"יחי המלך!"

ההמונים הריעו לו כאשר חנך את בית-מקדשם, כאשר הפך אותו לאחד מפלאי המזרח; הם הריעו לו כאשר כבל את הארצות תחת ירושלים כפי שלא עשה אף מלך מאז דוד.

"המלך הורדוס! יחי המלך!"

ההמון לא חסך בתשואות, הוא ידע מה יעלה בגורלו אם יחסוך.

אך כל אימת שהפנה את גבו להמולת ההמון, נדמה היה כי מילים אחרות עלו ממנו, צרור לחישות שהלך והתכנס להמייה. "עבד כנעני," הם אמרו. "עבד מלסטם רבו", לחשו.

מזווית עינו ראה את המבטים שליוו אותו כאשר נכנס לירושלים, שומריו היטורים, חבריו הרומיים, הגנו עליו מפני כל פגיעה במלכות – מלבד העין הצרה הזו, ההמייה הלא פוסקת שליוותה אותו כהלוך ענן זבובים אחר פגר.

ומה יעשה? יוציא את כולם להורג, כפי שעשה לסנהדרין שהרשיעה אותו? זה לא עזר אז, לא יעזור היום. הם לא יאהבו אותו. "עבד כנעני" קראו לו עלובי הנפש הללו. לו, שלא היה כמוהו בכל דברי ימי מלכי יהודה וישראל.

כדי להימלט מהזמזום, הקים מבצר אדיר בלב המדבר, לנפוש בו כל אימת שהעם הזה, כפוי טובה כל כך כלפי רועיו, עלה בשלושת מועדיו אל המקדש שבנה עבורו. אך ההמייה הזו רדפה אותו גם אל המדבר, מהוסה מפי המשרתים.

"אין לו חוק, רק כוח יש לו. חמס נשאר חמס." לחש משרת אחד זקן, מאלה שהספיקו לשרת אף את אריסטובולוס, לאחת הכובסות שעלו למצודה מתקוע. "זנק," אמר הורדוס לזקן, והוא זינק מפסגת ההר אל הסלעים שתחתיו – יען כי ידע שהמלך יחמול על משפחתו אם יעשה כן.

אולם הנזק כבר נעשה, הרחש כבר התפשט; המלך שב לשמוע את הזמזום, שב לחוש את בשרו נרקב בשמש האכזרית של המדבר.

בליל שבועות גבר עליו הרעש. הוא דימה לראות בוז אף בעיניהם של שומריו היטורים ולכן פטר אותם ויצא לבדו אל המדבר. במדבר נולד, ונכבד הוא למות במדבר, ומשעוליו הזכירו לו את הימים הרחוקים בהם היה לא יותר מאשר בן לאנטיפטרוס ולקיפריס, אח לפצאל וליוסף; בקרב עמו חי, ולא היה צריך להוכיח דבר לאיש.

שעות ארוכות נדד המלך באור הלבנה המצטנע עד אשר הגיע לבקעה קטנה בין הסלעים. כאשר ירד הביט כה וכה, ראה כי אין אנשים, הכה בחרבו בסלע וצעק ובכה בקול גדול.

"אל שדי," זעק הורדוס, יען כי מעולם לא נמסר לו שם האל הסודי הנודע רק באוזני מלכים, "הב לי מכבודך! הב לי מכבוד בשר ודם הראוי למלכיך. הב לי את האהבה הקנאית שהם רוחשים כלפיך, את הביטול שהם מתבטלים בפניך, אל שדי! כל כך הרבה גזלו ממני את הכבוד, אל תגזול אותו ממני גם אתה!"

צעק ופרץ בבכי, ומול עיניו עלו כל מבטי הבוז להם זכה מזקני הסנהדרין ושארית בית חשמונאי וכל יתר נכבדי יהודה, בוז שנותר אף בעיני אלה מהם שבכו והתרפסו בפניו כשעינה אותם.

וכאשר נטשטשה ראייתו בדמעות שהמתינו בו כל ימי מלכותו, חזה בדמות אשר עלתה להתקרב אליו. היה זה זקן לבוש בלויי סחבות, עורו חרוש קמטים כבקעות בעור המדבר.

לרגע חשב להניף עליו את חרבו ולהורגו נפש, שכן שמע מה שלא תוכל אף נפש חיה לשמוע. אולם צעדיו של הזקן היו בטוחים ועורו האיר יותר מאור הלבנה המצטנע והמלך דימה כי נשמעה תפילתו ואין זה אלא מלאך אלוהים, או נביא מאלה שהיו בארץ בימי קדם. כאשר שאל אותו הזקן למעשיו, הייתה בקולו נחמה כמותה לא שמע המלך ממות אימו, ולכן לא ירא ממנו כלל.

"אדומי, הם מטיחים בי. עבד כנעני," המלך ספק התייפח, ספק נהם, "והלא כבר אבות-אבותיי קיבלו את כל התורה הזו, נכנסו ונטמעו אל העם כפוי הטובה הזה, הרעב תמיד. הארבה המזמזם!"

"לא חשמונאי, הם לוחשים, מתלוננים. רוצח החשמונאים," עלתה זעקתו השמימה, "והלא אין מחייה ממני לחשמונאים שהולדתי ממרים. והלא גם בית חשמונאי השיג מלכותו בכוח, בלהט הפגיון, במחץ המקבת!"

"פושע, אומרים לי, רוצח הסנהדרין." הורדוס הטיח את אגרופו בסלע, לחנוק את הדחף לרוצץ את ראש הזקן. "והלא סדר נשלחתי לעשות בגליל, וסדר עשיתי. שופטים רעים אלה מבכרים לסטים יהודי על פני מלך מזרע אדומים!"

הזקן חיבק אותו וליטף לו ממושכות, הביט בו בעיניים נבונות וצהבהבות כעיני ינשוף, ובכה יחד עמו. אחר אמר:

"אש חזקה בוערת בעצמותיך, אש שאינה יודעת שובע, אינה יודעת מנוח."

הורדוס הרים את ראשו אל הזקן, ועיניו בערו.

"כמשה הרועה שראה את הסנה הבוער! סנה בוער שאינו מתאכל!"

הזקן פנה ממנו, הלך והתיישב על אבן והחווה תנועה להורדוס להתיישב למרגלותיו, כתלמיד המתאבק בעפר רבו. היה בתנועה הזו משהו כה מוכר, עד שכמעט ונמלך המלך להתיישב, אך אז נזכר. מלך הוא, ולא יתאבק בעפר רגליו של איש.

הזקן נאנח, דקה ארוכה חלפה עד שפתח את פיו לדבר שוב, קולו סדוק כבקעות בעור המדבר.

"רק אש הקודש יכולה לבעור בלא לאכל דבר. שלהבות אנשים ושדים מעורבבות הן, אש קודש ואש זרה משמשות בהן בערבוביה. מזינות זו את זו."

"איני מבין את דבריך," השיב המלך בקוצר-רוח. "אני שואל אותך בכבוד ואתה משיב לי באש."

"היא מכלה אותך," אמר הזקן, "מכלה אותך עצמך, את עצמותיך. מידי יום אתה רעב יותר, מידי יום אתה מרגיש יותר את מה שחסר לך, מידי יום אתה נעשה חסר יותר, צמא יותר."

"האם חולה אנוכי?" שאל המלך, "מה התרופה? היכן היא מצויה? סוחריי וסוכניי פרושים מערביה המאושרת ועד לאי-שפניה."

הזקן משך בכתפיו וקומתו שחה מעט. "מלך אחר נדד פעם במדבר הזה, נמלט אף הוא. גם בו בערה שלהבת גדולה. לילה אחד, פגש אותי בבקעה זו והתחרינו בשירה כמנהג המדבר."

שירה לא העסיקה עתה את הורדוס, אבל מלכי העבר הגדולים גרמו לעיניו לבעור ברעב.

"מי? מה הוא אמר?"

הזקן דקלם באיטיות, בקול שקט, מתנגן. "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו."

מצחו של הורדוס נמתח לרגע, כמפענח את החידה, אצבעותיו טפפו על הסלע. כך הוא אהב זאת. בעיה, פיתרון, ביצועים.

"…ולאחר שהשכיל להקדיש עצמו כך, חזקה עצמותו כפי שלא היו באף מלך בשר ודם," המשיך הזקן למלמל. "אי אז הדליק את השלהבת הגדולה ביותר שנודעה בארץ, את התקווה שתבער פה עד כלות הימים."

הזקן המשיך בשלו, אך המלך כבר לא השגיח בו. הוא נזכר. חנוכת בית המקדש, שירת הלוויים. כן, כן, זה היה זה ממש.

"לדוד, ריבה ה' את יריבי, לחם את לחמי!" הצטעק הורדוס. "הללויה! זה מה שבאתי לחפש כאן!", הוא הרים את חרבו מעלה בהצדעה רומית וצחק צחוק גדול ומשוחרר, שכן ידע שאלוהיי צבאות שומע את דבריו ורב את ריבו ושלח אליו את שליחו ואת הסגולה שהוא זקוק לה.

הוא פנה להודות לזקן אך לא מצא אותו. הוא לא חיפש אותו זמן רב; היו לו להורדוס מטרות להשיג, ביצועים לבצע.

בראש אנשיו עשה את דרכו אל קבר המלך דוד בירושלים. הוא תכנן בעצמו את היקף העבודה הנדרש כדי שלא להטריד את מנוחת קודמו יתר על המידה והורה להם מה לעשות. כאשר פרצה משם השלהבת, ידע כי אך ניסיון הוא זה. הוא פרץ אל הקבר, מתעלם מן הכסף והזהב, ריסק בפטיש בנאים גדול את עצמותיו של המלך ולקח לעצמו את עצם הלוז, היא עיקר האדם לדברי החכמים.

הלהבות סביבו השתוללו, אך הוא היה הורדוס בן אנטיפטרוס, מלך יהודה. מלך חי וקיים, שלא יסיג את האש שלו מפני להבות המתים, גדולים ככל שיהיו.

כדי לרצות את פתאי העם בנה מגדל מפואר, כאחוזת קבר מחודשת. אך הוא ידע מה יש בידיו, עצם שתבצר אותו לנצח, שתתיר לאש שלו לבעור בלי מעצורים. אש תמיד, כזו שהדליק פה דוד המלך.

אך דוד המלך לא זכה לבנות מקדש, ואילו המקדש שבנה הוא יעמוד לנצח. עצמו של דוד הייתה שלו, וגם עוד אלפיים שנה יחוללו פה הנערים וישירו. "הורדוס, מלך ישראל, חי וקיים."

תחילה הסתובב עם העצם כקמיע, אך לאחר חודשיים ימים, בהיותו בירושלים, שב ושמע את הלחישות סביבו. "שודד קברים… חמס… עבד, עבד אדומי…" וידע כי הסגולה לא פעלה, לא עד הסוף. הוא מישש את העצם ואחז בה חזק כל כך שכף ידו דיממה, אך היא הייתה זרה לו, והוא לה.

הוא טחן אותה וזרה אותה ביין כפי שראה שעושות הנשים בתרופות, ושתה את היין לשוכרה ושוב ידע כי הוא כדוד המלך ממש, עצמו ובשרו.

הלחישות שבו לאחר חודש.

"רוצח", זמזמו הקולות סביבו, "חמס… שודד… שחיק עצמות".

מישהו ראה, מישהו גילה, מישהו ידע את אשר עשה. לכן הסגולה לא פועלת, לכן עצמו של דוד לא הספיקה, לכן חש המלך שאף עצמותיו שלו הולכות ונשחקות עם כל יום שעבר. זו עין הרע שהייתה בו, עינם הצרה של עמו כפוי הטובה.

עוד עצמות מלכים, היה עליו להשיג עוד עצמות מלכים.

מבית חשמונאי, חיים או מתים, מבניו, עצמו ובשרו שדם מלכים גדולים זרם בהם. עוד ועוד עצמות לשחיקה, חומר לבערת נפשו. עוד ועוד עצמות לבצר להרחיק עצמו מן הספק, לדעת על נכונה שתהילתו מרחיקה באור ושלנצח ייזכר בארץ הזו. שאחוזת הקבר הגדולה שהקים לעצמו בהרודיון תמיד תהא משואה לבני-עמו. שהוא יחיה לעד.

הוא מת ונקבר בתהלוכה מפוארת בקבר הנסתר שכרה לעצמו לצד הקבר המפואר, אך קנאתו ורעבו המשיכו לבעור בו ועצמותיו המשיכו להישחק.

מפעם לפעם היה פוקד כך על משרת או קצין מאלה שהופקדו שם. "זנק!" היה פוקד בתקיפות שניתנה למלכים, וזה היה מזנק אל אחד מבורות המים, או הסדקים שבסלע. מפעם לפעם היה המלך מצליח ללקט מה מעצמותיו בטרם נקבר. מפעם לפעם הייתה זו עצם שהספיקה לאיזה זמן.

שמחה רבה הייתה לו כאשר התבצרו שם המורדים לראשונה, שכן עצמות מלכות היו בקרבם ושלהבת גדולה בערה בהם. רבים מהם מצאו את מותם בין סדקי המצודה כאשר פקד עליהם לזנק בין נקבי הסלע או ליפול על חרבם, והורדוס ידע כי קרוב זמן שובו. הוא היה מלקט את עצמותיהם והולך ומקים עצמו מחדש, עצמו ובשרו והדר מלכותו, כפי שנובא לו במדבר. הוא ידע שבקרוב ישוב לציון לשלוט בה ביד רמה.

אך הם הסתלקו ועצמותיו שבו ונשחקו, ובפעם השנייה שהגיעו מורדים הגיע עמם גם זקן אחד שהם כינו לו עקיבא ואף כי בן-עניים היה, המלך חשק בו מאד-מאד שכן ידע מה עזה האש הבוערת בו ומה איתנה עצמותו כנגדה.

אך שלהבתו שלו נצטננה מן השכחה וכל תקיפותו לא עמדה לו בפני אותו עקיבא. "אבנים שחקו מים," אמר החכם ושלח את המורדים למצוא את קברו הנסתר, את שאריות עצמותיו אשר ליקט, ואלה שחקו אותן עד דק ופיזרום אל המדבר, והחכם דיבר פסוקים על קברו והם היו מים קרים על הלהבה שלו. הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי: וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי: יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי: יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה: יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם: כִּי חִנָּם טָמְנוּ לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי:

אפר החורבן כיסה את היתר, ואלפי שנים חלפו עד אשר הגיעו יהודים חדשים לקרוא למלכם הקבור, לחפור באחוזת הקבר שבנה לכבודו, להקדישו ולהעריצו כפי שראוי היה. הם חשפו את הקבר וקרעו מעל רוחו המורעבת את הרעלה שהטיל בו החכם עקיבא.

עצמותיהם היו חזקות והמלך לא ידע את טיב השלהבת שבערה בהם, אך חש שלמענו בערה. חש באהבתם אליו וידע כי לא יעברו עשורים בודדים והוא יצליח ללקט די הצורך, יצליח להשלים את גופו שחיק-העצמות.

הכל בשל עכשיו, ידע המלך. עוד כמה נפילות, עוד כמה עצמות והוא ישוב לציון, למשול בה ביד רמה.

"זנק," פקד המלך על מנהיגם.