש הנעלם המורכב על צי ספינות ומטלטל בין האיים ומפעם לפעם חידשו את בריתם עם הים על ידי עקידת פעוט נוסף לתוכו.

אפל? כן, ודאי. אבל נראה שגם בעל ערך. דווקא בעולם כזה, בו הפנטזיות – גם הפנטזיות השליליות ביותר לגבי אבותינו – הנן נכונות בערך, מעניין עוד יותר לבוא ולשאול – מה אז? איזה סיפור מעניין נוצר מהדמויות הללו ומחברה שכזו.

כדי להנכיח את הזדים בתפקיד יהודים יש לשים דגש על הנרדפות הבסיסית שלהם, על הנידודים הנצחיים, על ערגתם לממלכה שחרבה, על צלו של החטא הקדמון הנח עליהם (ורצח אל זה אחלה חטא קדמון, כמו רצח פעוטות). גם שפתם העתיקה מאפשרת להם כמובן קשר לשדים (והרי על פי אגדה אשכנזית, נקרא אשמדאי המלך להגן על יהודים בעיצומו של מסע צלב). אגדות היהודי הנודד, כמו גם גרסאות הריקליימינג החדשות יותר, יכולות לספק השראה לרוב.

בני-מחצית כיהודים

נהוג לומר שההוביטים מסמלים את מעמד-הביניים האנגלי, ואיפה ימצאו את עצמם יהודי הגולה אם לא במעמד הביניים?

עם קטן-קומה, המאוגד במשפחות גדולות וחמות, שנדד שנים ארוכות כדי למצוא את עצמו ונתון תחת הגנתו האישית של המלך. עם שיודע להעלם היטב ממבטי האנשים הגדולים ומה שחשוב מכל – לא הולך להשתתף בתגרות המטופשות שלהם. תמיד יש יוצאי דופן, אבל הייתי אומר שאחד מהמאפיינים המרכזיים של נוכחות יהודית באירופה מאז ימי הביניים התיכונים הוא "אנחנו לא רוצים לשחק אתכם". מפליא ממש לקרוא כתבים יהודיים המתרחשים בליבה של ארוע אפוקליפטי כגון מלחמת שלושים השנה, כאשר מעט מאד מעיד על כך שהם שמו לב שמשהו קורה סביבם.

להנכיח את בני-מחצית כיהודים ישים את הדגש על הקהילה והתמיכה ההדדית יחד עם הקטנוניות שבה, על תחושת הניתוק היסודית שלהם מהכאוס המשתולל בחוץ, על הניסיון לחיות חיים די בורגניים סך הכל, יחד עם חמקמקות, מרקנטיליות ויומיומיות מסויימים – תכונות הדומות לגובליניות, אך באור חיובי ופנימי יותר.

בגדול מדובר אולי בתפיסת היהודים הקרובה למדי לפנימית (במיוחד בקהל אחינו בני עמריקא), אך גם אנדג'יי ספקובסקי, בסדרת "הכשפן" המפורסמת שלו, נוטה לכתוב את בני-המחצית שלו כיהודי פולין.

כדי להנכיח את בני-המחצית כיהודים, צריך להדגיש את המשפחות הגדולות והחמות, את חוסר הרצון שלהם להסתבך ולסבך את עמם, את היכולת שלהם לסדר דברים בשקט, את אהבת השלום – עם האש והעקשנות החבויה שיודעות לפרוץ מהם ברגע האמת.

אורקים כיהודים

ניתן לטעון כי המדכאים תמיד משליחים על המדוכאים את חטאיהם, ואכן – על פי אגדה גרמנית שרווחה במאות הי"ג-ט"ז, יגיע סוף העולם על ידי צבאות של "רוטה-יודן", יהודים אדומים וצמאי דם מהמזרח, שנכלאו בשעתו עמוק בהרי הקווקז על ידי אלכסנדר מוקדון. שילוב זה של אגדות גוג ומגוג ושל עשרת השבטים האבודים יצר איום של היהודים הפראיים שבאים לנקום את נקמת אחיהם ולהשמיד את עולם התרבות.

גרסא זו של יהודים תתבסס על דתם הפראית והמטורפת, ותתאים יותר לעולם מרובה-האלים דווקא. עצם הייחוד של האל (ואולי של העין שלו?) הוא רעיון מטורף, קנאי וחסר פשרות. כמו בפלישה של יהשוע בן-נון אל ארץ-הערים הכנענית, צבא היהודים נע לקולם של שופרות חורבן, הוא שורף את השפע ומשמיד את כל מה שלא מתיישב עם החוק המדברי האכזר שלו, חוק של שממה וחרון אף, של נאמנות חסרת שאלות לרוח צמאת דם ובלתי נראית. חישבו על הערים ההלניסטיות של הלבנט כאשר נתקלו בלוחמי המדבר של השושלת החשמונאית – רק לאחרונה בני כנופיות פראיות מן הגבעות – אשר באו לנתץ את מקדשיהם ולגרשם אל הים. חשבו על האימה הקוסמית שחווה פומפיוס כאשר נכנס אל קודש הקודשים של מקדש ירושלים וגילה שהפראים סוגדים למעשה לכלום, לאין המוחלט. בנו מקדש שריק במרכזו. היזכרו ברשימות הנצריות על המסע הצבאי האחרון של היהודים לפני העת החדשה – כיבוש ירושלים על ידי נחמיה בן חושיאל, בזמן הפלישה הססנית של ראשית המאה השביעית. מי שמתואר שם הם בהחלט אורקים, משהו קדם-אנושי, קדם-תרבותי, שפרץ עתה כדי להביא חורבן לעולם.

הנכחת יהודים כאורקים צריכה להתבטא בפנאטיות שלהם, במוכנות למסור את הנפש למען דת הדמים והקורבנות הפרמיטיבית. באפוקליפטיות ובחוסר ההתאמה המהותי לחיי תרבות.

אלפים כיהודים

האלפים של טולקין (ובמיוחד בסילמריליון), משמשים כ'אנשי הזהב' של המיתולוגיה היוונית (או התואת'ה דה האיריים, או הנארטים של עמי צפון הקווקז) – הגרסא הקודמת, המושלמת והאפית יותר של האנושות. גרסא מרתקת ורבת השראה שנידונה על ידי האלים לכליה והעלמות. אז היי, הנה באה לנו 'הברית הישנה', ושרידי העם שהפך ללא רלוונטי, היה אמור לרדת מבמת ההיסטוריה לאחר שאיבד את פארו, אבל מתעקש להשאר בסביבה, בעודו דוהה ומאבד עצמו.

אפשר ללכת לכיוון של האלפים ב'כשפן' או ב'תור הדרקון' – מיעוט המדוכא בשל עצם קדמוניותו, עצם הסבל שעבר, עצם התעקשותו להשאר על במת ההיסטוריה. מיעוט כזה אכן ישתף לפעמים פעולה עם כל אוייב שיזרוק לו מעט פירורים, אבל סביר שנעודד אותו על זה.

כיוון נוסף, ואולי מבטיח יותר, הוא לקרוא את האלפים בכיון הקדם-טולקינאי שלהם ולראות בהם יצורי כלאיים בין העולם שלנו לעולם של פיי פראי. שי איריים או ג'ין ערביים – חברה המקבילה לאנושית, אך דרך מראה מעוותת.

יהודים משתלבים לא רע מאחורי המסיכה הזו. כמו הפיי בחברה הנוצרית, מדובר בעם דומה לבני-אדם אך שונה מהם מהותית, אשר מזהה את עצמו על ידי דחיית הבשורה (בניגוד לג'ין או לשדים, הפיי במערב אירופה לעולם לא יהיו בני הדת השלטת – נוצרים), חי בחברה מקבילה אך מסתורית ולבלתי-חדירה שמוגדרת על ידי מערכת מטורפת של חוקים וכללים שכל חריגה מהם יכולה לחרוץ גורלות. השפה אותה הם מדברים היא שפת קסם ראשונית – ברכותיהם וקללותיהם מתקיימות. כמו הפיי, גם היהודים מסוכנים מאד בעסקאות, ועצם הופעתם (כך באגדות רבות, מספרד ועד לבוכרה) תביא מהפך קיצוני במזל.

מבחינת הפנטזיה של הרוב, הקהילה היהודית היא חלק מובחן ממלכת הפיות, והיהודים הם זן כלאיים, מבורך וארור גם יחד, אשר מתקיים לצד העולם הרגיל ומהווה גשר אל ההיסטוריה המקודשת מצד אחד (מתוכה נבעטו), ואל עולמות הכישוף והקללה מהצד השני.

כדי לייצג אלפים כיהודים, יש להדגיש את המקבילות ואת הנישתיות של החברה שלהם, את שייכותם לעידן ראשוני ובסיסי יותר של העולם יחד, את הקסם הקדום האצור במילותיהם – ובמקביל גם את דעיכתם ודחיקתם מהעולם הממשי. העליבות יכולה לנבוע מהרצון הנואש להישאר – כאשר ברור לכל שהגיעה העת לעזוב. הגדולה לעומת זאת מגיעה מהדי העבר – התרבות האנושית כולה בנויה על המורשת האלפית ומודעת לכך.

לכל אלמנט היסטורי שתשלבו בפנטזיה יש פנים רבות, דרכים רבות לייצגו ודרכים רבות בהן יתפתח על פי ההיגיון הפנימי של הפנטזיה – ולעתים בניגוד לכוונותיכם. אם מעניין אתכם לראות יהודים-בכאילו בימי-הביניים-העוד-יותר-כאילו שלכם, מומלץ לשאול – מה שם מעניין אתכם כרגע? לאיזה כיוון מעניין אתכם להגזים ולפנטז?