מאז ומתמיד, ידע בן המלך שאיננו כשאר בני האדם.

אף שהיה בנו היחיד של אביו ומתוקף כך יורש העצר, הקפיד המלך שיגדל בחברת נערים בני גילו. לא רק בניהם של חצרנים ואצילים נמנו בין חבריו, אלא גם ילדיהם של משרתים ונערים מפשוטי העם. חכם וטוב לב היה המלך, ואהב את עמו אהבה עמוקה, והוא ידע שלא יהיה בנו אדם שלם ולא שליט הראוי לכס המלכות אם יגדל כשהוא מוקף רק בעושר ובשפע.

אך בן המלך לא היה כילדים האחרים. הוא לא הבין את דרכיהם ולא ידע מה יאמר להם. משחקיהם, כשרדפו זה אחר זה בחצר הארמון או היכו איש את רעהו בחרבות עץ, הפילו עליו אימה. גם את צחוקם לא הבין, וכשהיו לועגים לאחד הנערים שנפל ובגדו נקרע או מתיזים מים מן הצריח על עוברי אורח למטה, במקום להצטרף למשובה היה הוא פורץ בבכי. מפני שהיה בן המלך, הוא לא נעשה קורבן לתעלוליהם, אך ידע שהאחרים לא רואים בו אלא עול, ודבר זה הוסיף לצערו ולמבוכתו. כל אימת שיכול היה, העדיף להסתגר בחדרו או בספריית הארמון ולקרוא על מקומות רחוקים, לשרטט ציורים שאיש לא הבין את פשרם או לבהות אל האופק. אך הוא לא עשה זאת לעתים קרובות: הוא ידע שאביו המלך רוצה שישתתף במשחקי הילדים, וגם את טעם הדבר הבין וידע שטוב הוא. אך כבר אז ניטע בו החשש: כיצד ימלוך על נתינים שאיננו מבין, ושמעוררים בו תערובת של פחד וסלידה.

אף שהיה עסוק בענייני הממלכה, הקדיש המלך כל שעה פנויה לבנו, שהיה יתום מאם. הוא הרבה לקחת אותו עמו כשיצא למסעותיו ברחבי הממלכה, לבקר בבתי אציליו ולשפוט בין אנשים ולבחון חילות מצב וביצורים. כל הדברים הללו הפילו בהלה על בן המלך: האצילים על גינוניהם ומזימותיהם, החיילים וחרבותיהם החדות, אביו שקבע בהבל פה מי יאבד את ביתו ומי יזכה בשדהו, מי לחיים ומי למוות. לעומת זאת אהב את הנסיעות הארוכות במרכבת אביו, את השקט ואת מראה יערות העד. בלילות שבהם לא נדרש לטקסים רשמיים או למועצות דחופות, היה המלך יושב על סף מיטת בנו הקטן וקורא באוזניו בסיפורי מעשיות ובהיסטוריות של הממלכה. בן המלך לא ראה הבדל של ממש בין אלה לאלה – עלילות של פרא ושל דם – אך אהב את פני אביו הגוהרים מעליו ואת מראה זקנו ששיבה נזרקה בו. גם את קולו אהב, עמוק ושקט כרעם מרוחק, ואת עיניו הטובות שהביטו בו בספרו. לכן נשא את הסיפורים וביקש נוספים מדי לילה, אף שהם עוררו בו רעד ושבו לעתים קרובות בסיוטיו.

לעומת חברת הילדים, חיות אהב בן המלך עד מאוד. מיום שהחל להלך בכוחות עצמו ניתן היה למצוא אותו מתרועע עם חתולים שהתהלכו בחצר הארמון או מתרוצץ בין לולי התרנגולות ודירי החזירים. הוא אהב לשאת אל חיות המשק את אוכלן ויכול היה לשבת במשך שעות ולצפות בהן בעיסוקיהן. כשראה כיצד נהגו אנשי הממלכה בבעלי החיים, האכילו ושיכנו אותם ללא תמורה וטיפלו בפצעיהם, נמלא לבו גאווה. פעם, כשהיה בן שש שנים, שאל את אביו אם יוכל להיות מלך החיות במקום מלך של בני אדם. המלך צחק, ואנשי חצרו שהיו בקרבת מקום צחקו עמו, ובן המלך חייך אף הוא מפני שרצה להיות שותף לשמחתם.

כשנתיים לאחר הדברים האלה, בעת מחצית החורף, בא נסיך מארץ רחוקה לבקר בחצר המלך. כנהוג, נשא עמו הנסיך מתנות ממתנות שונות: שטיחים ובשמים, אבנים טובות וכלי נגינה וחרבות מלאכת מחשבת. בן המלך, שישב לצד כסאו של אביו כשהציג האורח את מתנותיו, לא שם לבו לכל אלה. עיניו היו נעוצות בסוף התהלוכה, בכלוב ובו עוף שלא ראה מעולם כדוגמתו: ראשו כחול ומקורו וצווארו אדומים, זנבו כזנב הטווס ונוצות הפלומה המעטרות את חזהו אופפות אותו כרעמת אריה. הברייה המשונה עוררה בו צחוק ופליאה בעת ובעונה אחת. היא הייתה שונה וזרה מכל שראה לפניה, כיצור שבקע מאגדה שכולה יופי. אהבה עמוקה שטפה את בן המלך למראה.

מיד עם תום הטקס חמק בן המלך וניגש אל הכלוב. אחד מעבדיו של הנסיך חייך למראה התפעלותו, וסיפר לבן המלך ששם החיה הינדיק. עוד סיפר לו על הארץ הרחוקה שממנה בא אותו הינדיק, מקום של שלווה ושל מסתורין שאנשיו סוגדים לבעלי חיים משל היו אלים. בן המלך האזין, נפעם, ובה בעת הביט בעיניו השחורות של ההינדיק ובפניו שדימה לראות בהם תבונה עמוקה וחיבה ללא תנאי. הוא יכול היה להיוותר כך במשך לילה שלם, אלמלא בא סוכן משק אביו ולקח את ההינדיק למשכן שהוכן בעבורו.

חודש ימים שכן הנסיך בבית המלך. כמעט מדי ערב נערכו משתאות וחגיגות, נגנים ניגנו ורקדנים יצאו במחול וקוסמים עשו בלהטיהם. בכל יום במשך אותו חודש, ציפה בן המלך לערב שבו יסתיימו שיעוריו וכל עיסוקיו, ויוכל לסור ולבקר את ההינדיק בצריף שבו שוכן. תחילה רק הביט בו, ומעת לעת היה מאכיל אותו בגרגרים מבעד לסורגי הכלוב, ומרחיק את ידו בבהלה כשנגע בה מקורו הנוקשה של ההינדיק. כעבור זמן אזר אומץ וביקש מן המשרתים לפתוח את הכלוב ולהתיר להינדיק להתרוצץ חופשי ברחבי הצריף. בחלוף הזמן הגיעו הדברים לכדי כך שההינדיק היה אוכל מידו של בן המלך ובן המלך היה מלטף את נוצותיו, שנותרו מופלאות בעיניו כביום שבו ראה את העוף לראשונה. לבסוף היה ההינדיק קורא בכל פעם שראה את בן המלך מגיע; בן המלך היה יושב לצדו, ההינדיק היה מניח את ראשו עטור הנוצות על רגליו, ובן המלך היה מספר לו את כל קורותיו. דברים שלא סיפר לאיש סיפר לאותו הינדיק: על חששותיו ועל תקוותיו, על אהבתו את אביו ועל פחדו מפניו, ועוד אינספור דברים שנסתרו בלבו פנימה. בעיניו השחורות והנבונות של ההינדיק מצא בן המלך הבנה פשוטה, וזו הקלה את משאו מעליו. באותם ערבים, היה בן המלך מאושר.

לבסוף הגיע ביקורו של הנסיך הזר לסופו. משתה גדול נערך בארמון, מפואר מכל קודמיו. בן המלך ניאות להשתתף בסעודה רק לאחר ששאל את אביו אם ההינדיק יעזוב עם הנסיך, וזה השיב לו בחיוך שאין זה מן הנימוס להשיב מתנה שהוענקה. האולם נמלא נגינות חליל ונבל, וכל נכבדי הממלכה הופיעו במיטב מחלצותיהם, אך שיאה של הסעודה הגיע כשמגש של כסף הונח על שולחן הכבוד. המלך והנסיך טעמו יחדיו מן הבשר שהונח לפניהם ושיבחו את טעמו ואת קשיותו, ולאחר מכן טעמו בן המלך ויתר הנכבדים והשרים.

הסעודה הסתיימה לאחר חצות הליל. יין הוגש ממיטב כרמי הממלכה והמלך וכול שריו היו מבוסמים, וכמוהם גם עבדי הארמון. אחרת לא ניתן להסביר כיצד הצליח בן המלך לחמוק ממלוויו ולצאת באישון ליל אל הצריף ובו כלובו של ההינדיק, או כיצד קרה שחלפה שעה ארוכה עד ששמעו את קול בכיותיו. המשרתים המבוהלים שהגיעו לבסוף מצאו את בן המלך כשבגדיו קרועים והוא שוכב על הרצפה הקרה וממרר בבכי.

הם נשאו אותו למיטתו, אך בן המלך לא דיבר עם איש מהם מטוב ועד רע. אף בבוקר, כשנחפז המלך אל מיטת בנו, הסב את פניו ממנו.

בן המלך לא יצא ממיטתו משך שבועיים ימים. תחילה התאבל על ידידו ההינדיק, אך כעבור זמן יבשו דמעותיו ופינו את מקומן לדבר מה קשה אף מכך. המשחקים והמשובות, אכזריות הילדים ומזימות השרים ואימת הצבאות, כולם נעשו לו לידיעה נוראה אחת. מאביו המלך ועד אחרון האיכרים, כולם אינם אלא חיות טרף, ואף הוא עצמו נמנה על קהלם.

המלך ביקר את בנו וישב לצד מיטתו בכל פעם שזמנו התיר לו לעשות כך. הוא היה אוחז בידו או מחליק על מצחו, ולוחש באוזנו מילות אהבה וניחומים. בן המלך שמע את קול אביו ולא פקפק באהבתו, אך אהבה זו לא יכלה למחות את הפחד ואת המשטמה שחש כלפי אדם זה שהיה ראשון וראשון לכל חיות הטרף, שהוביל צבאות לקרב וגזר את דינם של בני אדם למוות, ותערובת זו של אהבה ושל שנאה רק החריפה את ייאושו.

למרות זאת קם לבסוף, שכן לא מצא לו דבר טוב מכך לעשותו, ולא רצה לצער את אביו ואת אנשי הממלכה. הוא שב לשיעוריו ולחובותיו, אף שהכול עשה כמתוך יגיעה ואדישות, מצוות אנשים מלומדה. רק בשר סירב לאכול, ועצם המחשבה על כך עוררה בו קבס. המלך השגיח במצוקתו של בנו, אך לשורשה לא ירד, וקיווה שהשנים יעלו ארוכה למה שהוא לא ידע לרפא.

שנים חלפו. בן המלך גדל ונעשה לגבר, נסיך שעיני הממלכה נשואות אליו. אף כלה מצא לו אביו, נסיכה בת ממלכה שכנה, ונישואיהם נועדו לחתום את הברית בין שתי הממלכות לדורי דורות. בן המלך לא רצה להינשא, אך המלך ושריו דיברו על לבו והזכירו את חשיבות השלום, עד שלבסוף נעתר. נאה עד מאוד הייתה הנסיכה, מותניה דקים ושיערה זהוב ועיניה כעין הענבר, אך יופייה לא עורר בלבו דבר. כשבוע לפני נישואיו, אחד מיועצי אביו קיבל על עצמו להדריך את בן המלך בעניינים מעין אלה, והוא נחרד לגלות שאף מה שכינו בני האדם מעשה האהבה לא היה אלא מעשה של אלימות. בן המלך התיירא מפני ליל הכלולות, וכשבא לבסוף לא ידע מה יעשה בכלתו ומה יאמר לה. אף היא, שהייתה צעירה בשנים, הייתה נבוכה ומבוישת במחיצת הגבר הזר, וסופם ששקעו שניהם בשינה מבלי שנאמרה ביניהם מילה או נעשה ביניהם מעשה.

חודשים חלפו, ובן המלך וכלתו התמידו כל אחד במנהגו מימים ימימה. בהלה התעוררה בקרב המלך ושריו, שכן ירושתן של שתי ממלכות עמדה עתה על הפרק. יועצים ומרפאים נקראו ממרחק, כוהנים התפללו ומכשפים לחשו, אך לא היה בידם להועיל. ימין המלך – איש בא בימים, צנום ומסוגף – נזף בבן המלך בדברים קשים. הוא תיאר באוזניו את גורלן של ממלכות שאין להן יורש, כיצד יעלו הנכבדים והשרים למלחמה איש על רעהו. דיבר על אלפים ורבבות שייספו בשדה הקרב ובמיתות משונות. "אינך יכול לחמוק מחובותיך," חתם ימין המלך את דבריו. "רק בן אחד, אף שעדיף שניים. לאחר מכן תוכל לעשות כל שלבך חפץ."

אלא שלבו של בן המלך לא חפץ בדבר. הוא לא חשק באשתו או באישה כלשהי, ואף לא בגבר או בנער כפי שרמז ימין המלך. הוא לא רצה שאדם אחר יהיה שלו, שיהיה כבול אליו או יעמוד לשירותו. עוד פחות מכך רצה להעמיד בנים ובנות, לעקוד אותם אל חיי אדם על כל זוועתם.

המחשבות התרוצצו בראשו ומוצא לא נמצא לו. לא היה לו דבר אחר שראוי להרהר בו, ואף השינה הייתה ממנו והלאה. בן המלך ייחל שהיה לו בפני מי לתנות את צערו, אוזן שתקשיב לו ולב שיבין. אך הוא ידע שאין איש: הדברים שבלבו היו זרים למלך ולשריו, למשרתים ולחיילים, לכל חבריו משכבר הימים. אל החתולים ואל חיות השדה חדל לדבר זה מכבר: לא רק מפני שידע שאין זה ראוי לבן מלך, אלא מפני שידע שאיננו ראוי לשיחתם.

לבסוף, בחלוף ימים רבים ללא נחמה ולילות רבים ללא שינה, שב וראה לעיני רוחו את עיניו הטובות והנבונות של ההינדיק. אף לאחר ששחט אותו ואכל את בשרו, דימה בן המלך לשמוע שוב את קריאתו הנרגשת של ההינדיק ולחוש במגע ראשו עטור הנוצות, וידע שכופר לו. בנפשו דיבר בן המלך אל ההינדיק, וההינדיק הבין את דבריו והשיב לו באותה שפה עצמה. תחילה התפלא בן המלך כיצד זה ההינדיק מדבר לשון אדם, ואז הבין.

בן המלך חש לפתע שלבו מתפקע מרוב אושר. רק טעות הייתה כאן. גופו, בגדיו, שפתו והרהורי לבו, כל שחי וכל שחלם – טעות ותו לא. הוא חשב על כל הכאבים שנשא וכל הטרדות שחש והבין כי יסוד הדברים כולם בשגיאה אחת. כה פשוט הדבר: מלכתחילה לא נועד להיוולד אדם.

הוא פשט את בגדיו ונוצות פרחו מבשרו, אדומות וכחולות ופלומתן אופפת אותו כרעמת האריה. זנב בקע מגופו העירום, מהודר כזנב הטווס. הוא חש את הרוח נושקת לכנפיו ולבו היה פשוט, תם ונכון. בשר לא יאכל עוד, ואף לא חלב שפרות ועגלים התענו למענו או חיטה שצמיתים הצמיחוה בשדות: רק גרגרים יהיו מנת חלקו עד עולם.

הנסיכה, אשתו של בן המלך, הייתה הראשונה למצוא את בעלה. מראהו לא עורר בה תמיהה של ממש אלא רק צער ושמץ של חמלה, כפי שעוררו בה מרבית מעשיו מיום שבאה לארמון. היא קראה לעבדי המלך, שזימנו את השרים, שטיכסו עצה ולבסוף החליטו שאין מנוס מלהביא את הדבר אל אדונם. המלך נבהל עד מאוד ולבו נכמר למראה בנו המתגולל עירום תחת השולחן, אוכל רק מזון עופות ואינו אומר מילה בלשון אדם מלבד להכריז שהינדיק הוא.

שוב נקראו לארמון מרפאים ומלומדים, אשפים ונזירים, מגידי עתידות ושרלטנים. הם מלמלו לחשים והתוו מסלולי כוכבים, מרחו את בן המלך במשחות וקירבו אל ידיו גחלים לוחשות. דבר לא הועיל: בן המלך לא נענה לאיש מהם, מלבד אחד או שניים שקרבו יתר על המידה ושאותם נשך במקורו החד.

שבועות וחודשים חלפו, והמרפאים הלכו והתמעטו, עד היום שבו הגיע החכם. צעיר לימים היה ומשונה, זקנו ארוך ופיאות משתלשלות מלחייו ומבטו כשל אדם שהרחיק מדי לראות; אך המלך, שאף כוחו תש מרוב דאגה לבנו, לא דחה איש מעל פניו. כשראה את בן המלך, החכם לא אמר דבר ולא נטל מכליו תרופה, שרביט או שיקוי. במקום זאת פשט את בגדיו בזה אחר זה – גופו העירום היה לבן עד מאוד, והיה בו איזה חוסר אונים שהזכיר גופו של ילד – והתיישב לצדו של בן המלך תחת השולחן. למבט התוהה שנתן בו בן המלך, השיב: "אף אני הינדיק."

בן המלך הביט בו בתמיהה שבוז מעורב בה. לחכם לא היו נוצות ולא פלומת צוואר, לא טפרים ולא מקור. הוא לא היה אלא גבר עירום שחושב אותו לשוטה, ככל המרפאים שקדמו לו. אך כעבור הבחין בעיניו של החכם: עיניים כהות היו אלה, כמעט שחורות, ונבונות עד מאוד. כשהביט אל תוכן, דימה בן המלך לראות בהן דבר-מה ממבטו החכם והטוב של ההינדיק משכבר הימים. אך לא מבטו של ההינדיק היה זה, הבין כעבור עוד רגע של צפייה, אלא מבט אחר שהיטיב להכיר: מבטו של מי שלא היה לו מקום בעולם. בן המלך הרכין את ראשו לעומתו. "סלח לי," אמר, "כדבריך יהיה: אכן הינדיק אתה."

במשך כל אותו היום ישב החכם לצד בן המלך. מלבד אותן מילים ראשונות לא הוציא מילה מפיו, ורק חיקה את מעשיו של בן המלך: אכל כשאכל, קרא כשקרא וישן כשישן. כל שרי המלך והנכבדים תמהו תמיהה גדולה, אך המלך הנושא הורה להם שלא ישלחו את האיש.

ביום השני מצא בן המלך שהחכם מתחיל להידמות בעיניו כהינדיק ממש. שמחה הנצה בו, שכן עד עתה היה אמנם הינדיק כפי שנועד להיות אך היה מצוי לבדו, ואילו עתה היה לו רֵע מבני מינו. יחד עם זאת, עדיין לא בטח בחכם, והמתין עוד יום כדי לראות מה יעשה. ביום השלישי, כשהשגיח שאין החכם שב ולובש את בגדיו ואיננו אוכל אלא גרגרים כמותו, לקח אותו בן המלך עמו והראה לו את הארמון ואת חצרותיו, את היכל הכס ואת חדר האוצר. החכם לא נגע בדבר מכל הפלאות שראה, ושמץ של תדהמה או של תאוות בצע לא היה בעיניו. אז ידע בן המלך שבאמת הינדיק הוא, ורחב לבו.

שבוע תמים בילו בן המלך והחכם זה לצד זה, ולא היו לבן המלך ימים טובים מאלה מאז החודש שעשה במחיצת ההינדיק בימי ילדותו. השניים טיילו יחד בחצרות ובגנים ושיחקו איש עם רעהו. למילים לא נזקקו: בן המלך הביט בעיניו של החכם וידע כי הוא מבין אותו באמת ובתמים; אף הוא ידע את אכזריותו של העולם ואת הרוע שבו וגם נפשו נפצעה בהם. בכאבו של החכם מצא בן המלך ארוכה לכאבו שלו, וידע שאף הוא מקל על כאבו של רעהו.

מקץ אותו שבוע, הקיץ בן המלך משנת ישרים ומצא את החכם כשהוא לבוש כותונת. הוא הסב את פניו ממנו כמי שאין הדבר נוגע לו, אך נמלא צער כשהבין ששוב רומה. אלא שהחכם לא הרפה מבן המלך, והתייצב מולו. "אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותונת?" שאל. "אפשר ללבוש כותונת ואף על פי כן להיות הינדיק."

בן המלך שקל את הדבר בדעתו. הכותונת הסתירה את נוצותיו של החכם ואת כנפיו, ועם זאת דימה שהוא יכול לראותם מציצים מבעד לה. חשוב מכך, בן המלך הוקיר את חברתו של החכם ולא רצה לאבד את הידיד שרכש לו. "טוב ויפה," אמר, לקח מידי החכם כותונת נוספת והתלבש בה. כך עשה גם למחרת, כשמצא את החכם לבוש מכנסיים, אף שהבין היטב מה מגמת פניו.

אך כעבור יומיים, כשערך החכם לפני בן המלך סעודה של לחם ובשר, שוב הסב את המלך את פניו ממנו ולבו נשבר בקרבו כשהבין שאף ידידו החדש אינו אלא חיית טרף במסווה.

"אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא יכולים להיות הינדיק?" שאל החכם, ומיד השיב לעצמו: "אפשר לאכול ולהמשיך להיות הינדיק."

"לא," הניד בן המלך בראשו, וכבר לא אכפת היה לו שהוא משוחח בלשון אדם. "לא יכולים."

החכם קרב אל בן המלך עד שפניו היו סמוכים לאלה שלו ולחש על אוזנו. "סבור אתה שאינני יודע?" שאל. "סבור אתה שבי אין הדבר מעלה קבס? אלא שאין לנו ברירה אלא להעמיד פנים."

בן המלך הביט בעיניו של החכם וידע שאמת הוא מדבר. "וזאת למה?" שאל.

"מפני שאין העולם כשר למי שלבו לב הינדיק," השיב החכם.

"ארור העולם," אמר בן המלך. "נהיה אתה ואני כפי שנועדנו להיות."

"מתחבאים תחת השולחן ומלקטים גרגרים?" עתה היה זה תורו של החכם להניד בראשו. "אין זו אלא העמדת פנים ממין אחר, ואף היא יפה רק למי שבן מלך הוא ושאביו חפץ ביקרו."

דברי החכם צרבו בבן המלך כברזל מלובן, ועם זאת לא יכול היה להכחישם. "ומהי דרכך אם כן?" שאל.

"עשה את המוטל עליך כאדם," השיב החכם, "והיה הינדיק בלבך פנימה."

"שמונה-עשרה שנים הייתי הינדיק בלבי," אמר בן המלך. "יודע אתה כמה קשה הדבר שאתה מבקש ממני."

"יודע אני," אמר החכם. "אולי ביום מן הימים, כשתגיע לשיבה ובניך יתפסו את מקומך, תוכל לשוב ולהיעשות הינדיק."

"האם יבוא יום בו יוכל אדם להיות הינדיק של ממש?" שאל בן המלך.

"אולי בעוד יובל שנים," אמר החכם, "ואולי בעוד עשרה יובלות. לא לי לומר."

"ומה אתה עושה לשם כך?" שאל בן המלך.

"אני מסייע למי שנמצא לי," השיב, "ומותיר אחרי סיפורים, להכשיר את הלבבות."

אנחה כבדה נמלטה מפיו של בן המלך. הוא עצם את עיניו והושיט את ידו אל הלחם והבשר.

כעבור שבוע ישב כבר בן המלך לשולחן לצד הנכבדים, במיטב בגדיו ובנזר לראשו. את מחלתו משכבר הימים מיעטו להזכיר, ועל פי רוב ייחסו אותה למעשה כישוף. החכם קיבל את שכרו ועזב את חצר המלך במהרה, ובן המלך לא שב עוד לראותו, אך את דבריו הוסיף לזכור משך ימים רבים.

בן המלך שב וקיבל על עצמו את חובותיו, לשמחת הכול. הוא למד כיצד להילחם בחרב ולרכוב על סוס, כיצד לנהוג בגינוני אצילות וכיצד להוביל בני אדם. כל זאת עשה היטב, ועם זאת המבט שבעיניו היה כבוי, כאסיר שוויתר על התקווה לצאת לחופשי. זמן קצר לאחר שהחלים ממחלתו הרתה הנסיכה וכעבור שנה נולד יורש לבן המלך, שבעקבותיו באו עוד בנים ובנות. בן המלך התבונן ארוכות בכל אחד מהם עם לידתו, אך למרבה ההקלה לא ראה באיש מהם את מבטו של ההינדיק.

מפעליו הרבים של בן המלך, המלחמות שלחם והניצחונות שזכה בהם, רשומים כולם בספר דברי ימי הממלכה. אך יש שמספרים שביום שהגיעה שעתו להיפטר מן העולם ונשמתו עמדה למשפטה האחרון, כשהגיע לשערי שמיים לא שאלו אותו מדוע לא היה בן מלך ומלך וגדול בגבורה. במקום זאת, שאלו אותו מדוע לא היה הינדיק; והוא, שמעין דמעותיו יבש זה מכבר, חש למרות זאת את לבו נשבר שוב בקרבו.

ויש אומרים שגם החכם, לאחר שאיבד את בניו ואשתו בחייו ושרף את ספריו ומת בדמי ימיו, נשאל בשמיים אותה שאלה עצמה.