אמיר חרש (עם עובד, עריכה יהונתן דיין, עריכת לשון עירית לוריא, 2025)

"הפגח. הפגר החי. האין הוא האדם החדש שאליו פיללנו?
חשבו על התחייה. על דרך התחייה חשבו. 'היתעורר המת? היזדעזע המת?' הלא כך שאל ביאליק, משוררנו: והנה, יש תשובה, חיים נחמן… המת אכן הזדעזע והתעורר, ואדם חדש קם מקברו… אדם ללא קומפלקסים גלותיים. אין לו 'נפש מסובכת, מיוסרת, חולנית' – אין לו גם כל מחשבות והתלבטויות. […] איש מעשה אמיץ הוא, איש מעשה גמור. […] לזה יקרא ציונות!"

דמיינו עולם שבו, במקום מאורעות תרפ"א, פרצה במאי 1921 מגפת זומבים בארץ ישראל. אף אחד לא יודע בדיוק מה מקורה, אם כי יש שמועות שלפיהן הגורם הוא ארון קבורה חתום שנמצא בחפירות בהר הבית ונפתח בלא זהירות מספקת. הצבא הבריטי מאבד שליטה ונסוג מפני האויב החדש, יהודים וערבים נאלצים להיאבק כתף אל כתף, ומחדש השפה ביאליק אפילו טובע שם עברי לתופעה המשונה – "פגח", מלשון פגר חי.

בבית חוה גדול סמוך ליפו, הסופר יוסף חיים ברנר מוצא את עצמו נצור יחד עם עוד כמה סופרים ועמיתים, כפי שהיה באמת בזמן המאורעות. בעוד שהם עוסקים בצרכי החיים, ברנר מסתגר בחדרו וכותב. "שכול וכשלון וזומבים" הוא לכאורה אסופת המחברות הזו, שהגיעה אלינו בדרך-לא-דרך מעולם מקביל.

הכריכה האחורית מציינת שמדובר ב"רומן העברי הראשון מתחום המאש-אפ הספרותי", ושהוא שואב השראה מ"גאווה ודעה קדומה וזומבים". את היצירה ההיא לא קראתי, ואני מודה שגם בברנר אני לא בקיא די צרכי. אני מודה שהרעיון הראשוני נשמע לי כמו בדיחה, ואפילו בדיחה בטעם רע מאחר שבניגוד ליצירתה של אוסטן, הנושא כאן הוא אירוע אמיתי וטראגי שבו נרצחו כמה אנשים, גם אם הוא התרחש לפני יותר ממאה שנה.

אבל להפתעתי, גיליתי ספר שמצליח לייסד על הבסיס האבסורדי הזה ספרות יוצאת דופן, לעתים אפילו גדולה. בסופו של דבר, הפגחים לא תופסים מקום גדול במיוחד ברומן הזה, ובאופן כללי הייתי אומר שהוא משתייך לז'אנר המטא-אימה יותר מאשר לאימה ממש – כלומר, יש לנו יותר דיון בטרופ אימה ובמשמעויות הסימבוליות שלו, מאשר עלילה שנועדה להפחיד. במובן הזה, "שכול וכשלון וזומבים" הזכיר לי קצת את "הסבך" ו"אקדמיה לתינוקות" של עודד וולקשטיין, ויש משהו מעניין בעיני בעובדה שבארץ מתפתחת ספרות מטא שחוקרת ז'אנר שבעצמו כמעט ולא הספיק להיכתב כאן.

עיקר הספר – שמובא כאמור כרשומות של ברנר – מורכב מעדכונים על מצב המצור ההולך ומחמיר, ומהרהורים של ברנר הבדיוני על המצב, על עצמו ועל כתיבתו. מצב המצור כאן הוא כפול, כי כשם שהגיבורים נצורים בבית החווה, כך הקוראים "נצורים" בתודעתו של ברנר ולא מסוגלים לחרוג ממנה. גם כשאנחנו מקבלים פרקים שמתרחשים לכאורה מנקודת מבטן של דמויות אחרות, בהמשך נמצא את ברנר מוקיע את כל מה שכתב מפיהן כדמיונות שווא, או אפילו את הדמויות עצמן זועמות על ברנר שהעז לגנוב את חייהן ולהפוך אותם לספרות.

כאמור, אני לא מומחה ליצירתו של ברנר, אבל מלאכת החיקוי כאן היא מופתית. זה הספר השלישי של אמיר חרש שאני קורא, אבל איכשהו קרה שהפנייה שלו לז'אנר האימה בספר הנוער "אימה בראשון מערב" השכיחה ממני קצת את "ברונז", שגם בו השפה יוצאת הדופן משחקת תפקיד משמעותי. חרש הוא זיקית ספרותית, ואני משתמש בביטוי הזה בצורה החיובית ביותר: במשך חלקים שלמים של הספר, שכחתי מהפגחים ונסחפתי בכתיבה, ובתחושה של ספרות שנכתבה בזמן אחר ומתוך תודעה שונה. זו גם הסיבה שבגינה טרחתי לציין את העריכה הלשונית, שעשתה כאן פלאות מבחינת שימור האותנטיות של השפה.

מצד שני, יש כאן כמובן גם עימות מול ברנר, ואם לא מולו עצמו אז מול הספרות העברית שהתעצבה בחותמו: פסיכולוגית, מיוסרת וריאליסטית למהדרין. הרי בראשיתה, יכלה הספרות העברית לפנות לכיוונים שונים, חלקם קומיים או פנטסטיים יותר. כוח הכבידה של סופרים כמו ברנר וגנסין (ודור לפניהם מנדלי מוכר ספרים, לפחות בהקשר ה"נוסח" הריאליסטי), אחראי לפחות במידה מסוימת לאופי הזה שקיבלה הספרות העברית הקאנונית, ושהתמיד ממש עד העשורים האחרונים. במובן הזה, הבחירה למקם את ברנר כמוקד של סיפור פנטסטי עם יסוד קומי-טראשי – וזומבים הם מהטראשיים שביצורי האימה – היא בעצמה מעין קריאת תיגר. העמדה הבסיסית של חרש כלפי ברנר היא של כבוד והכרה בחשיבותו, ודווקא ההכרה הזו מחזקת את קריאת התיגר.

ובכל זאת, מה לגבי הפגחים? או, למה דווקא זומבים ולמה דווקא עכשיו?

מקובל להניח שטרופים של אימה מתקבעים כי הם נותנים ביטוי לחרדות שאנשים רבים חולקים. הזומבים הם בראש ובראשונה ייצוג של המון חסר דעת, נטול מאפיינים אישיים ותאב הרס – זה לא מקרה שעליית ז'אנר הזומבים בקולנוע האמריקאי התרחשה במקביל לעליית החרדה מפני ברית המועצות והקומוניזם, כאשר "ליל המתים החיים" נחשב לסרט ביקורתי כנגד אותה פרנויה, ומאשים אותה בכך שהוא גורם לאנשים להתהפך על שכניהם וחבריהם – מעין גרסה מוקצנת של "הקרנפים", אם תרצו.

אני חושב שהספר מציע כמה דרכים לקרוא בהן את הפגח ואת תפקידו. אחת מאלה היא כמטפורה למעשה הספרותי. לאורך הספר נרמז יותר מפעם אחת שבכתיבה של ברנר יש משהו בולעני, טורפני, ששואף לספוח את כל מי שהוא בא איתו במגע ולברוא אותו מחדש בדמותו הספרותית. אמנם הוא מעניק למושאי כתיבתו חיי נצח ספרותיים, אבל כידוע חיי נצח כאלה הם לא בדיוק חיים אלא דבר שעוּות מחוץ לצורתו החיה והוקפא כך לנצח – מעין פגר חי. ומדוע ברנר פועל כך? מתוך הכרח, מתוך רעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו. כמובן, בפעולת הכתיבה של ברנר יש גם יסוד הרואי, של האדם שממשיך לדאוג לרוח האנושית ולדורות הבאים גם בשעת אסון, אבל חרש בהחלט משחק על שני הצדדים ומשמר את האמביוולנטיות באשר לכתיבתו של ברנר לאורך הספר.

על פי קריאה שנייה, הפגחים הם מטפורה לאלימות פוליטית. כך מתאר חרש את התפרצות המגפה במצעד האחד במאי (סביבו פרצו גם מאורעות תרפ"א האמיתיים): "בראש המצעד… היה איש נגוע במצב ריקבון מתקדם. ובעודו מנופף בדגל כה וכה התפגח סופית והיה הולך ונושך, הולך ונושך, עד שהמפגינים התפגחו גם הם והיו להמון פרוע ושסוע, מזוין בשנים חדות, שהתנפל באכזריות רצח על האנשים השלווים והרג בהם… משעה לשעה גדל הנחיל עד שהיה להמון פראי המוכן בכל רגע להתנפל ולרצוח, וכל אלה שבאו לעמוד מולם נדבקו גם הם בתאוות הרצח."

למרות שניתן לחלוק על הטענה הזו, מאורעות תר"פ-תרפ"א נחשבים במידה רבה להתחלה הרשמית של הסכסוך היהודי-ערבי על הארץ. אלימות לא רציונלית שפורצת לפתע, ושהולכת ותופחת לממדים מפלצתיים, מאכלת את בני האדם והופכת אותם ללא יותר מאשר כלי מלחמה שחייהם ומותם גם יחד מוקדשים להמשך הלחימה: גם כאן, הפגחים מתגלים כסמל הולם להפליא.

לבסוף, הקטע שציטטתי בהתחלה – ושמגיע לקראת סוף הספר – מציע אפשרות רדיקלית יותר. לפי הקריאה הזאת, אנחנו למעשה הפגחים: מצד אחד גורם פולש שפורץ אל הארץ לפתע פתאום ומצד שני האפוקליפסה שמקורה בארון מתים במקדש, אולי רמיזה לאזהרתו המפורסמת של גרשם שלום על הפוטנציאל האפוקליפטי הטמון בתחייה הלאומית. ברנר אמנם לא מתאר הזדהות של ממש עם הפגחים, אבל הוא מתאר אותם כאידיאל, הדור הבא ואולי התוצאה ההכרחית של שאיפות התחייה. זה מתחבר כמובן לניסיון ליצור "יהדות שרירים" נטולת תסביכים ולהקים את העם המת מקברו. סופו של הניסיון הזה, כך על פי הקריאה הזו (שכאמור, היא לא מתחייבת אבל בהחלט אפשרית), בגוף נטול נפש, בחזון העצמות היבשות שנעשה לסיוט.

על כל פנים, מה שהתחיל אולי כבדיחה הסתיים כספר יוצא דופן ועשיר להפליא מבחינה ספרותית ורעיונית. אני ממליץ מאוד על הקריאה בו, ומאמין שזו יצירה שעוד ידובר בה רבות.