התפללתי שבפסח יעשה לי נס ואצליח לשכוח, כמו כל הבנות בכיתה.

זה לא משהו שמדברים עליו שלא קורה לך נס. לא בכיתה, לא מול כולן, לא מול המורה. כולנו מודות כל יום על שזכינו לחיות בתקופת הגאולה, שיש לנו מדינה ונסים גלויים, וכאלה. את לא יכולה פשוט לקום ולהגיד.

יש אבל קבוצות בפייסבוק של פייקים. הגעתי אליה בחשוון, ממש אחרי עולת הראיה של סוכות, וכבר בטבת נפגשתי פיזית עם עוד ארבע בנות משם שזה לא קרה להן.

מיטל, שזו אחת מהן, כלומר, אחת מאיתנו, אמרה שהיא שאלה את המורה שלה. לא על עצמה כמובן, סתם, תיאורטית. מה קורה אם למישהו לא קורה נס, והוא לא שוכח את הקרבן שלו. אמרה שהיא שמעה שזה קרה לאח של חברה מהיישוב.

המורה המהמה קצת, ניסתה להעביר נושא, ואז אמרה שאנחנו כמובן לא יודעות חשבונות שמים, אבל לא הצליחה לעצור שם ומצאה את עצמה בקין. 'לפעמים הקדוש ברוך הוא בוחר שלא לקבל את הקרבן', אמרה, 'כי הוא יודע שהוא לא נעשה בלב שלם, שקין עובד אדמה והוא לא מסוגל להפרד מהפירות שלה, שכשהוא מביא את הקורבן, הוא לא באמת להעלות את כולו לעולה, להפרד ממנו לגמרי' וסיימה שוב בכך שאנחנו כמובן לא יודעים ושנזכה כולנו להקריב בבית-המקדש בלב שלם ממש.

איזו חוצפנית! מיטל סיפרה שהיא ממש התאפקה לא לצאת עליה, ואני בטוח לא הייתי מתאפקת.

למרות שאם היינו יוצאות עליה, כולם היו יודעים שאנחנו כאלה, קין. אז מיטל לפחות העזה לשאול ואני לא.

אז אנחנו יודעות שזה לא נכון, אבל פסח זה כבר מחר, ואני הכנתי את הקרבן וביצעתי אותו מול המראה, ועכשיו אני עומדת איתו בראש כמו סתומה ויודעת, פשוט יודעת, שהתפילה שלי לא תענה, והקרבן שלי לא יתקבל, ואני אשאר לחיות איתו כמו סתומה כל החיים.

"אולי אנחנו נשים של מלפני עידן הגאולה", אמרה 'יעלת ח"ן' (זה הפייק שלה, היא עדיין לא הסכמה להזדהות על אמת. אנחנו חושבות שהיא הבת של הרבנית הראשית של תל-אביב, הרבנית נבנצל, היא די דומה לתמונה שלה), "לפני הנקבה תסובב גבר וכל שינוי הטבעים. אנחנו לא חייבות במצוות שהזמן גרמן, ולכן גם לא מקבלות את הנס".

מיטל הזכירה לה שיש גם בנים במצבנו, אז יעלת ח"ן ענתה לה משהו על טראנסיות מודחקות וכולנו נשפכנו מצחוק. כל התיאוריה שלה הצחיקה אותנו מספיק כדי שחצי מהמפגש השני שלנו נסתובב אחת סביב השנייה בפוזה של אדם קדמון וננהם זו על זו באוגה-בוגה.

"בואי נשלח מייל ללשכת המשיח", הציעה דפנה כבר במפגש הראשון "נשאל. יש שם המון שאלות אנונימיות". ברור שכל אחת מאיתנו כבר חרשה על ימין ועל שמאל את tmku.gov.il (תשבי מתרץ קושיות ומענות) ולא מצאה את השאלה הזו. לא יכול להיות שרק אנחנו כל כך דפוקות (יש 48 חברים בקבוצה שלנו בפייס. מתוכם חמש באו למפגש של הבנות ואני יודעת שהיו גם מפגשי קבוצה מעורבים שהגיעו אליהם איזה 12), לא יכול להיות שאנחנו נדחוף את זה, אנחנו כולה באולפנא, (ודפנה היא בת שירות).

אז הרבה דיבורים ותמיכה ובסוף אני עומדת לבד עם המראה ועם הריקוד שלי, ויודעת רק שאני לא רוצה לאבד אותו. כלומר, שאני רוצה להקדיש אותו בצורה מלאה, אבל לגמרי, כמו שצריך, כמו כולם, עם כל הזיכרון. אני לא רוצה לחיות ולדעת שאיבדתי אותו.

כשהמשיח הגיע הייתי בת ארבע וחצי, אז אני לא באמת זוכרת את החיים לפני זה, אבל היו הרבה אנשים שחשבו שהם יחזרו להקריב קרבנות כמו פעם, של גדיים וכבשים ויונים וכל מני בעלי חיים אחרים. לפני שהמשיח הגיע אנשים עדיין נהגו לאכול אותם, אז אני מניחה שזה היה הגיוני או משהו (אמא אמרה לי שאפילו אני ממש אהבתי תרנגולות צלויות, זה נשמע כל כך לא קשור עכשיו).

אבל כשבית המקדש ירד מהשמים העם נאסף כדי לשמוע מה עושים איתו, אז הוא הסביר שכל זה היה מנחות והבכורות של העבודה שלהם, אדמת הארץ שהם היו צריכים לעשות כדי לשרוד. אבל בימיו העבודה שלנו משתנה, והקללה של אדם הראשון נמוגה, ואנחנו יכולים להקדיש את עצמנו לעבודת ה' היותר עליונה.

אני מעיפה מבט בשעון. משה! כבר מאוחר בטירוף ומחר יש לנו שעתיים נסיעה לירושלים ועם הפקקים של העלייה לרגל זה גם ארבע שעות. לא משנה כמה נתיבות ונמלי תעופה בונים לירושלים – לקראת הרגל זה תמיד יהיה שעתיים בפקקים. אמא רוצה להגיע מוקדם ולתפוס מקום, בקיצור צריך לקום בשש. רק שאני לא אבלה את הלילה מתהפכת מצד לצד, רוקדת את הקרבן שלי במיטה, יא-אללה, תוציאי לעצמך את הריקוד הזה כבר מהראש, סתומה.

גם ככה הוא לא יצא לך מהראש, את הרי יודעת. גם ככה הוא ישאר תקוע, הקרבן לא יתקבל. יהיה לך מספיק זמן להתייסר בו, תרדמי כבר. אני נכנסת למיטה בשיא הפסימיות, בלי לטרוח לצחצח שיניים אפילו. ברור לי שאספיק, ברור לי שאקפוץ מפה עוד שעה. לצחצח שיניים, להתאמן למחר.

אבל גם מעבודת השם היותר עליונה צריך להביא קרבנות. כדי לא להתגאות, כדי לזכור שהכל הבל (לא בקטע של שטויות – פעם היו אנשים שפירשו ככה את ספר קהלת – בקטע של נשימה, בא והולך, אף פעם לא שואפים אותו אוויר פעמיים), את הביכורים שלך. אז כל פעם שעולים לרגל, אנחנו מקרבים בפני בית-המקדש קרבן עולה, הפרי השל הראשון, המובחר ביותר שיש לנו מעבודת ה' שלנו, כדי לזכור שההשראה שאיתה אנחנו יוצרים, זה מה שהיא, הבל, רוח אלוהים ששורה עלינו ואז עוזבת, מאינסוף באה ואל אינסוף תשוב וכל זה.

אז אמא שלי כותבת, אבא בונה דגמים של ארמונות פורחים באוויר (לפני עידן הגאולה הוא היה שרברב, והוא ממש אוהב לספר איך כשהיה אצל לקוח הכי מלוכלך שיש ראה בטלוויזיה שהמשיח מגיע ומיד נפתח לבו והוא הבין מה עבודת ה' שלו צריכה להיות), מענדי מגדל צמחי מרפא – יש לו איזה תורה שהחיצוניות שלהם צריכה לשקף את הפנימיות, אז הוא מגדל גם טבעי וגם מבחינת הנדסה גנטית, טוביה עושה צלחות מעוטרות באיזו טכניקה צידונית קדומה, בתשבע כותבת פירוש חדש לתלמוד ירושלמי עם האיש שלה, וחיה-מושקה גם מלחינה, גם שרה, וגם עושה לזה אנימציה ועכשיו התחילה גם עם תכשיטנות.

לפעמים אני מרגישה די גרועה עם הריקודים שלי. אולי לכן הן לא מתקבלים? אולי לא מצאתי את הדבר ששלי באמת, את עבודה ה' שלי? נותנת לבורא עולם מתנה גרועה ואז מתבכיינת שלא התקבלתי לפניו?

ואז אני רוקדת, ומבינה שלא, שאין סיכוי, לא יכולת להיות. שזו רוח ה' שלי שאוחזת בי. דבר נאה ומתקבל, צריך להתקבל (וכשאני חושבת על זה עכשיו במיטה, אני מתחילה קצת לרקוד שם גם כן, ודי, לא מתאים. צריך להרדם. יום ארוך מחר ורועש מאד).

כשלמדנו על נס העולה, עוד בכיתה ה', טיפה לפני הבת-מצווה, הרבנית סיפרה שבשבוע אחרי שהמשיח אמר את הדברים האלה, על כל הקטע של עבודת הקרבנות של עידן הגאולה, כל השותפות בבריאה, יצירת יופי בעולם וזה, התייצבה לפניו משלחת רבנית עם תשע מאות תשעים ותשע שאלות הלכתיות הנוגעים לעבודת הקרבנות.

חלקן עסקו בשיעור של הקרבן (איש כנדבת לבו, ענה המשיח), חלקן עסקו בחייבים בו (גברים ונשים שהגיעו לגיל מצוות העולים לרגל לירושלים), חלקן באופן הבאתו (פה זה כבר תורת הכהנים) אבל הרבה מאד עסקו בעניין של הנאה. איך בעצם מביאים קרבן עולה שהוא מן הרוח? איך נפתרים מסיפור שנכתב או משיר, מבלי להנות ממני גם ביצירות הבאות שלך? מה שעשית ולא נאמר, נשמר הרי בלב, הוא כמו סוד שרוצה לצאת כל הזמן, שמחפש לפרוץ החוצה, הוא ימצא דרך להתגלות בכל מה שתעשי משם ואילך, חלקים שלו יעלו ויבואו, יטמאו את כל מה שתעשי אחר כך בדבר גזל, דבר שהוקדש לרבונו של עולם, דבר שאת לא אמורה להנות ממנו, יהפכו את כולה לחטא.

טוב, הם שאלו את זה בצורה יותר הלכתית כמובן, אבל המשיח צחק ולא ענה. הוא עשה את זה מפעם לפעם, וכל פעם עבור דברים שהתבהרו לאחר מכן. לפחות עבור רוב האנשים.

המשיח הגיע בט' באב, אז היה כמעט חודשיים לפני הרגל הבא, אבל הספיקו להעלות המון תיאוריות הלכתיות לגבי זכויות ההנאה ממה שנביא לעולה. רק בסוכות הסתבר הנס. האנשים מביאים את היצירות שלהם אל בית המקדש, וכשהאש יורדת לקחת אותה היא נוגעת גם בהם ומשחררת אותם מכל זיכרון של מה שיצרו. פרי האדם עולה כולו לעולה וזה.

של כולם חוץ ממני, חוץ מאיתנו.

הצלחתי לתפוס איזה שעתיים שינה לקראת הסוף. הריקוד החזיק אותי כל הלילה,  ידע שאין לו לאן ללכת. ידע שגם הוא לא יתקבל, שאני כמו קין, שכבר לא עמדתי בניסיון, שרצחתי את ההזדמנות שלי ועכשיו אין לי לאן ללכת. איך אמר קין? גדול עווני מנשוא.

בבוקר לא היה סיכוי להישאר במיטה אפילו עשר דקות, אצלנו עלייה לרגל תמיד מתחילה בכל רעש גדול, כמו כדור שלג זה המשיך והתדרדר מהקומה השנייה אל המטבח והתיקים ומשם לתוך הרכב והמשיך להרעים כל הדרך. טוביה ניסה להוציא מכולם כל הזמן מה הם מביאים, ואבא, במקום לנזוף בו שזה פאנינג אסור, הפך את זה למשחק חידות נונסנס שרץ סביבי כל הארבע שעות של הפקק. ישבתי עם שיניים חשוקות, רציתי לצעוק, רציתי לחנוק את כולם.

אבל ידעתי שזה עלי, ידעתי שאני הפלתי את הכל. כמה שניסיתי להתפלל, כמה שרציתי לא לחשוב על זה.

מפגש הפורום השלישי של בנות קין (ככה התחלנו לקרוא לעצמנו, קצת מתוך דווקא, קצת מתוך לא יודעת) נערך שבוע אחר פורים. הסתובבנו קצת בעיר ויצאנו לשבת בסאבווי. רוחמי היא הכי צדיקה ביננו והייתה צריכה לחזור מוקדם הביתה. הזמנו סנדוויץ', אני לקחתי את המיץ שלי, ואז פשוט – לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. התפרקנו.

יעלת ח"ן התחילה בזה. "איך זה מרגיש אצלך?" היא שאלה את מיטל, "השיר כאילו? את זוכרת אותו בעל-פה?"

מיטל הנהנה, שפתיה נעו בלי קול, היד שלה זזה בקצב שלא נשמע.

"כן", אמרה.

"כמה שאני מנסה לשכוח, המפות שלי חוזרות, אני יכולה לעשות אותן מהזיכרון עכשיו" אמרה יעלת ח"ן. בתנועה מהירה, נחרצת, היא הושיטה ידה אל המפית, הוציאה את עט הבתי"ש שלה ותוך חצי-דקה שרטטה על המפית איזה אי עם יער והר-געש. הבטנו בתנועותיה כמהופנטות. "זהו אידרא, האי של שומרי הסוד' אמרה בקול של מנחה מדופלמת, ואז קלטה את סביבתה והשפילה את קולה. "לא הראתי אותו לאף אחד, מעולם לא, אבל אני מרגישה שכן, שכל דבר שאני מנחה מאז דבוק בו".

יצאנו לסמטה ריקה, מיטל דקלמה בפנינו את הפואמה שלה, דפנה הסבירה לנו את פעולת הבינה המלאכותית שעשתה, אני רקדתי את הסוד שלי בפניהן.

לא שלי, לא שלי! רקדתי בפניהן את הסוד שהקדשתי לקב"ה. את הסוד שהקרבתי בפניו. סוד שאין לי שום רשות בו, שום הנאה.

הקאתי אחר כך בסמטה. יעלת ח"ן אמרה שאין לנו חזקה כזו, שהמשיח לא ענה על השאלה הרבנית, שאין לנו שום הלכות מסורות על ההנאה מהעולה.

אבל ככה זה בתי"שיות, ככה זה בנות של רבניות, יודעות לטהר כל שרץ בק"ן פעמים. אני יודעת מה זו עולה וידעתי מה עשיתי, יודעת שמעלתי בחרם, שהגבתי כמו קין אחרי שהוא נדחה, כמו שאני יודעת שהתפילות שלי יהיו לשווא, שהקרבן שלי לא יתקבל והזיכרון יישאר.

'פאן!' לחשתי באמצע הרכב וידעתי שמיטל הייתה כבר צועקת את זה, ולרגע הצטערתי שלא הייתי היא.

***

כשהגענו למרגלות בית המקדש, לגומחות הקדוחות שבהר שהעם מביא בהם את הקרבנות, פשוט חמקתי הצידה בכל הבלגאן. לא רציתי להיכנס לשם, לא רציתי לרקוד שוב כדי להדחות. ידעתי שארגיש בה, בנוכחות השכינה, בתשומת הלב שלה, בעניינה, בהתרחבותה.

אבל ידעתי גם שתעזוב אותי כפי שבאה, בלי לקחת ממני דבר. עדיף כבר בצד.

וכמקובל במקרים כאלה נכנסתי לשירותים, וכמקובל במקרים כאלה, פרצתי בבכי. חמש דקות, היה לי חמש דקות לשרוף, לקום ולחזור למשפוחה בחיוך מזויף של התעלות. הרגשתי שיש לי מספיק דמעות עכשיו לשעתיים, שאני לא מצליחה להחניק את מה שיוצא לי, יושבת מעל לתהום ותהום מתפרצת לי מהעיניים ואין לי מה לעשות עם זה בכלל, אין לי איך להחניק.

מחוץ לתאי השירותים התווכחו שתי אמריקאיות אם האיפור של אחת מהן מתאים לבוא לפני מלך מלכי המלכים או שהוא too trashy, וכל עוד היו שם הצליח הבכי שלי לטבוע בשיחתן, אבל כשיצאו נותרתי איתו לבד, איתו ועם כל מורא הבשר ודם שנכנסו ויצאו מהם. ידעתי שהן שומעות אותי, ידעתי שאין לי מה לעשות עם זה וזה רק גרם לבכי להתחזק.

אני לא יודעת כמה זמן עבר לפני שנשמעה נקישה על דלת התא. אולי עשר דקות, אולי שעה.

"רגע!" צעקתי, "כבר מסיימת!"

הנוקשת חיכתה רגע בדיוק ונקשה שוב, "הקדוש ברוך הוא בסדר עם זה!" צעקה, במבטא צרפתי חזק.

"מההה?" צעקתי מתוך הדמעות, נדהמת, עם כל הנזלת מסביב, הרגשתי שאני צועקת מתוך באר.

"עם מה שעשית, הקדוש ברוך הוא בסדר. הוא ראה יותר גרוע"

קמתי, יישרתי את החצאית ופתחתי לה את הדלת. היא הייתה לבושה בגדי כהנת-עזר, בת חמישים או שישים, רחבה ושדופת שמש ועם חיוך קלוש.

גם היא בחנה אותי במבט. "לא, לא, הוא ממש בסדר" וזזה צדה, לתת לי לעבור.

"את בכלל לא יודעת" בלעתי, "אנחנו" חדר השירותים היה ריק ומשהו בה שחרר אותי, "בנות קין".

היא הסתכלה עלי בשעשוע. "יעל אשת הקיני יותר נכון. עושה קצת שטויות, בסוף הכל מתחבר לסיפור".

כהנת-העזר הושיטה לי טישו וחיכתה, אחר כך הוליכה אותי החוצה. "זה טוב שאת בוכה", אמרה "פעם לפני שבא משיח, בטוח היית פיצית, כולם היו באים לקיר הזה פה לבכות, לשים פתקים. עכשיו משעמם, כולם באים להפטר ממשהו, לשים וי, לכולם אותו חיוך מרוצה של צדיקים שיוצאים מהשירותים. בואי, בטח מחפשים אותך".

הנהנתי, "אני לא הבאתי…" התחלתי, "אני לא הבאתי את הקרבן שלי".

"ולפעמים" התפרצה הצרפתייה בתוקפנות משונה, "לפעמים אי אפשר להביא כלום, לפעמים בן-אדם מסתכל על עצמו השנה וכל מה שיצא לו זה…" היא הצביעה אחורה אל השירותים וחיכתה, גם אני חיכיתי עד שהבנתי למה היא מצפה ממני והשלמתי בשקט "קטנים".

"חרא!" התפרצה, גורמת לכמה נשים להרתע לצדדים, ואני מצאתי את עצמה חוזרת אחריה במפתיע.

"חרא!"

היא חייכה. "את תהיי בסדר, קצת סדק, אבל זה טוב. זה אמר פעם כהן ממשמרת אחרת. צריך להיות סדק, ככה האור נכנס פנימה".

כשחזרנו למלון, אמא שאלה איך היה הקרבן שלי. שיקרתי שהתקבל נהדר, והרגשתי עם זה נהדר גם כן.