"כנען", הלהיט האחרון מבית שלומי שבן בהשתתפותם של רביד פלוטניק ושולי רנד, יצא כסינגל באוקטובר של 2022 וזכה מהר מאוד להצלחה סוחפת ובלתי צפויה. אני, למשל, נתקלתי בו בעוד יושבת בבית קפה, והיה משהו מוזר ומפתיע בלשמוע ברקע דיאלוג תיאטרלי מרובה רבדים בהשתתפות שלוש דמויות תנ"כיות מרכזיות (משה רבנו, יהושע בן נון וכלב בן יפונה – לא שהם מוזכרים במפורש בשמותיהם בשיר, אבל האפיון שלהם מספיק ברור כדי שלא יהיה ספק). ועדיין, משמח לראות שיר מאתגר יחסית זוכה בהכרה; ואם כבר אז כבר, בואו ננסה להבין מה זה שיש בו.

"כנען" קיבל הרבה תשומת לב כחלק מה"התעוררות יהודית" בעולם המוזיקה הישראלי, כאשר לרוב עמדת המבקר לגבי הטרנד נקבעת על פי כמה הוא מחבב או מתעב מידה של מסורתיות/אמוניות חמימה כללית. המסמפטים יתפייטו על בית אבא או על רבי נחמן, בעוד המקטרגים יזעקו על הדתת המרחב הציבורי ועל יותר ויותר מסעדות שמגישות בייקון טלה, שהוא אחרי הכל בכלל לא בייקון; אבל מלחמת התרבות המעייפת במקצת הזו מתעלמת מעשרות שנים של עיסוק ישראלי במקורות, ובמיוחד במקרא. התנ"ך הוא אחרי הכל הטקסט היהודי המכונן של הציונות החילונית, ואין שום דבר מוזר, חריג או בלתי-חילוני ביוצר שמנהל איתו דיאלוג – ובוודאי לא באופן שבו שבן עושה זאת, שלא מתייחס ביראת כבוד יתרה לדמויות. שירי פופ עם תוכן תנ"כי היו בישראל מאז שהייתה ישראל או קצת קודם, ושבן כמדומה קרוב פה הרבה יותר למסורת של יענקל'ה רוטבליט ושות' מאשר לחנן בן ארי או אביתר בנאי. הזיהוי הקיומי בין משה ויהושע לגבריות ישראלית שבורה מושך לעבר האנושי, לא האלוהי.

אולי ההנחה שמדובר בשיר מז'אנר ההתעוררות נובעת מזהותו של אחד המבצעים – שולי רנד, מבכירי המגמה האמונית. אבל רנד נמצא פה בתפקיד מדושן העונג והאנטגוניסטי-למחצה של כ', שצץ בשיר כפקוד שכמדומה רק מחכה להזדמנות לחתור תחת מפקדו הוותיק ולהציב את עצמו במרכז הבמה – בניגוד לי' בגילומו של פלוטניק, שכל מה שיש לו הם עייפות, מרירות וחוסר אמונה. המקהלה אולי מבמבמת מוטיב מתוך המזמור החב"די "צמאה לך נפשי", אבל שורות כמו "צמאה נפשי לא להתגלויות אלא ליין" חותרות תחת הסנטימנט החסידי-כמיהתי, ומחזירות לנוף של בתי מרזח תל אביביים אפלוליים יותר מאשר לישיבת אור שמח.

ובעוד המרכיב היהודי-מקראי קיבל את תשומת הלב הראויה, אני מרגישה שהיה מעט מדי דיבור על הצלע הנוספת בקומבינציה. במקומות מסוימים נשמעו תהיות והרמות גבה לגבי הבחירה לקרוא לשלוש הדמויות באות הראשונה של שמן, כאילו מדובר בגימיק לא ברור שנועד לטשטש מעט את הזיהוי עם הדמויות התנ"כיות. הן פספסו שמדובר בשיר על מרגלים, וששבן מוסיף עוד שכבת משמעות – ועוד שכבת יאוש קיומי – באמצעות רפרור אווירתי לספרות הריגול מהז'אנר המכונה לעתים "בירה דלוחה" (ברמיזה לספקטרום משקאות הריגול האפשריים שבצידו השני נמצא המרטיני), שגדול נציגיו הוא ג'. לה-קארה המנוח.

זוהי ספרות הריגול השואפת לריאליזם פסימי ומריר, שחוקרת את השפעתם של חיי השקר והדו-פרצופיות על הנפש האנושית ושמאוכלסת בלוחמים ותיקים ועייפים שכבר בקושי זוכרים מהו הדבר שהם נלחמים עבורו, והאם הוא בכלל שווה את זה, אבודים ב"שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען". גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי של לה-קארה הם משרתים נאמנים של מערכת שבחלקה כבר לא קיימת (האימפריה הבריטית), ובחלקה פנתה נגדם (החל מבכירים אופורטוניסטים וקצרי רואי שלא יהססו להפקיר אותם ברגע שהדבר ישרת אותם, וכלה באחים ותיקים לנשק שמסתברים כבוגדים). ובכל זאת הם ממשיכים, מתוך אינרציה, מתוך תחושת חובה, מתוך תקווה לגאולה כלשהי שסביר להניח שלעולם לא תגיע.

שבן מציע ב"כנען" גרסה בערך-ישראלית של עולם החיילים האלמונים הזה (על האירוניה שבו – מסך של אנונימיות שנפרש מעל הדמויות הכי פחות אנונימיות שישנן). מילות השיר מתארות הליכה במדבר, אבל הקליפ מראה את המרגלים נלכדים על ידי גורם לא ידוע עשר שניות פנימה (פניו של שבן מוארות בהבזק שיכול להיות אלוהי ויכול להיות סתם פרוז'קטור), והיתר מתרחש בחדר חקירות שבו שלושת הדוברים כלואים. נראה שהם נפלו בשבי האויב, או – גרוע מכך – בידי מי שעד אתמול היה חבר. בהחלט יכול להיות שמי שמחזיק אותם בחדר סגור עם כיסוי עיניים הוא הפיקוד, שלא מהסס לזרוק אותם לכלבים ברגע שאין בהם עוד שימוש, ההשגחה העליונה שברצותה נותנת וברצותה לוקחת. למ' אולי יש דיבור עם הפיקוד, אבל הפיקוד הוא בסופו כוח אדיש עם אינטרסים משלו שאתה רק חייל בשבילו במשחק גדול בהרבה, כוח שאתה נאמן לו אבל שאין שום הבטחה שיהיה נאמן לך. מ' מכה בסלע (אולי יצא ממנו משהו? צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם), האקט שלפי פירוש רש"י המקובל הוא נענש עליו באיסור הכניסה לארץ המובטחת. אבל כאן החטא המשוער מתרחש אחרי העונש – לפיקוד כבר יש תיק על מ', העניין אבוד מלכתחילה, חתום וסגור. מ' כבר יודע קודם לכן שגורלו נגזר, ושום דבר לא יכול לשנות את שרירות ליבה של ההשגחה. נכון לסיפור המקראי, נכון לסיפור הלה-קאראי ובסופו של דבר, נכון לסיפור האנושי הכללי.

אז מה השיר מנסה לומר, בעצם? פרשנות אחת יכולה להיות משהו בכיוון "איתקה" של קוואפיס: הדרך היא המטרה והארץ המובטחת שמחכה בקצה היא רק עילה למסע, ללא ממשות משל עצמה. אבל "איתקה" היא פואמה אופטימית בסך הכל, בעוד את "כנען" קשה לדמיין בעתיד כלהיט במסיבות סיום תיכון. עבורי לפחות, אווירת החרדה הקיומית האופפת את השיר לוקחת למקום אחר. יש לי תחביב קטן ומוזר של צימוד שירים. הרעיון הוא לקחת שני שירים קשורים תמטית ולצוות אותם אצלי בראש, ביחס כזה או אחר. (כך, נגיד, I Spy של פאלפ ו-First We Take Manhattan של לאונרד כהן הם אצלי תאומים לא זהים שמדברים על טינה וזעם ונקמה כפי שהם נחווים משני צדי האוקיינוס, בעוד I Will Survive של גלוריה גיינור הוא סיקוול משמח ומעצים ל-Jolene של דולי פרטון.) עבור "כנען", כך הבנתי, הצימוד האקראי למחצה הזה עובד עבורי עם "נופל וקם" של שב"ק ס': שניהם משתמשים בחלקי שונים של נרטיב יציאת מצרים וההגעה לארץ ישראל, אבל "נופל וקם" הוא שיר על הליכה בדרך, ו"כנען" הוא על לא להגיע בסופה לשום מקום.

שבן אמר שהרעיון עלה לראשונה בתקופת סגרי הקורונה, והתגבש סביב המשפט "זו דרך ארוכה לכנען". והשנים האחרונות כל תהפוכותיהן באמת מספקות לנו תמונה טובה של הדרך הזו, הארוכה, אי-הוודאות המשתקת, הידיעה שאולי יהיה עתיד מתישהו אבל שאין שום דרך לדעת איך הוא ייראה, ושלא בטוח בכלל שישנה ארץ מובטחת שמחכה אי-שם (ואולי יש, אבל לא בשבילך). לאורך הדרך הארוכה הזו, לנוכח אימת הפרידות הפוטנציאליות והבלתי-נמנעות מכל היקר לך, ההבנה ש"אין שום כנען, כנען היא בלב" היא נחמה חלקית, דרך למצוא שלווה בתוך מציאות שנדמית לעתים קרובות יותר ויותר ככזו שלא ניתן לשאתה. אך מצד שני, יש בכך גם ויתור והתכנסות ואובדן, הרפיה מן העולם והתקווה כדי להימנע מכאב. האם זוהי הדרך, או לפחות דרך כלשהי? זו כנראה לא שאלה שיש למי מאתנו תשובה טובה לה, יהיה מקומו בעולם אשר יהיה.