לפני שנים רבות חי נהר אחד שחשב עצמו לאל.

זו הייתה מחשבה טבעית בסך הכול. הוא זרם באמצע מדבר גדול וצחיח, והשקה במימיו את כל האנשים שהוא פגש אי פעם. ברצונו בירך אותם בתבואת השדות, מפכפך בתעלות ההשקייה האדירות שחפרו אנשים לכבודו. ברצונו גאה עליהם בזעם, שוטף את השדות והבתים שעליהם. גם סוסיו ותניניו, ילדיו עתירי השיניים, ניזונו ממנו וגם הם זכו לכבוד תהומי בקרב בני-האדם.

אין זה פלא. אני מהמר שאם הייתם גדלים כך, מחברים בין מטר השמיים לחשכת התהום, בין עשרות רבבות אנשים שתלויים כך במוצא פיכם, גם אתם הייתם חושבים עצמכם לאל.

אט אט התרבו האנשים שלגדות הנהר. הם נלחמו זה בזה על הקרבה אליו, על האהבה שלו, והוא זרם איתם. הם הציעו לו שפיכות דמים, שכן הדם הוא הנפש; והוא ידע שאין להם משהו טוב יותר לתת.

הוא היה נפש העולם, ככלות הכל. מימיו היו צלולים ונאים וקלים בעוד שהמים שלהם היו מלוחים וסמיכים ומסריחים.

הוא ידע שהם חשים באשמה, שכן יום אחד החלו להשליך לתוכו גם תינוקות שלמים, והוא ידע שלעולם לא יוכלו להשתוות אליו. ואף על פי כן קרא לסוסיו ותניניו, ילדיו עתירי השיניים, והם ניזונו מן התינוקות. והנהר ידע שבני-האדם עושים כן רק מאהבתם אותו, רק משום שרצו באמת בקרבתו.

יום אחד קרב האדם הראשי אל הנהר, לטבול בו כמדי יום ביומו, אך יחד איתו קרב אדם אחר. היאור זכר אותו היטב, שכן לפני גשמים רבים הוא היה אחד מן העוללים שצפו עליו; אך כאשר בא לקרוא לסוסיו ותניניו, ילדיו עתירי השיניים, למען יאכלו מהמנחה וישמח לבבם באדם ובמעשיו, ראה את תיבת הגומא העוטפת אותו כרחם, חש במבט הנשי המתוח המלווה אותו בהפלגתו וריחם עליו. שכן חשב את עצמו לאל, ואלים יכולים לגמול חסדים.

הוא בא לגמול לי, חשב הנהר כשראה את העולל שצמח לגבר. בא לתת לי מנחה תחת זו שנמנעה ממני.

אבל המשוי מסר את מטהו לאדם אחר, וזה קרב אל הנהר והכה בו. ואז ידע הנהר שלא ניתן להחיות את האדם מבלי להטמא ממנו, שלא ניתן לקבל את אהבתו ואת מנחותיו מבלי לספוג את טבעו המלוח, הסמיך והמסריח. נפשו של הנהר התהפכה פתאום, וכל מה שנקבר בה צף ועלה והתפשט. והוא ידע שכבר אינו אל.

סוסיו ותניניו, ילדיו עתירי השיניים, נחנקו בזה אחר זה. חלקם נפלו ושקעו במצולותיו, מזהמים אותו בחרטות; חלקם הפנו את גבם ונטשו ונמלטו ממנו, תרים פתאום אחר ארץ אחרת, אחר מים אחרים.

אף אנשיו סבו ממנו בבעתה, שכן סוף-סוף ראו בו את השתקפותם והיא הייתה מלוחה וסמיכה ומסריחה.

ואף הנהר ראה את השתקפותו בהם, וידע שאיננו אל.

לאחר מכן שבה נשמתו ונתהפכה, שכן הגשמים חזרו לרדת ושטפו כל זכר לאשר קרה – כפי שעשו מאז ומעולם. סוסיו ותניניו, ילדיו עתירי השיניים, שבו ופרו ורבו בו. אך הנהר זכר מה עזה אהבתם של בני האדם ומה מלוחות וסמיכות הן מנחותיהם. הוא זכר את ימי זקנתו שעלו בנפשו, וידע כי זה גורלו וזה גורל הנהרות הגדולים כולם: לתת חיים לאדם ולקבל מוות בתמורה, עד שכל הנהרות יהיו לדם וכל הארץ לחרבה.

והנהר ידע את מותו, וידע שאיננו אל.