הנחתי את כף ידי על הפד, הצמדתי את עיני הימנית לקורא הקרנית והעברתי את הכרטיס. לוח המתכת התנדף, משאיר תחתיו מסך אנרגיה שאפשר לי מעבר. שנתיים של הכנות עמדו להסתכם בעשר דקות. לקחתי נשימה ארוכה, הכנתי את עצמי לקתרזיס וחציתי את מפתן התא.

האסיר לא הרים את ראשו. עיניו נעוצות היו בדף הספר שלפניו. ספר אנלוגי של פעם, כמוהו לא ראיתי עד שהגעתי למצודת F. הם פחדו לאפשר להם יד בדיגיטליה, ולו המבויתת, הפשוטה והמאובטחת ביותר. רבים מהאסירים שלנו ידעו לטוות קוד מהאוויר כמעט.

וזה מה שעשיתי כאן. סריקת תא שבועית למציאת והחרמת אלקטרוניקה ודיגיטליה אסורות. שנה לקח לי להגיע לתפקיד הזה, שאפשר לי גישה למסוכנים שבאסירים, שבועיים חיכיתי עד שהעזתי ליצור עמו קשר. מתוך זהירות אמרתי לעצמי, כדי לא להביא עלי את חשדם של יתר הסוהרים. מתוך פחד, ידעתי, פחד לכתוב עצמי אל תוך אגדתו של יפתח השחור, פחד להרוס לעצמי את הסצנה המושלמת ששיחקתי בלבי מזה שנתיים. מאז שפגשתי אותה, מאז שהתברר לי מה עלי לעשות.

עכשיו היו לי עשר דקות. שבע תקניות, עם חריגה אפשרית בשלוש, לפני שאמשוך תשומת לב. קרבתי אליו מעט, נזהר לא ליצור מגע שייקלט על ידי המצלמות ותוכנת ניתוח התבניות שמאחוריהם.

"אין לנו הרבה זמן, אבל אתה חייב להאמין לי," אמרתי. "אני רוצה לשאת את הבת שלך לאישה, אבל היא לא תסכים לכך לפני שתתן את ברכתך."

האסיר הזקן הרים אלי את עיניו ונעץ בי את מבטו. עיניו היו מנוקדות בשחור, ועננים אפורים צפו בהן, מתנגשים זה בזה ונקרעים לגזרים, אות ושריד לשימוש בעשרות נאנו-וירוסים ירודים באיכותם. לבי צנח בקרבי, אדם מבוגר כל כך המזוהם עד כדי כך על ידי עננת (אינני זוכר את שמה היווני, הרפואי), יתקשה לרוב להתרכז די הצורך כדי להעניק את ברכתו "מלבו, מרצונו החופשי, בהכרה מלאה" כפי שדרשה ממני יעל.

אני יכול לשקר לה. חלפה בי המחשבה, להוציא ממנו איזו כן פורמלי בשביל שלוות הנפש ולתקן את הנסיבות. אמת, לשקר לה הייתי יכול גם לפני השנתיים שעשיתי כדי לגנוב את המשרה הזו שלי כסוהר במצודת F, מתקן התיקון המאובטח ביותר בחגורת האסטרואידים, לפני שעוררתי את הקטטה שהכניסה את יפתח הזקן לבידוד, אבל את כל אלה היא יכלה לבדוק – יעל נעה שחתה בווירטו באותו חן בו שחו כורים בני החגורה באפס כבידה, ומעטים היו הרישומים הרשמיים שהיו סגורים בפניה באמת. זה? אולי.

אבל לא. עיניו הנעוצות בי כעת היו ממוקדות, אף כי ראיתי את קמטי הכאב שהריכוז גרם לו. הפתעה לא ראיתי בפניו, רק שקילה צוננת שלי, הכנסתי אל המשוואה. "הבת שלי לסוהר? לא יקרה."

"אני לא סוהר," מיהרתי לומר. "אני יהודי!"

במאה הנאורה שלנו זה אמר רק דבר אחד. אני יהודי, משמע אני מתכנת. בשל מעמדנו הרעוע והארעי מחוץ לארץ הקודש, רק מלאכה זו – הבזויה מכל – הותרה לנו באופן רשמי. "הם טובים במילים?" אמרו הגויים, "אז שיטבעו בהן."

האור הבוהק של חדר הבידוד הציק אפילו לי, ויכלתי רק לדמיין את הכאב שהסב לו. בסרטים שראיתי על התקופה בה רק הארץ הייתה מיושבת בתי הכלא היו מקומות חשוכים, אך המדע המודרני ייתר את הברבריות הזו. האפילה העניקה לאסירים יותר מדי מנוחה לנפשם. בימינו, אין מנוחה לרשעים. בטח שלא למורשעים.

"יהודי, הא?" קרקר הפושע הזקן. אור חדש ניצת בנבכי עיניו המצועפות, כשתי עיניות לייזר הסוקרות כל מולקולה בי, תרות אחר כל מוד או נאנו-וירוס, "ולפתוח דף גמרא אתה יודע?"

זה יהיה קשה ממה שחשבתי.

הסטתי את מבטי מטה, אל הרצפה הבוהקת של התא, כולי תקווה שהשטיק שזרקתי הבוקר על מצלמות האבטחה פועל כעת. אם תוכנת ניתוח התבניות קולטת עכשיו סוהר בעמדת כניעה כה מובהקת לפני אסיר, הרי שכל האזעקות כבר הוזנקו. "המשפחה שלי…" אמרתי "אנחנו עסקנו בענייני פרנסה, והאסטרואיד עליו גרנו – לא ממש הייתה שם קהילה."

יפתח נחר בבוז, נעמד והניח את הספר על השיד שלצדו. "צדקת הצדיק" עם פירוש בעל הסילו"נ. מקריאה בתיק האישי ידעתי שהוא נמוך ממני, אך עמידתו גימדה אותי. עיניו היו ממוקדות כעת, וקרעי העננים בהן הפכו לקרחונים. "במאה הראשונה לראשית גאולת הכזב," אמר "המציאו הגויים דבר קטן, וירטו שמו. כפר גלובלי, בית מדרש גלובלי אם תרצה. אביך לא ידע צורת מקלדת? היה קשה כל כך למצוא תלמוד תורה בין הכוכבים? ולו כזה לעמי ארצות?"

פי התעוות לכדי מה שמצופה מסוהר. אין לנו הרבה זמן, חשבתי בבעתה. השטיק שלי לא הולך להעסיק את המצלמות יותר מעשר דקות להן ציפיתי. כשתכננתי את המבצע הזה, דמיינתי את החלק הזה בו כשלב התגמול. האסיר האומלל יתרשם כהלכה מערמתו וגבורתו של חתנו לעתיד, יאמר דבר מה מסורתי היאה למעמד, ישחרר אותי מהחובה ושלום על ישראל. אולי בכל זאת, לשקר לה? אני יכול לומר שהתדירויות של מצודת F שיבשו את ההקלטה שלי, זה אפילו כמעט נכון.

אבל זו הצרה בלהיות מאוהב, האגואיזם העצום של האוהבים. אינך רוצה לשקר, אתה חושק מדי באשליית הטוהר שבאהבה, בהרמוניה המדומה של האמת. ממאמן לפרוץ בה גבול, כדי לא לפוצץ את הבועה. גם אם השקר יהיה בריא ונוח יותר לכל המעורבים.

עצמתי עיניים ופתחתי אותן שוב. מנסה להביט מחדש בחמי לעתיד, להביט בו כפי שהוא, לא כפי שדמיינתי אותו, ולא, חלילה, כפי שדמיין את עצמו. שריריו שהטילו פעם את אימתם על כל הסקטור היו נפולים כעת, וידעתי איזו מהומה ודאי יצרו בהם המודים שתוקפם פג. זקנו האפור רחש ברעושים, מוטציה חגורתית דוחה וזדונית במיוחד. הוא לא נהג לאכול הרבה בחדר האוכל, שכן תעודת הכשרות של המקום הייתה מפוקפקת אף מהרגיל; כך שלאחר האורז שלו, היה נוהג לשלות ברעוש אחד ולשחק בו לתרעומתם חסרת האונים של יתר הסועדים. כעת חשתי את עצמי כאחד מאותם ברעושים, נתון למרות אצבעותיו של יפתח השחור, שאיבד את יתר צעצועיו.

האמת, חשבתי. אני חייב אמת. לקחתי נשימה עמוקה מאד. "האמת שאבא שלי לא כל כך האמין." מחסום נפרץ, ויתר המילים יצאו מהר יותר, זורמות על גבי זעם פתאומי. "הוא חשב שזה שטויות כל זה. שכל הדברים האלה מביאים עלינו קללה נצחית. הוא פחד שאמשיך ללמוד. הוא מעולם לא אמר לי את הפסוק שלו ואף פעם לא יסכים לזה." ולכן אני צריך אותך. זה לא נאמר, אבל הורגש דיו.

יפתח סובב את גבו אלי. "ואתה?"

"אני… יותר פתוח." לא ממש האמנתי, כן? נדמה לי. לפחות לא ממש העסקתי את עצמי בזה. אבל איכשהו המשכתי ליפול על יהודיות, ואיכשהו, דווקא זו שלתוכה נפלתי הכי חזק, התעקשה על חתונה. ועל ברכה.

"חייב אדם ללמד את בנו תורה. איך תלמד את הנכד שלי?"

הוא עמד פונה אל הקיר, זקוף קומה עד כמה שהיה יכול. ראיתי כמה כאב הסב לו הדבר, וידעתי שהיה זה הד לגאוות העבר שלו, לשנים בהם יפתח השחור היה שופט לכל עברייני עמו שבסקטור. לגאווה בה התעקש לדבוק על אף הכאב.

"יש תלמודי תורה בווירטו", עניתי במהירות, שמח כתלמיד נזוף שהפעם יודע את התשובה.

קולו נטף לעג. "ותניח למישהו אחר להיות אב לבנך? לך יש חובות, יהודי! כיצד תמלא אותן?"

נהר הזעם התפרץ בעצמה יתרה, שוטף בו את כל סכרי הנימוס שלי, את כל הכבוד המעושה שרכשתי לגנגסטר הזה משום שהיה אביה. הוא משחק בי, וזאת לאחר שהרעיל את המשפחה שלנו בטרם נוצרה, גזל ממני שנתיים והפך אותי לפושע כדי שאזכה לראות את זיו פניו המהתלות בי. חציתי את תא הבידוד בצעד אחד ואחזתי בכתפיו המצומקות כדי לטלטל אותן, לטלטל אותו מול הקיר.

"בדיוק איך שאתה מילאת את שלך! בדיוק כמו שזנחת את המשפחה שלך כדי להיות מלך. מה אתה לימדת את יעל, הא? היורשת שלך, היחידה. היא הייתה כלום בשבילך, כלום, ועכשיו אתה מוכן לזרוק אותה על מזבח ה – "

נראה שהוא רק חיכה לזה. חיוך רפה היה תלוי על פניו בשעה שטלטלתי אותו. טלטול ראשון, טלטול שני. ואז התגובה.

לא ראיתי את זה בא; הפרטים הם כבר מהווידיאו של החקירה המופעל אוטומטית במקרי התקפה. תנועת כנף אנפה על ידיי האוחזות בו, בעיטה למפשעה, אגודל לתוך העין, בעיטה לברך, אגרוף לאף, ואז הטחת ראשי בקיר פעם ופעמיים. כל זה לקח שש עשיריות השנייה.

האזעקה נשמעה עכשיו היטב. כאשר צפצף המחסום והסוהרים המשוריינים פרצו פנימה כבר שכבתי מדמם על רצפת התא. יפתח הציב את רגלו על ראשי. "אני לא נותן את הברכה שלי, סוהר," סינן בבוז.

שניים אחזו בו, שניים אחרים גררו אותי החוצה. הדבר הסביר לעשות באותו הרגע היה לסתום את הפה; להעמיד פנים שאני לא קשור, לקוות שהתחקיר לא יגלה שום דבר קונקרטי מדי. אבל באותה שניה אחרונה, בעודי טובע בכאב ובדם, אחזתי במשימתי השנייה – ולמעשה, הראשונה. "הפסוק," צעקתי. "מה הפסוק שלכם?"

כי זה היה הדבר. הרי לא היה בידי הגולים לקחת דבר מהארץ. כל מה שלקחו אז הייתה התורה. כל משפחה אחזה בפסוק משלה, להעבירו לבטח לדורות הבאים. היו שהעבירו אותו עם ברית המילה, עוטפים את הרך הנולד בכתר של אותיות, היו שעשו זאת בבר-המצווה, צועקים את המילים המקודשות ברחבי בית הכנסת עם העדה כולה. הרוב, לפחות בסקטור שלנו, העבירו את הירושה רק על ערש דווי.

אבי האפידאיסט לא סיפר לי את שלו, והוא גם בוודאות לא ייספר לי אותו. כל שנותר לנו היה יפתח השחור, שאז היה טרוד מדי בפרנסתו כדי ללמד משהו את בתו וכעת היה עציר במצודת F, עציר מסוכן כל כך עד שהממשלה אסרה על היוועדות כלשהי שלו עם מי שבחוץ. הוא ידע יותר מדי, אמרו, הוא חישב מהר מדי. כל מילה שלו עכשיו יכולה הייתה להפיל תאגידים.

רגע לפני שדלת התא נסגרה אחרי, מבעד לעיני שטופות הדם, ראיתי שוב את עננות עיניו. הפעם לא האיר מאחוריהן אורו החד, המנתח של הלייזר, ואף לא האור הקר, המדוייק של בית הסוהר. האור הזה היה זה אור רך ונעים, כזה שנשקף לפעמים מהסרטים המתקתקים מדי שיעל שנאה כל כך.

"קהלת," אמר. "פרק א', פסוק ט"ו. מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא – "

הדלת נטרקה.

אני ויעל התחתנו בי"ג מרחשוון שנת ו' אלפים קט"ו, אחרי חמש השנים שעשיתי בכלא. לא מצודת F, כמובן; אחד פחות מרשים, קהילתי כמעט. היא הצליחה לבקר אותי אחרי כמה חודשים, אמרה שצפתה בווידיאו, ושמתוך ההיכרות עם אביה ידעה שהייתה זו ברכה לשעתה.