מאת אבינועם ביר

והדממה הייתה מוחלטת, מוצקה. המבטים היו בלִילה של נבוכות, פתיעה, בדיחוּת עם פלצות וסקרנות. כולם הטו אוזנם לשמע הדברים. ולא רק ההורים והדודים, הסבתות והסבים, חברים, מורים ושאר מקורבים שמצופה מהם להאזין בסוברנות מפאת המעמד. אפילו לא רק בני הקהילה שברגיל בכל מיני דרשות בר מצווה הם "עושים טובה" שהם באים אך דעתם שוטטת לקידוש המצפה בתום הדיבורים, או אף קבוצת החברים שבעיקר חומדים לצון ול"פאדיחות" או להפרעה בכל מיני שירות ותסבוכות. הפעם גם המתבגרים, ה"ילדודס" וכל שאר כל אלה שאף פעם מלכתחילה אין אף שמץ ציפייה שהם יפגינו בדל עניין בנאמר – היום גם הם בהו, קשובים והמומים, בילד השני אשר עמד לשאת דרשה – כאילו שקלטו בחוש נסתר שבמהרה עתיד לפול דבר.          

היו הם שניים, תאומים, אשר נולדו ממש לפני שלוש־עשרה שנים אבל הם לא היו זהים. הו לא. והיום הם חגגו יחדיו את הגיעם ל"בר־מצווה".

לאחר תפלת מוסף, "אנעים זמירות" ושלל ההודעות, החדשות והברכות של הגבאי, כל הקהל נותר לשבת במקומו. ולמרבה הפלא התווספו עליו גם אנשים שלא נמנים על בני הקהילה והם אינם קרובים או ידידים של "בעלי השמחה" הנבוכים. תחילה הרב של בית הכנסת נעמד לשאת ברכה קצרה, הרעיף את ה"שכוייח" הרגיל שלו על שני הנערים שאך עתה קראו לראשונה בפרשה, שיבח את ההורים, נשא עוד וורט או שניים (די צולעים) ואז הזמין את שני ה"חתנים" לשאת דברים. ובלשונו: "עתה הגענו אל פסגת היום! הרגע המרגש והמיוחד שבו הנערים החביבים שלנו יעמדו לשאת דברים. ולא דרשה אחת של בר־מצווה תהיה לנו היום, כי אם שתי דרשות. איך אומרים? מזל תאומים. פעמיים כי טוב! בהתרגשות גדולה אני מזמין את שני החתנים של האירוע לנשיאת דברים. מזל טוב. מזל טוב". והוא ירד מהבמה ללחוץ את הידיים של התאומים, האב, הסב, הדוד והגבאי וכל מי שהעיף אולי מבט תועה לכיוונו.

ואז עלה אל הבמה של בית הכנסת הראשון מביניהם, האח אשר הקדים לצאת אל העולם בשתיים־עשרה דקות.  הוא התעקש שההורים לא יעמדו עימו (בטוענה שזו "פאדיחה") והוסכם שהם ישבו כשהילדים יקומו לדבר. וכן הוחלט שכל אחד מהאחים יישא דרשה לחוד – דבר צפוי והגיוני לכל מי שהכיר ולו במעט את שני הילדים שכאמור היו שונים. מאוד מאוד שונים. אימו הביטה בו כשהוא צעד אל הבמה בנחרצות ובידו הדף עם הדרשה שהוא יקריא לאט וברהיטות – ממש כפי שעשה כל ערב בסלון ביתם בשלושת הימים האחרונים, אחר שהוא עבר עם התיקון על כל העליות שלו בפרשה. הוא נעמד מול הקהל, היסס לרגע, ואחרי הינהון נלהב מצד אביו החל לשאת דברים.

אך הקהל עוד לא נראה נרגש במיוחד. בהתחלה אוזנה קלטה כשמישהו לחש מאחוריה בחספוס "זה הוא?" וקול אחר השיב ש"לא. זה השני", אך אף אחד מהקולות הללו לא היה מוכר לה; בניגוד לקול ה"שְשש!" של גוטליב הזקן אשר אותו היא תזהה בכל מקום. 'ראו איך הוא עומד ומדבר בביטחון' רחש ליבה בגאווה, אך התְכונה העמומה שמסביב, אוצרת ציפייה נרגשת וכוססת, קצת הפריעה לה להתמוגג לחלוטין. ובסיום, כשהוא אמר, לקול צחוקם המנומס של הקהל, "וכמובן תודה להורי שהביאוני עד הלום", במקום לשקוע בשמחה מוחלטת בשעה שקמה לנשק את בנה, מצאה עצמה נרגזת על היחס שילדהּ קיבל מהאורחים הלא קרואים; זו השמחה שלו גם כן, אז למה הם מתנהגים כאילו הוא רק "להקת חימום צולעת" לדרשת אחיו? חוצפה! ומי בכלל הזמין אותם, את כל התימהונים והזרים המוזרים הללו? מתלחששים ומצביעים ומחככים ידיים כעדת זבובים בקוצר־רוח וגסות. היא לא תיתן להם לגרוע מין התענוג של האירוע.

עתה ההס הושלך כשהאח עמד ממקומו, מתחיל לצעוד אל הבימה של בית הכנסת במתינות. והדממה הייתה מוחלטת, מוצקה. הרחישות עלו תחילה כגל גדול, רוגש ומסואן, אך הן נדָמו באחת כשהילד התייצב במקומו מול הקהל המרוגש. היה נדמה לה לשנייה שהיא שמעה מין קליק של מצלמה וקול של התחלת סרטון שמצולם בטלפון נייד, אך מה לאלו בבית כנסת בשבת? והיא פתרה זאת כדמיון תועה בלבד. היא ראתה איך שהילד מתייצב מול הקהל, משפיל מבט אל הריצפה עוצם עיניים ונושם עמוק – ממש כפי שהיא לימדה אותם מראש. היא ראתה איך הוא מגניב מבט תוהה אל כף ידו ואל הדף אשר היה אחוז בה בחוזקה, ברם אחרי שנייה או שתיים, בלי לקרוא מילה מהכתוב, הוא התיק משם את מבטו, נושא עיניו במתינות אל עבר הקהל. והיא שמעה איך הנשימה של היושבים בבית הכנסת נעצרת באחת. ולרגע אף היה נדמה לה שאותה שנייה גם הנברשת שמעל ארון הקודש הבהבה.

* * *

קול קורא בשמי ממרחקים. אני פוקח את עיני, פתאום, ואור הלם בי באחת. היכן אני? ואיך הגעתי עד הלום? ומה אני עושה כאן?… ובעצם: מי אני בכלל?

"הוא קם! תראו, זה באמת הצליח", קול קורא מעל ראשי, ושתי דמויות מטושטשות ממהרות לגהור עלי בדאגה. אני שוכב לי על הגב מוקף זָרים עוטי לבן. מביט ימין ושמאל ומגלה שמסביבי הכול לבן וירקרק, צבעים שמטרתם היא מן סתם לתת תחושה של רוגע ושלווה. אך אני לא שליו בכלל. 

"מה… מי אתם? ומה קרה לי? מה אני עושה כאן?"

הם שותקים לרגע, מחליפים מבט כבד. אחד אומר לי: "נס… קרה לך נס!", וחברו מוסיף: "היית בתרדמת. כבר חשבנו שיותר לא תתעורר. כמה התפללנו. ובלית ברירה ניסינו משהו נואש. וזה עבד! תודה לא־ל".

תרדמת?!… "כמה זמן?"

אבל הם לא עונים; רק מחליפים שוב מבטים שתוקים. ואז אחד שואל אותי: "כואב לך? אתה מצליח להזיז את הגפיים? איך אתה מרגיש?"

זו שאלה טובה הפעם: 'איך אתה מרגיש?'… כי איך אתם הייתם מרגישים לו התעוררתם בפתאומיות שכובים כך על גבכם בלא לזכור דבר? אני עונה להם בקול סטרילי ויבש: "נפלא. אני מרגיש פשוט נפלא". ואז אחד אומר לי: "מצוין" וחברו מביט בי ושואל: "אתה זוכר אולי איך… אתה יודע… איך…", ודי ברור שהם רוצים ממני משהו כשידו רומזת להמְשך שעוד לא נאמר. 

"לא", אני אומר. "מצטער, אבל אני לא יודע כלום. אני לא זוכר אפילו…". ואחרי שהם שותקים אני מוסיף בקול תקיף מעט: "אבל אולי תסבירו לי אתם מה אני עושה כאן, מה קרה, לפני כמה ימים הגעתי לכאן?…" ואז החיוכים נעלמים.

"תראה", אחד מהם עונה לי מהסס, "כבר עבר קצת זמן… זה לא ממש 'כמה ימים'…" ונוכח מבטי המנקב הוא מנדב: "יותר כמו… שנים?"

שנים! שנים?! אז זה אומר ש… ש… אני מריץ את מבטי על פני החדר, מבועת לחשוב שכל מה שהכרתי, גם אם לא זכרתי, השתנה. אבל הם לא נותנים לי לעכל את זה. אחד ניגש אלי ומסובב לי את הרגל ושואל: "כואב לך?"

מה?! אני אומר לו: "הי, חכה רגע. ספר לי קודם מה קרה", אבל הוא מתעקש ש"קודם כל נבדוק אותך. אין זמן" והוא עובר לרגל השנייה ומטפס ביסודיות איבר איבר עד לקודקוד. לבסוף הוא מסכם ש"יופי. גופנית אתה נראה בסדר לגמרי. כל החושים תקינים, האיברים מתפקדים היטב, ברמה שמפתיעה מעט אחרי כל כך הרבה… נראה שחוץ מהצלקת אין עליך שום סימן לתאונה או טראומה. ועכשיו נוכל לנבור איתך בזיכרונות כדי לדעת מה קרה" אך אני לא מקשיב יותר.

"איזה צלקת?" אני שואל בקול בהול, והוא אומר: "שמישהו יביא מראָה". אחרי מספר שניות הם מגישים אלי אחת. אני אוחז בה וממתין טיפה, נושם עמוק, עוצם עיניים לשנייה ו… מה?!… מה זה?! – קו זר וחצוף שוסע לי את הפרצוף! קורע את העור הרך והעדין של הפנים המקסימות שלי (אם נניח רגע את הענווה בצד, כדי למסור לכם דברים כתיקונם).

הפנים שלי!

"תראה", הוא אומר לי אחרי שכנראה הבטתי בבבואה שלי הרבה יתר מהדרוש, "אני מבין שזה חדש לך וזה מטריד והכול, אבל חוץ מזה הגוף שלך מאה אחוז… אתה צריך לשמוח". ואחרי עוד מבטים שהוא מחליף עם השותף שלו הוא גם מוסיף: "עכשיו ממש צריך להתקדם לשאלה החשובה, לשאלה הקריטית! שחשוב, אבל ממש ממש חשוב, שתענה עליה בקרוב כבר" – ובלית ברירה אני מקשיב לו, עוד נחרד מהפנים המושחתות שניבטות אלי מהמראה – כשהוא אומר לי: "מה אתה זוכר?"

* * *

"אימא, מי זה כל האנשים האלה?" 'הגדול שלה' שאל אותה, תוך הגנבת מבט תוהה לשמאל ולימין. 'הגדול שלה' כך היא קוראת לו לפעמים. למרות שהם בעצם תאומים, גם שתים־עשרה דקות הם פער כלשהו, נכון? לפני שהם נולדו הייתה לה עוד לידה. אך היא הייתה לידה שקטה. ולפעמים היא מרגישה שא־להים ריחם עליה ובפעם השנייה חנן אותה בתאומים, כמו לפצות על האובדן. "הם בטח סתם אורחים או משהו. אני לא יודעת", היא השיבה לו בלחישה. אך צוּר מיאן להתרצות מההסבר שלה.

"אולי הם מהמוזרים האלה שעוקבים אחרי רז לכל מקום", הוא הציע הסבר חלופי. הסבר מטריד מאוד. "אולי… לא עכשיו… ששש…" השיבה לו בקול דועך. "אחיך עומד לדבר".

אך זה לא מנע ממנה להציץ גם כן לכל הכיוונים. מי הם כל האנשים התימהונים הללו שפתאום הגיעו? היא מעולם לא ראתה אותם לפני כן, לא ביום כיפור ולא בהזכרת הנשמות. אז מה פתאום הם כאן? וגם אם מדובר בתיירים או בקבוצה שמתארחת בסביבה, מוזר שהם נותרו לשמוע את דרשות הבר‏־מצווה, ועוד בנלהבות רבה כל כך. 

היא ראתה שצור מוטרד מהם גם כן. היא די ציפתה לראות אותו מוציא לשון או משהו לגיא או לנדב, החברים הכי טובים שלו, שברגיל הם עסוקים ביחד בשטויות. הרי לפני חודשיים בבר־המצווה של נדב, שהתקיימה גם כן בבית הכנסת שלהם, היא התביישה כל כך כשצור הצחיק אותו בפרצופיו באמצע הדרשה, עד שכמעט היא קמה ממקומה לגרור אותו החוצה בחימה; אבל מזל שקוֹל ההיגיון עצר אותה מלבייש אותו (ואת עצמה) כליל, ולמצער היא הסתפקה בגערה שהיא שפכה עליו בדרך לביתם. "אוף אימא, את סתם נופלת עלי", הוא התווכח באותה שעה כהרגלו, "נדב צוחק מכל שטות. וזה בכלל לא היה קשור אלי. סתם נחת עלי איזה זבוב אז ניסיתי לגרש אותו בלי להזיז את הידיים. ובכלל, מה את רוצה ממני?". זבוב. כן בטח. ותיכף הוא יגיד שגם הסוכריה ש"במקרה" חזרה אז מעזרת גברים ופגעה, כמה מביך, בפרצופה של המורה ה"אהובה" למתמטיקה אינה קשורה אליו.

זה לא שהיא ביקשה שגם עכשיו הוא יעשה תעלולים בבר־המצווה שלהם. אבל מעט קונדסיות אולי היית עוזרת לרכך קצת את האווירה המוזרה הזו שמסביב. היה ברור שרז לא יעשה שטויות, אבל מפתיע שגם שצור כבד־ראש פתאום. זה לא נבע רק מההתרגשות, היה ברור לה למדי. וזה גם לא הלחץ או "הילת המעמד". גם הוא מרגיש שיש כאן משהו מוזר. אחֵר. ובכלל, למה הוא התכוון כשהוא דיבר על מוזרים שעוקבים אחרי הבן שלה פתאום? יש משהו חדש שרז מסתיר ממנה?      

* * *

אני עוצם עיניים ונושם לאט. ומתרכז. נותן למחשבות לצוף מאליהן. לזיכרונות. אולי דבר מה יחזור אלי. המטפלים שלי מאמינים שיתכן וזה אובדן של זיכרון זמני, אולי מטראומה או חבלה, ועם קצת זמן דברים אולי יתחילו לבצבץ. הם לחוצים.

"עצום עיניים. ותנשום עמוק. תתרכז. ותת למחשבות לשוט חופשי. תראה אם משהו חוזר פתאום…"

אני זורם איתם. בעיקר כי גם אני לחוץ להיזכר. בהתחלה אני שומע בעיקר אותם, איך הם עומדים סביבי ומביטים בי, להוטים שאגלה להם דבר מה, שאזכר אולי כיצד הגעתי למצב הזה. והם אמרו שככה סתם מצאו אותי מוטל בחוסר הכרה. עשו בדיקות ומדידות –הרבה הרבה בדיקות ומדידות – אבל הם לא הצליחו להבין מדוע אני לא חוזר להכרה. ואז החליטו לנסות ולהעיר אותי בצעד קיצוני, עניין סבוך עם פרוצדורות ואישורים. כששאלתי אותם מה הם בדיוק עשו, הם התעקשו שאין כבר זמן לדון בזה עכשיו ושדבר ראשון צריך להיזכר. לדעת מה קרה לי. אז אני זורם. עיניים עצומות ומוח שחושב על לא לחשוב על שום דבר (נכון!). שואף… נושף… שואף… נושף…

וחושך.

"יש מן חושך שעוטף אותי מכל הכיוונים".

מסתודדים ואז אחד מהם דוחק בי קצת: "אתה שומע משהו? מרגיש אולי? נסה".

אני חוזר לחושך שנזכרתי בו פתאום, בעיקר כי גם אני לחוץ להיזכר, ואחרי זמן מה אני שומע קול. "אני שומע רעש מונוטוני… רגע. לא. זה כמה רעשים שונים".

"מצוין. תאר לנו אותם".

איך מתארים דבר כזה?

"יש קול אחד קבוע למדי. נשמע כמו איוושה של רוח. כמו רחש של גלים בלילה על החוף. הוא כל הזמן ברקע. עדין כזה. ויש קול נוסף…". איך מסבירים אותו? "הוא בא והולך. אבל הוא כל הזמן שם. זה גם נשמע כמו גלים, אבל באופן אחר. כמו גלים שמתרחקים ומתקרבים, גלים שמתנפצים על הסלעים או על המזח. אולי קצת כמו טפיפה של סוס".

"מצוין. זו התקדמות. ומה אתה מרגיש?"

שלווה. אני מרגיש שלווה. ופחד? פחד! כי פתאום תוקף אותי מן זיכרון מבעית…

"תירגע! הכול בסדר".

הם קופצים ומקיפים אותי ומרגיעים. ואני חש את הלמות הלב שלי משתוללות וגם זיעה קרה זולגת לי על כל הגוף. מה זה היה?

"אולי ניקח לרגע הפסקה?" אחד מציע ושני משיב: "אבל אין זמן". מיד אני תוקע בו מבט כועס, כמעט צועק עליו: "מה? למה? למה אין זמן? מה אתם בכלל רוצים ממני? מה כל כך דחוף?" ולחשושים עולים ומקיפים אותי בנבוכות.

"תראה, ברור לנו שזה קשה לך. מאוד. אבל ממש חשוב לנו לדעת מה קרה לך. ואיך… איך הגעת למצב הזה".

"בסדר! אבל למה זה דחוף? מה הלחץ?"

מבטו שואל והוא זוכה לכמה הנהונים מחבריו ואז אומר: "אנחנו צריכים שתחזור אלינו בקרוב. מהר. היית מישהו חשוב. אתה עדיין! וצריך אותך באופן מידי, את מי שהיית קודם, לפני ש…"

אני קופץ אליו מהמיטה, אוחז בשתי כתפיו ומטלטל אותו, צועק: "מי? מי הייתי? מה כל כך חשוב בי?"

הוא פוער את פיו, אילם ומבוהל, וממלמל: "אתה… אתה… היית…". 

* * *

כבר מהתחלה היה בילד משהו שונה. אחר. מוזר. מטריד… תחליטו איך לקרוא לזה בעצמכם – אבל צריך לומר ביושר שהיה כאן משהו חריג. מאוד מאוד חריג.

כשהוא נולד הוא לא בכה. בזמן לידה של תאומים העניין הזה פחות הורגש, אבל אחרי כן, כשאחת האחיות אמרה זאת באגביות, היא נזכרה בכך לפתע בעצמה: נכון, הוא לא בכה; אך אח שלו בכה אז בעבור שניהם…

ועם חלוף השבועות היא שמה לב שיש בין שני התינוקות  מין "חלוקה של עבודה". כל לילה, כשצור החל לבכות, היא קמה (או שלחה את בעלה) להביא את שני התאומים לארוחה, וכשעלה הצורך להחליף חיתול לצור החליפו גם לרז על אוטומט. רק אחרי כמה ימים הם שמו לב שרז אף פעם לא בוכה. כנראה שהוא ישן עמוק יותר או שאולי זה דווקא צור שיש לו סף רעב נמוך או בכי רם במיוחד.

אך זה נהיה יותר מוזר כשם החליטו לברר עם הרופאה את העניין. הזמינו תור, הגיעו, וישבו עם הקטנים במסדרון. כשבעלה פגש חבר "מבין עניין" שבדיוק היה שם, הוא סיפר לו מה מטריד אותם. ומרגע שאמר זאת, רז התחיל לבכות. ולא חדל. היה מביך כל כך לשבת שם, מול הרופאה, להחזיק את התינוק שלא מפסיק לבכות, ולספר לה שהם באו כי הוא לא בוכה…

וגם בגיל חצי שנה הוא שוב הבהיל אותם. וגם הפעם בעלה הוא ששם לב שמשהו מוזר. הילדים בשלב הזה החלו ללהג. ויום אחד, כשהם ישבו על הספה ושוחחו בעוד ששני התאומים היו על השטיח, בעלה עצר לרגע ואמר עם יד מונפת באוויר: "תקשיבי רגע…". "להקשיב למה?", והוא אמר: "לקול של רז".

בתחילה הכול נשמע נורמאלי כי התינוקות השמיעו את הרעשים הרגילים. אך לאיטה גילתה ש… לא! זה בטח לא… אין מצב!…

התאומים השמיעו בְּליל צלילים והברות, ובטיפת חלב אמרו שכך המוח מתרגל את הצלילים, יוצר "קשרים סינפסיים" (ויהיו הם מה שיהיו) ולומד להשתמש במיתרי הקול. אבל בעוד שצור לָאט צלילים אקראיים, היה נראה שרז עובר באופן שיטתי על כל ההברות, בהטיות שונות, לפי האל"ף בי"ת…

והיא הביטה בו תחילה. ואז בבעלה. ושאלה בבהלה: "זה הגיוני בכלל?"

והוא השיב במשיכת כתפיים אומללה.   

* * *

הם מנתקים אותי ממנו ודורשים שארגע ושאשוב אל המיטה.

"תראה, אנחנו צריכים אותך איתנו, שתחזור. ודי דחוף – נכון", אחד מהם טורח להסביר לי במתינות, "אבל ממש חשוב לנו לדעת מה קרה לך ואיך זה שנכנסת לתרדמת ארוכה כל כך וגם… מתי זה בדיוק קרה. אז בבקשה ממך, תשלוט בסקרנות שלך עוד קצת ותן לנו ללכת צעד עצד…"

"אבל למה? תגידו לי כבר מי הייתי, מי אני! ואחרי זה אנסה להיזכר בכל מה שתרצו!"

"זה לא פשוט כל כך. תראה – חשוב לנו לדעת בדיוק מה שקרה. אנחנו לא יודעים הכול. וכל הסבר שננסה לתת לך עכשיו עלול לפגום בזיכרון שלך, "לזהם אותו" כמו שאומרים, אז אנא – תן לנו עוד צ'אנס לפני שתתעצבן עלינו ותדרוש תשובות. ובלי ידיים – אם אפשר.

אני עוד לא יודע מה אני חושב על כל הקטע של "זיהום הזיכרונות" המטופש הזה, אבל אני חוזר אל המיטה ומנסה להירגע. "בסדר. ננסה עוד פעם אחרונה. אבל אחרי זה…"

"כן", הם מסכים. "אחרי זה…"   

שוב עוצם עיניים ונושם לאט, חוזר לחושך המפחיד ההוא כדי לדעת מה אירע לי שם. משחזר בראש את רעש הגלים, העלטה; אולי עכשיו יצוץ דבר מה חדש. ופתאום תמונה אחת עולה: זוג עיניים מפחידות.

"יש עיניים. זוג עיניים שמביט אלי מתוך החושך. הן רושפות כאלה, מפחידות. עיניים צהובות כמו של זאב רעב".

ונראה לי שלזה הם לא ציפו. אחד לוחש לחברו: "עיניים? זאב? על מה הוא מדבר?", וחברו משיב בלחישה (שלא קלושה במיוחד): "נראה לי שזו השלכה דיסוציאטיבית או טרנספורמציה סימבולית שמדחיקה או מרככת טראומה אקוטית ש…" – "ששש!!!" נוזף בהם אחר והם שותקים (תודה לאל!).

אני מכריח את עצמי לזכור את העיניים, לשחזר אותן בדמיוני. וזה עובד. אני רואה אותן כתומות ובוהקות, מתבוננות בי ו… רגע! אלו לא עיניים כלל. הן מדורות. או אבוקות?! נרות?!… קשה לדעת בלי תחושת מרחק, אבל ברור לי שזו אש שמרצדת שם בעלטה. וגם ברור שאני לא לבד… תחושה של נוכחות נוספת מוצקה אוחזת בי.

"יש שם מישהו", אני אומר, "ומדורות". וגם תחושת דחיפות אוחזת בי פתאום, מין בהילות שיש דבר מה שלא עשיתי עד הסוף. "הייתי בשליחות, נכון? הייתה לי משימה?"

"נכון", אני שומע קצת סיפוק בקול כשהם עונים, "היית בשליחות. אתה נזכר עכשיו. זה מצוין. מה עוד?".

מה עוד?!

כאב אופף אותי פתאום – כמו בפעם שעברה – אבל כעת אני מוכן לכך נפשית ולא נרתע. אני נזכר.

"תקפו אותי!"

"תקפו אותך?!", הם צועקים בחוסר אמונה מוחלט. אחד שואל את חברו: "על מה לעזאזל הוא מדבר?". 

"כן כן. תקפו אותי. אני זוכר", מרגיז אותי שהם כאלה ספקנים. "אני זוכר שיד עם איזה מוט הכתה אותי על הפרצוף… ו…"

"ו…?!"

"ו… זהו. זה מה שאני זוכר."

ההמולה רוחשת מסביבי כמו קן צרעות. אולי הם כן מאמינים פתאום? אחד מהם אומר לחבריו, כמו שזכה להארת פתאום "וזה מסביר את הצלקת!" ואחר עונה לו בכבדות: "זה מסביר הרבה מאוד דברים". על מה הם מדברים?

אחרי שהם מסתודדים אחד ניגש אלי, חושש, ומאשש: "נכון, היית במשימה. אבל ברור שמשהו שם השתבש. עכשיו גם יש לנו חשד סביר מה זה היה. אולי גם למה זה הכניס אותך לקוֹמה. אך נודה על האמת – שלא ממש חשבנו על האפשרות הזו עד כה. סליחה. אם זה נכון זה מעלה עוד שאלה, ושאלה ממש דחופה –"

"והיא?…", אני קוטעו בחוסר סבלנות.

"מתי זה בדיוק קרה! לפני או אחרי?"

* * *

בגיל שנה (או שאולי שנתיים?) שעשע אותם הרעיון שהנשמה של רז היא מין גלגול של נשמת צדיק. והיא חשבה על כך כששמה לב להבדלים בהרגלי האכילה של שני התינוקות. צור היה תוחב את הפטמה של הבקבוק לפיו ובאחת גומע את כולו. ואילו רז הקדים לכך מין טקס של סיבוב הראש אל הצדדים, של נפנופי ידים ושל השמעת קולות. וזה היה נראה שהוא כל כך נרגש עד שהוא לא זוכר מה לעשות. אך בחלוף הזמן היא שמה לב שכל הנפנופים וסיבובי הראש פוסקים מרגע שהשמיע רצף של קולות. בהתחלה הם נשמעו כמשהו סתמי. אולם לאט לאט, ובמקביל להתקדמות של השליטה התינוקית במיתרי הקול, אותם קולות החלו נשמעים קצת מוכרים. אולי אפילו מוכרים מדי. והיא אמרה לבעלה בצחוק: "תקשיב. עכשיו רז יברך לפני הארוחה…". כשראתה את המבט של בעלה אחרי שהוא הקשיב היא הבינה שזה לא מצחיק בכלל. והיא הציעה בחיוך שנזרקה בו נשמת צדיק נסתר.

הוא התבונן ברז ובה ואז שאל בקימוטי גבה "צדיק נסתר? מה, גלגול נשמות וכזה? את חושבת שהילד שלנו הוא איזה גלגול של רב גדול או מקובל?"

לשנייה היא נבהלה כשלא היה ברור לה אם הוא באמת חושב את זה – הרי היא רק דיברה בצחוק, נכון? – אך היא פתרה את העניין במשיכת כתף. "אתה יודע, סתם צחקתי. אתה מאמין בכלל בכל הקטע הזה של גלגולי נשמות?"     

"לא יודע", הוא הודה. "אף פעם לא באמת חשבתי על זה ברצינות". ואחרי כמה שניות הוסיף הוא הצטחק פתאום: "נו, מה נסגר איתנו? ברצינות?! כאילו… מה?!"

"כן. לגמרי", היא אמרה. והעניין הפך לאנקדוטה מצחיקה בלבד.     

כשהיה בן ארבע הם הגיעו אל הגן לאסיפת‏־הורים. הם ישבו מול הגננת, צעירונת עם שיער שופע ומין סרט שחושב עצמו לכיסוי ראש, על כיסאות קטנים וצהובים של ילדים. ואחרי מילות הנימוסים הרגילות היא שאלה אם הם ירצו שתדבר תחילה על רז או צור, "כי ברור שהם כל כך שונים. לפעמים ממש קשה לי להאמין שהם אחים. ועוד תאומים!". והם רצו לשמור את האתגר לסוף, אז הם אמרו לה להתחיל עם רז.

"רז הוא מותק של ילד. כולם כאלה, כמובן. אבל הוא זה משהו מיוחד. תמיד עוזר לי לחלק בבוקר את הסידורים ולאסוף אותם בסוף. הוא הראשון שמתחיל לסדר את הכיסאות לקראת שעת הריכוז ובלי שמבקשים זאת ממנו. ובחצר, וואו – זה נראה כאילו הוא מרגיש שהוא העוזר שלי או משהו. הוא כל הזמן מסתכל לראות שכל הילדים בסדר ואם ילד נופל או משהו הוא מיד רץ אליו. ואם שני ילדים רבים או משהו הוא מיד ניגש אליהם ומצליח להפריד ביניהם בעדינות. אין לי מושג איך, כי ברגע שאני מתקרבת הוא לוקח שניים־שלושה צעדים אחורנית. אבל…"

"אבל מה?", הם שאלו למרות שהם ניחשו כמעט את התשובה.

"זהו, שאני לא ממש יודעת מה. יש בו משהו קצת… מוזר. אוי! סליחה שאני משתמשת במילה הזו". "לא לא, זה בסדר", אבא נחפז להרגיע אותה. "חשוב לנו לשמוע אותך. המשיכי".

"תודה", היא חייכה בהכרת תודה כנה. "אני מתכוונת שזה נראה כאילו רז לא באמת נהנה לשחק. כאילו הוא עושה הכול כדי לשמח אותי. לשמח את הילדים האחרים. שהכול זה קצת הצגה. מעיין תפקד שהוא צריך למלא. אוי, זה בטח נשמע מוזר לגמרי, מה שאני אומרת. אני מצטערת".

אך הם ידעו היטב על מה היא מדברת. לפעמים גם הם הרגישו שיש בו משהו שונה. וזה טוב לשמוע את הצד של הגננת. היא היטיבה להגדיר את זה מהם. טוב – זאת העבודה שלה. הם כבר שמו לב שרז מיוזמתו אף פעם לא ייטול משחק. לא יתרוצץ ויטפס. הוא יעשה זאת כמובן ברגע שיציעו לו את זה. אבל הוא לא ייזום.

פעם רז דווקא ניסה ליזום משחק – בגיל שלוש, אם היא זוכרת נכונה – הוא לקח אחד מ'הספרים של אבא', התיישב מולו ממש כמו מבוגר וגם דפדף בו בעניין. אימא די התלהבה לראות שהוא עושה עצמו קורא "כמו אבא", ברם כשצור מיהר להצטרף והדפדוף הפך להשחתה אבא בא פתאום בבהלה, נחרד לראות את 'הספרים שלו' על הרצפה, ואז מיהר לנזוף בהם: "אסור. לא!". מאז רז לא נגש יותר אל הספרים.

כשאורחים היו באים כמעט תמיד העירו על ההבדלים שבין התאומים. בזמן שצור משך את כל תשומת הלב, בכה, קפץ, הפך הכול והתרוצץ, רז ישב בשקט וענה באופן תמציתי ומדויק על כל השאלות ששאלו אותו. והם היו מתפעלים מהנימוס שלו, מיכולתו לשבת כך זמן רב ולהקשיב אל השיחות של המבוגרים. ורק אימא הרגישה לפעמים, כשהיא הלכה אל המטבח וראתה את כל הסיטואציה מבחוץ, שזה הפוך בעצם, ושרז הוא המבוגר הסבלני למעשה, שמחייך בינו לבין עצמו לנוכח השיחות של דור הצעירים. ואז היא מיהרה לשוב ולהציע עוד כוס תה או עוגיות. וכשצור שמע שהיא אומרת עוגיות…

"אז בואו נדבר עכשיו על צור", הגננת נשענה פתאום אחורה, שלבה את אצבעות ידיה והרצינה מבטה.

"אז מה עם צור?", היא שאלה כהקדמה אל התשובה הידועה. כשראתה את החיוך של אבא היא חשבה שיש בו שמץ הקלה. הרי כשילד מתרוצץ, מכה, הורס, צועק וכדומה – זה לא נעים אמנם, אך זה "נורמאלי", לא?

* * *

הם התלבטו אם זה נכון לתת לי להחזיק את הדבר הזה. אחד אמר שכל דבר שייסע לי להיזכר גם בפרטים כשר לאור הנסיבות ושפשוט נגמר לנו זמן, אז אין ממש ברירה, נכון? היו שטענו נגדו שיש בכך סיכון, ושבסוף אם זה יוציא אותי מהאיזון אז גם כן לא עשינו שום דבר, כי הם צריכים אותי בועט ומתפקד, אז לא כדאי לקחת הימורים מיותרים… '– אבל אנחנו נאחר את המועד!', '– בלעדיו גם ככה אין לנו יתר מדי אפשרויות!'… ובלה בלה בלה… מתישהו כבר נמאסו עלי הוויכוחים מעל הראש שלי ואז אמרתי: "די! אולי פשוט תשאירו לי את ההחלטה?" – והאמת זה די המם אותם, כי הם בהו בי בשתיקה כאילו שנחתּי פתאום מהרקיע השביעי. יופי. העיקר שישתקו כבר.

ולבסוף אחד הסביר לי: "יש איזה חפץ שחשבנו להראות לך. זה משהו שיכול לעזור לך להיזכר במשימה. בפרטים. אולי. אולי לא. אבל חלקנו חושבים ששווה לנסות".

"אז מה הבעיה? למה אתם מדברים כאילו שזה הולך לחרפן אותי או משהו?"

 "כי… כי כנראה שזה קשור גם ל… אתה יודע מה…".

"לא. אני לא יודע. למה זה קשור?"

והוא נושם עמוק. "זה קשור למה שקרה לך. לאובדן הזיכרון. ולתרדמת. לצלקת. וליד שלטענתך הכתה אותך עם איזה מוט. יכול להיות שזה יהיה מעט… טראומטי בשבילך כרגע".

"לא אכפת לי טראומה או לא. נמאס לי לא לזכור דבר. תביאו את זה. עכשיו!"

ואחרי עוד כמה מבטים שמוחלפים אחד ניגש הצידה ומביא עימו שקית נייר חומה. כשהוא שולה ממנה מוט שחור עם עיטורים הלב שלי קופץ. זה… זה… ובאגביות כמעט, כאילו שהוא לא שומע שהלב שלי עומד להתפוצץ, הוא גם מושיט אותו אלי: "אתה רוצה להחזיק את זה?"

אני מכיר את המטה הזה. מכיר אותו היטב. כי הוא היה שלי! והשתמשתי בו הרבה, אני יודע. הוא חשוב. אבל היתר מעורפל עדיין. "כן, אני עונה בלהיטות ובחשש", מושיט יד חמדנית ליטל את הרכוש שלי, "תודה". אולי זה באמת יזכיר לי מה קרה, או מי אני ומה זה המטה הזה שכה מוכר. אני אוחז בו בחוזקה, מרגיש בו, במשקל שלו, בצבע, במרקם. ואז נזכר שהוא שימש אותי להוראה.

"אתה יודע מה זה?"

כן! לא… אולי?! "אני לא בטוח לגמרי…", אני אומר לבסוף.

"זה 'מטה המגיד'. סמל סטטוס לא קטן, אתה יודע… עובדים קשה כדי להשיג אחד כזה. רק מגיד מוסמך רשאי להשתמש בו".

"וזה היה שלי!"

"לגמרי! זה היה שלך. תנסה עוד פעם אחרונה להיזכר בסיטואציה, אך הפעם גם תחזיק את המטה ביד. הוא יפעיל את זיכרון השריר. אולי…". 

להוט להיזכר ולאחוז עוד במטה אני עוצם עיניים והיד שלי כמו מעצמה רוחפת ומנפנפת במטה, למעלה ולמטה, לצדדים; מרגיש איך הוא חותך את האוויר בלהיטות ובאיזון מושלם, כמו שרביט של מנצח שמוביל תזמורת בשירה. אני מניף אותו בסיבובים של פרק כף היד וזיכרון קלוש של הנאה רוחף בעצמותי. כמעט כמו שיר ששרתי פעמים רבות כל כך עד שהפך לחלק מהיד שלי. וזה נעים… אני כמעט שוקע בתחושה המופלאה הזו – וזה חוזר אלי! לאט, אבל חוזר. אני זוכר אותי עומד ומדבר ומלמד תורה, בהנאה, באהבה ובשקיקה. וממולי תלמיד צעיר מאוד שמאזין בתשומת לב ובריכוז. או תלמידה? אני רוצה לזכור את הפנים שלו (שלה?) אבל הן מתחלפות מהר מדי. מה?… איך?…

"הייתי בתפקיד שלי הרבה שנים, נכון?"

"כן".

"וכמה פעמים ביצעתי את המשימה הזו?"

"קשה לספור. מאות? אלפים? אולי יותר. קשה לדעת אחרי שנים רבות כל כך".

ותשובתם כמו מאשרת את החשדות שלי. אבל זה לא מסביר לי מה קרה או איך הגעתי למצב הזה. או שבעצם כן? כי המטה לא משמש להוראה בלבד! אוי ווי. היד! המוט שהיא הרביצה לי איתו היה… זה אפשרי? זה אפשרי שלא?! מתרכז הכי שאפשרי ומנסה לזכור: המוט שהיא החזיקה… זה היה? והתשובה עולה בבת אחת. לעזאזל!

"הרביצו לי עם המטה הזה!" אני צועק ומצפה שהם ירימו צעקה. אבל הם לא.

"כן. ברור כבר לכולם שזה הלב של הסיפור. אבל זה טוב שגם אתה נזכר בזה עכשיו".

"אבל זה אומר ש…", אני מנסה ולא ממש מצליח להביע את שבראשי. "זה אומר ש…".

"כן. איכשהו לקחו ממך את המטה – או שאולי אתה מסרת אותו בניגוד לכל התקנות? (והוא זוקר גבה ברמיזה די מגונה) – והשתמשו בו עליך. אבל לא זו הנקודה".

"אז מה הנקודה?" אני שואל בפניקה קלה. (קלה מאוד!)

"מה הספקת לעשות לפני שזה קרה. אם זה היה לפני או אחרי".

"'לפני או אחרי… לפני או אחרי' – זה די נמאס שכל הזמן אתם חוזרים על זה ולא אומרים לפני או אחרי מה!"

"אבל זה לא ברור?"

"לא!"

"לפני או אחרי השלב האחרון. השיעור המסיים. הסוף. הגמר. השיא. החתימה. ההשלמה…"

"של מה?" (ולא ברור לי אם הוא רק בלע תזאורוס או שהוא חושב שככה הוא יותר מובן)

"של התורה! אני מדבר על השיעור של הסודות הכי כמוסים. של התכלית. של הייחוד. של חישובי קיצין. האם הספקת ללמד אותו לפני שהוא נטל ממך את המטה או מה שלא יהיה? כי די ברור שלא סטרת לו כהלכה".

זיעה קרה חוזרת ונקווית לי על הגב. באמת פישלתי עד כדי כך? אני עוצם עיניים וחושב על התפקיד האחרון שלי; הזיכרונות זמינים יותר עכשיו, אחרי שהמחסום נפרץ. אני זוכר את השיעור הזה היטב. כן! הספקתי גם הספקתי ללמד אותו – את השיעור האחרון.   

* * *

מחיאות כפים בודדות נשמעו לפתע באולם, בשעה שרז הכין עצמו לשאת דברים, אך המוחא הלא מומחה חדל משנוכח שאיש לא מצטרף אליו (וכמה מבטים רושפים עשו גם כן את שלהם…). אוּפְס! מסתבר שלא ממש מוחאים כפיים בבית כנסת… אבל יוּבי לא היה אחד שמתפדח בקלות. שטויות! יאללה, העיקר שרז "ייתן בראש"! והוא ממש קיווה שרז ידע להשתחרר ולדבר חופשי מול הקהל עם כל הלב; כי הופעה זו הופעה, ואין באמת הבדל בין נשיאת דרשה או נגינה. צריך להתמסר לכך ולהוציא את המיטב. לתת הכול. באהבה. בצעקה של הנשמה.

זה מה שהוא אמר לרז כבר אז, בהתחלה, כשהוריו רשמו אותו לחוג גיטרה במתנ"ס לפני ארבע שנים. כשהוא שאל אותו כשנפגשו לראשונה מדוע הוא החליט ללמוד גיטרה, רז השיב שהוא פשוט הסכים לכך, כי ההורים הם שחשבו שלא יזיק לו לנגן על כלי.

"ואתה עצמך לא רוצה לנגן? אתה לא אוהב מזיקה?"

רז חייך במבוכה. "אני אוהב. בטח שאני אוהב. אבל לנגן זה קצת… לא יודע. זה לא ממש הקטע שלי. אחי הוא זה שכל הזמן רצה…".

"אה, אז גם אחיך יבוא לשיעורי גיטרה?"

"לא. הוא התעקש ללמוד תופים. וההורים אמרו שאם הם כבר רושמים את צור לחוג, אולי כדאי שגם אני אלמד קצת נגינה על איזה כלי".

"הבנתי. ולמה דווקא גיטרה? זו בחירה שלך או ש…". ויובי השתהה לרגע להבין מדוע הילדון המנומס הזה נרשם אליו לחוג. בגיל הזה הם לא תמיד יודעים מה הם רוצים. זו השליחות שלו, לתת להם להתחבר לרצונות הפנימיים. אבל זה לא תמיד פשוט. וזה לוקח לפעמים שנים. 

"כן", ענה לו רז. "אני רציתי גיטרה".

"סתם ככה גיטרה?" הוא חייך אליו בעדינות.

"לא. פשוט כבר יש לנו אחת בבית, אז חשבתי ש… למה לא? זה כלי יפה, נכון?".

"הכי יפה שיש! סבבה. בוא נתחיל!" והוא הסביר לרז מעט מאיפה הגיטרה מגיעה, איך אוחזים בה ומדוע זה הכלי האידיאלי להתחיל בו נגינה. כמובן שהוא סיפר גם (כמו תמיד) קצת על עצמו, איך בתיכון הוא לא ממש מצא מסגרת מתאימה, איך הוא ניגן כל יום שעות על הגיטרה וזה די מה שהציל אותו מלעשות שטויות, ועל כך שהוא למד שנגינה זו דרך להכיר את עצמך, לתת פורקן ליצרים ולתשוקות, לתסכולים, לכעסים ולרצונות החבויים, וגם על כך שהוא שמח שהיום הוא מאפשר לילדים להיפגש עם העוצמה הזו, שאם נותנים לה את הלב היא מחזירה עשרות מונים של כוח וחיים. בהתחלה הוא קצת חשש שרז יהיה "תלמיד חד"פ"; אחד שרק מתחיל ללמוד, אך לא עובד ומתאמן, ואחרי שנה (או גג שנתיים) ההורים (או המורים) אומרים שסתם חבל על כל הכסף ועדיף להיפרד כידידים. אך הילדון הפתיע בגדול!    

כבר לא מעט שנים שיובי מלמד במסגרות שונות גיטרה (ועיבוד וחצוצרה וגם גיטרה בס), ודי נדיר למצוא תלמיד שמתאמן באדיקות רבה כל כך ובמסירות. רז קלט מהר מאוד אקורדים ופריטות, הקשיב בסבלנות רבה להסברים (בלא הלהיטות שאופיינית לבני גילו, של "טוב טוב, הבנתי. עכשיו אני!") ואף הקפיד בכל שיעור לרשום בדייקנות את שיעורי הבית שקיבל. ומבחינת הרצינות, השקדנות והשקעת הזמן ליובי לא זכור תלמיד בגיל הזה שהתקרב בכלל לרז. 

אך משהו ב"וַיְיבּ" שלו היה שגוי. כי איכשהו כל מנגינה פרועה ומתריסה הפכה אצלו למשהו הרמוני ועדין, כמין שירה של מלאכים או מקהלה בקתדרלת נוטרדאם. ואם נהיה כנים, זה די עצבן אותו בפנים (למרות שהוא ידע שלמורים אסור להתעצבן; ודאי שלא על תלמידים טובים ומתוקים כמו רז). "תשבור קצת את הקצב", "תתפרע", "תאלתר", "יותר חזק", היה מצא עצמו אומר לו שוב ושוב במהלך השיעורים, אך רז הנהן ובאמת ניסה גם ליישם, אך זה הרגיש כפוי וחיצוני ומשום כך זה לא החזיק. לא באמת.

לפני שנה החליט לתת לרז פרויקט (דבר מפתיע למדי, בהתחשב בכך שרז היה תלמיד שנה שלישית בלבד). במקום שינגן מול ההורים שלושה שירים פשוטים ומוכרים כמקובל, רז ינגן לו קטע סולו שיורכב מאלתורים, כשיובי מלווה אותו כמיתרים שניים. וזה היה הימור כבד, אך מהי מוזיקה, אם לא לפרוץ גבולות ולהעז?

בשיעורים לפני כן רז שאל בדאגה "מה לנגן?", ושוב ושוב אמר לו יובי "לא תדע עד שתהיה שם, שתרגיש את הקהל, את עצמך, את האוויר". וזה בלבל את רז (מצוין! שיתבלבל קצת! שיהיה נבוך. שנחלץ ממנו איזה רגש, לא רק נגינה רובוטית דייקנית, קרה ושוממה). אז הם עבדו על חלופי אקורדים, על שזירת תווים וכמה סולואים מפורסמים (שאם נודה על האמת, גם תלמידי שנה שישית רואים בהם אתגר קשה), כשרז מוביל בקצב, בסגנון ובתווים, ויובי מנסה (עד כמה שאפשר) לשזור הכול למשהו סביר. ולפעמים, רק לפעמים, היה נדמה שרז מצליח לאלתר דבר חדש ואמיתי, אותנטי וכנה. "יופי!", הוא אמר לו עם טפיחה, "תמשיך! תמשיך! זה מוזיקה! על זה אנחנו מדברים!" ורז היה מביט בו בחיוך נבוך, תוך ניסיון לשמור על המומנטום של הנגינה.

כשעלו על הבמה הייתה ליובי הרגשה ממש טובה, אך האמת שלא ברור לו גם היום אם הפרויקט הזה הצליח או נכשל.

בהתחלה רז התבונן על היושבים מולו במבוכה. "תזכור", אמר לו יובי קודם שעלו, "כל הורה הגיע לשמוע את הילד שלו. הם לא באמת יקשיבו לך. אתה לא מעניין אותם. אולי אפילו הם לא רוצים להיות כאן. ולכן אתה צריך ללכוד אותם. להכריח אותם להקשיב. לצעוק עם הגיטרה. אה?".

כשרז התחיל לפרוט היה נראה ליובי שזה קטע אפרורי ומנומנם. והוא ניסה להשתלב בעדינות תקיפה, אבל היה שם משהו שלא אפשר כניסה. מוזר. והוא הקשיב לנגינה של רז בלא להצטרף, שוקד ללכוד את "הדבר הזה" שרז עושה. והוא זיהה שיש במנגינה דבר חריג מאוד. היא לא הייתה בסדר דיאטוני וגם לא על פי סולם מודאלי. אז מה כן? – זה היה קרוב קצת לסולם פנטטוני או הקסאטוני, אבל משהו שם חמק מהגדרה. ו… רגע… הוא מנגן ברבעי טונים?! מה?! מאיפה הוא יודע את הטכניקה הזו?

והקצב… גם הקצב לא היה סימטרי, מתחלף ומשתנה ללא דפוס ברור. משהו בו הזכיר קצת מקצבים פרועים, אולי של שבע שמיניות? של שלוש־עשרה שמיניות? מין פעימות שלא חזרו על עצמן כהלכה אך נשמעו כחלק מדבר שלם. עניין אחד היה ברור – שהוא די תקוע על אותו מקטע ב"יצירה". הנה, שוב הוא מנגן את זה… לא. הפעם, כשתשומת הלב מוקדשת רק למעקב אחר הצליל המסוים, שמע שמשהו שונה. הנגינה של רז הייתה חזרתית, אך בכל פעם משהו אחד שוּנה. וככה לאיטה, בלי ששמו לב, ה"מוזיקה עצמה" הלכה והתבגרה, הופכת לאחרת, צוברת שינויים קטנים חסרי הרמוניה, וצוררת אותם יחד לדבר חדש.

והיא חדלה בהפתעה מוחלטת באחת.

כל ההורים מחאו כפיים בנימוס, אולי קצת בהיסוס, ורז שאל אותו נבוך: "איך זה היה? למה לא הצטרפת?"

הוא גמגם רק: "זה היה טוב, כל הכבוד. עכשיו תקוד כמו שתרגלנו".

אך בלילה הוא תהה בינו לבין עצמו: מה בכלל אירע שם? מאיפה רז הביא את הנגינה הזו? ולא היה ברור לו מה הוא בדיוק שמע, וכן מדוע הוא קפא ולא ניגן עם רז. אחרי ההופעה כשדיבר עם רז, הוא לא ממש נתן הסבר ברור וקוהרנטי מה הוא בדיוק ניגן. רז רק אמר "פשוט אלתרתי. זה מה שרצית, לא?", ויובי המופתע הנהן. אכן. אבל עדיין…

ועכשיו כשהוא רואה את רז עומד לשאת דרשה מול היושבים בבית הכנסת הוא רוצה שרז ייתן גם מעצמו, אבל בקטע טוב. שלא יגזים כמו אז, אבל שכן יפנה אל הקהל מתוך הלב. אבל בעצם, מה הוא באמת יודע על דרשות ועל בית כנסת ושבת? הרי הוא רק מורה פשוט למוזיקה שבא לתת כבוד. נזרום. רק נקווה שלא יהיה משעמם כמו הדרשה הזאתי של הרב או של האח המתופף…

***

והם רצים לכל הכיוונים, חלקם בוכים, חלקם ממלמלים, חלקם מנפנפים ידים, צועקים: "הוא כבר לימד את זה!", "הוא יגלה הכול. וזה יהיה הסוף. הסוף!", "צריך ללכת אל הבוס!" או "השתגעת? אל הבוס?!", חלקם עושים הכול ביחד. ולבסוף האחראי (מכורח הנסיבות?) תופס כיסא, עולה עליו ומנסה לקרוא אותם לסדר בדרכו המנומסת, המנומקת והרגועה: "דייי!!!!!!!!!!!!!!!"

וזה מצליח. איכשהו. כי הם קופאים, נושאים אליו מבט ומשתתקים.

"תודה! זה לא מתאים לכם בכלל להתנהג ככה, כמו.. כמו עדר פטרוזארוסים מסוממים".

מה?!

ובפינה אחד לחש לחברו: "אוהו! הוא לא זוכר את מהומות ביקור משה", וזה השיב: "וזה עוד כלום. אתה זוכר את הפרעות של יום שישי, לפני בריאת ה –", אך אחרי מבט אחד ממנו הם שותקים.

"הרי ידענו כל הזמן שיתכן וזו הסיטואציה. כבר עשינו הכנות". ופתאום הוא מסתכל עלי. "לכן טרחנו להגיע עד ספירת בינה כדי שהמגיד יהיה איתנו – ער ומתפקד! וגם הצלחנו איכשהו, בדרך שלא דרך, להשיג את המטה". אני לופת את המטה חזק חזק. בדרך שלא דרך? וספירת בינה? על מה הוא מדבר? "עכשיו צריך לפעול חכם. ומדויק. ובשביל זה הקמנו וועדה. ויש גם צוות טקטי מיומן, שכבר מוכן לצאת למשימה וללוות את המגיד. אז בואו נרגע כולנו. בבקשה! נחכה להמלצות ולמתווה הפעולה שכבר נידון ממש עכשיו בוועדה, לאור העדכונים האחרונים של המצב. ובינתיים נעזור למגיד להבין את המשימה. מובן?"

ואיכשהוא הם נרגעים מעט, מהנהנים בכובד ראש. והוא יורד מהכיסא ומתקרב אלי. אומר: "אני מניח שברור לך שרק אתה יכול עוד להציל את המצב. כי אם אתה לימדת אותו, אז רק אתה יכול לסטור לו במטה, לדאוג שהוא ישכח את הסודות". 

"לי דווקא נראה שהם ילכו הפעם על משלחת פנ"ב", קול אחר חולק על דעתו. "כי הסיכון בפעולה כירורגית של המגיד הוא גדול מדי. שמעתי שכבר יש משלחת מוכנה".

"נכון", האחראי מסכים עימו בכעס לא מוסתר. "אבל עדיין בלי המגיד ידיהם כבולות. כי יש חוקים! לכן הם חייבים שהוא יבוא איתם – אפילו כקישוט. ואם הוא כבר יגיע, אין סיבה שלא ניתן לו לנסות תחילה לפתור את העניין לבד". אבל הפעם רוב הנוכחים אינם משתכנעים. והוא פוטר את המחלוקת ואומר: "נראה. גם ככה זה תלוי בוועדה".

אני מביט בו ודורש: "לפני הכול, הסבר לי מה הקטע עם ספירת בינה". ובשעה שהוא מתחיל לנבוח שאין זמן לכל השאלות שלי, ושגם ככה זה באשמתי ש… בלה בלה בלה, אחר אומר לי מהצד: "הגישו בקשה רשמית לקבלת השם שלך, מהגנזך של הספירה". מה?!

"השם שלי?"

"כן. ועכשיו אתה מבין מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן. אתה יודע מה הקצב שמנהלים את הדברים למעלה. כי אחרי שלא הצלחנו להעיר אותך בשום צורה, הציעו שנקרא לך בשם שלך – אולי זה יעזור. וזה עזר! אבל עד שהם הסכימו לגלות לנו אותו… וואי וואי… כמה וועדות ואישורים והמלצות, יצאה הנשמה. נס שזה לקח רק שתיים־עשרה שנה. אבל אחרי שגם למעלה נשמעו קולות מבוהלים… זה קצת זרז שם את העניינים".

"ואם תמשיכו לקשקש על איך שלבסוף הצלחנו להעיר אותך, הכול יהיה לשווא", האחראי דחק. "צריך לצאת ולקשר אותך עם החבר'ה של משלחת הפנ"ב. עכשיו!".

***

הוא שמע בחצי אוזן שאשתו לחשה לצור "הם בטח סתם אורחים או משהו", אבל לא ממש היה ברור על מה היא בדיוק דיברה. אולי ישאל אותה אחר כך. הוא הביט סביב לבחון איך הקהל קיבל את הדרשה של צור (שהוא עצמו כתב בעבורו) ונוכח שבאמת יש לא מעט פנים לא מוכרות. אולי זה מה שצור שאל? במבט נוסף היה נדמה לו שזיהה את עמוס בקהל. כן, הפסיכולוג ההוא, שמורֶה אחד של רז ביקש שהוא יפגוש. הוא באמת ראה אותו? זה הוא? מציץ שנית אל הפינה ההיא: אכן. קשה לטעות. זה עמוס בכבודו ובעצמו. מוזר. הוא לא היה מטריח את עצמו לבוא לעיר במיוחד להשתתף בבר־המצווה של אחד מהילדים שהוא נפגש עמם לצורך המחקר שלו, נכון?… ברור שלא! הוא 'דוס כבד', אחד שעל בטוח יזהר מלערבב שבת ועבודה. הוא בטח סתם אורח של אחת המשפחות.

בכלל הוא די הופתע אז כשגונן צלצל אליו פתאום. השם היה מוכר (גונן? ההוא שצור עשה לו בעיות?!…) כשהוא הציג עצמו: "שלום. זה אבא של רז? נעים מאוד. אני גונן. אני המורה לתנ"ך של רז". של רז? בדרך כלל בטלפון הם מציגים עצמם בתור מורים של צור, כי הוא נושאם של השיחות הללו. "אה, שלום. כן זה אני". ואחרי הפטפוטים הרגילים של "כן, הוא ילד נהדר. תלמיד מוכשר", סוף סוף הגיע הנקודה: "אז יש לי שאלה. חבר שלי הוא פסיכולוג של ילדים. והוא עושה מחקר על ילדים מחוננים. איך שהוא יצא לנו לדבר וחשבתי שאולי רז יכול להשתלב במחקר שלו. זה אומר שהוא ייפגש איתו כמה פעמים בבית הספר – בשעות הלימודים כמובן – ואני מניח שהוא ישאל את רז שאלות או יבקש ממנו לעשות כמה מבדקים. אז רצתי לשאול אם זה בסדר מבחינתך, אם יש לך התנגדות". מוזר שהם חושבים שרז הוא מחונן… כי באנגלית, חשבון ומדעים (המקצעות החשובים! כמו שנהג לומר לו לפעמים) הוא לא חזק במיוחד (ואיכשהו תמיד כשהוא דמיין מחוננים חשב על משקפופרים של מספרִים ומחשבים… ומבחנות מתפוצצות).

מצד שני ברור שרז הוא ילד מיוחד. על זה קשה להתווכח. אז אולי ישנם סוגי מחוננים שונים?… זה מעניין, הוא לא חשב על זה אף פעם בצורה כזו. הוא מחונן? אולי גם זה הסבר לכמה מהתופעות. והוא השיב שיברר עם רז. אם הוא יסכים, ברור שלו אין בעיה עם זה בכלל. אדרבא.

באופן לא מפתיע רז הסכים. תמיד נראה שהוא שמח לעזור. וכמה שבועות אחר כך הוא סיפר שהוא נפגש עם ד"ר עמוס על חשבון שיעור חשבון.

"ומה עשיתם בפגישה הזו?", אביו שאל בסקרנות.

"בהתחלה היו לו כמה שאלות עלי, על בית הספר, על הלימודים. ואחרי כן הוא שאל אותי אם אני מוכן לנסות ולענות לו על מבחן בכתב, של ידע תורני".

"ואיך היה?"

"קלי קלות". והשפלת במט.

חיוך גאה. "יפה מאוד. והוא אמר עוד משהו? כמו מה הוא בדיוק חוקר?"

"לא ממש. בהתחלה הוא קצת הסביר לי על העבודה שלו בכללי כזה, אבל אחר כך הוא אמר ש'בניסוי אסור לנסיינים לדעת מה המטרה של הניסוי, אחרת זה פוגם באמינות התוצאות'. הוא רק אמר שמעתה והלאה ניפגש כל חודש, כל עוד זה בסדר מבחינתי ומבחינתכם, עד שהוא יגמור את הניסוי".

"ומה דעתךָ? זה משהו שאתה רוצה לנסות להמשיך איתו?"

"זה לא מפריע לי. הוא אדם נחמד. ומה דעתך?"

(אם זה בחינם? ברור שכן! והוא חשב שאילו רז היה יודע כמה משלמים היום על כל שעה של פסיכולוג גם לו הייתה דעה נחרצת בנושא). "אני חושב שזה מצוין שאתם נפגשים. ואני ממש גאה בך שאתה משתתף בניסוי פסיכולוגי על ילדים מחוננים! וואו."

"אז אם ככה אתה מרגיש, ברור שאמשיך להיפגש איתו". חיוך.

"תודה רבה". איזה ילד מתוק. ועוד מחונן! "ואני בטוח שאתה תעשה את המקסימום שלך!". ידו לוטפת את לחיו.

"בטח. כל מה שישמח אותך, אבא".

ומאז אחת לחודש, כבר כמעט שנתיים מהיום, הם נפגשים בבית הספר. הוא כמעט כבר לא חשב על זה יותר, עד שפתאום ראה את ד"ר עמוס כאן בבית הכנסת; והוא נראה ממש כמו בתמונה שבעמוד שלו, באתר המחלקה לפסיכולוגיה (שאליו נכנס מסקרנות לראות מי החוקר הזה שמתעניין פתאום בבן שלו). אבל הוא כאן. זה הוא, קשה לטעות. איזה צירוף מקרים.

***

משלחת הפנ"ב! רק זה חסר לי. זה החבר'ה שקוראים להם רק במקרים דחופים; מקרים של "פעילות נחוצה בעליל". והם לא עובדים בעדינות, אם לדבר בלשון המעטה. שמעתם על הג'ובים שלהם: על סדום, חומות יריחו, ופומפיי והמבול. אומרים שהם חושבים שהשמים שלהם; וכשהבוס הודיע למשה שהוא ייתן לישראל תורה הם כעסו כל כך כי הם סברו שרק אנחנו מוכשרים לקרוא ולהבין את רוח הדברים. הם ארגנו מכתב של סרבנות. בסוף הוא נאלץ ללכת למצרים בעצמו לתת כמה מכות. דפק שם הופעה. אחרי זה הם קצת התיישרו. אבל עדיין – אין להם ממש פרופורציות. לא לפני הרבה שנים היו כמה סהרורים שתיכננו איזה פולחן ריפוי בקבר בעל "המאור עיניים". וכיוון שהם ידעו על מה הם מדברים, בשנייה האחרונה ממש (כמו שתמיד קורה עם משלחות פנ"ב), שלחו משלחת לשבש קצת את העסק ו… – נגיד רק שהם די הצליחו במשימה. ואין מצב שאשתתף בפעילות כזו איתם. הם חבלנים. הם מתנגדים לנתינת תורה, בעוד אשר אני מגיד והתפקיד שלי הוא ללמדה!

וחוץ מזה אני פישלתי. זו טעות שלי. זו אשמתי. לגמרי, במאה אחוז. שלי ורק שלי! הייתה לי משימה – כשלתי; בגדול! ומה זה בגדול? בכישלון שאין לו קנה מידה… ברור שאני לא יכול לחיות עם הטעות הזו. אני הוא שצריך גם לתקן הכול. אך לא בדרך של פנ"ב! הו לא!

אני מביט סביב, רואה ששוב הם צועקים ומתווכחים. אך הם צודקים – כי אם כל הפרטים שהם מסרו לי נכונים, אז באמת אין זמן. אני סוקר את החדר בזריזות, והנה המוצא שלי מאחורי פרגוד – חלון! אני קופץ מהמיטה ורץ אליו מהר, מסיט את הווילון ומרימו בבת אחת. שולח ראש החוצה ומביט. לא ברור לי באיזו קומה אני נמצא, אך וודאי שהיא גבוהה מאוד.

"הי, בוא הנה! מה אתה עושה?", הם צועקים אלי עכשיו, "אסור לך ללכת לבדך!", "יש כוח משימה!", "יש וועדה", "חכה!", אך כמובן שאני לא מקשיב יותר. אני אוחז במזוזות של החלון, מושך עצמי למעלה בתנופה – ואז קופץ.

***

עמוס התגרד בפרק כף היד. זיעה של מתח ושקיקה זלגה על פני גופו, אשר נרכן קדימה בדריכות. עיניו היו תקועות ברָז כמו מין מחט של מצפן שנטתה תמיד רק לכיוון אחד – לרז, שבאותה שעה הלך והתייצב אל נוכח הקהל. בא הרגע הגדול! סוף סוף.  

זה התחיל כשגונן סיפר לו בתסכול על הילד שיכול לקחת בקלות את החידון, אך מסרב. לגונן היה עניין שכל שנה דווקא תלמיד שלו יזכה מקום ראשון (משחקי כבוד של חדר המורים, חשב, אך לא אמר זאת לגונן. גם ככה עמוס האמין אז שמורים הם אנשים מתוסכלים שיכולים לחוש גדולים רק נוכח ילדים). זה היה חידון של בית הספר שהיה על הלכה, תנ"ך ומנהגים – והכיתה של הזוכה קיבלה כפרס "יום כיף שווה במיוחד" (הוא באמת רוצה לצאת ליום שלם עם אוטובוס של ילדים צורחים?). גונן חשב שהנציג של הכיתה שלו אינו מוצלח במיוחד, אך מה שבאמת הפריע לו הייתה הידיעה שיש לו בכיתה תלמיד אחר שבקלות יכול לזכות מקום ראשון. יכול, אך לא רוצה.

"ואיך אתה יודע שהוא באמת יזכה?", שאל אז עמוס. "ילדים ביישניים עלולים לקפוא. הוא יכול לשכוח את הכול".

"אבל הוא לא ביישן! בכלל לא. הוא פשוט כל כך… כל כך לא בעניין של תחרויות. לפעמים נראה שהוא אדיש לבית הספר, להווי של הכיתה, למתח של החידונים" (וקשה שלא להזדהות איתו, עמוס חשב בינו לבין עצמו). "והוא מדהים. אין מבחן שאין לו מאה. הוא זוכר פרקים שלמים בעל פה".

ועמוס חייך. "לפי איך שזה נשמע ממך, החידון הבית ספרי הזה, זה קצת בזבוז. הוא יכול ללכת לחידון התנ"ך העולמי. לא?"

"לגמרי! והוא גם יזכה".

"טוב, נו אל תגזים. הוא בכיתה ו'. פספוס".

"עמוס, אני לא מגזים". ועמוס הסתכל עליו. הוא רציני! אם כך…

היתכן?!

אולי כדאי שהוא פגוש אותו אישית. מזה מספר שנים שעמוס מתעסק עם ילדים מחוננים. הוא די כבש לו את הנישה של "הפסיכולוג ההוא שמתעסק עם אתגרים של ילדים מחוננים במגזר החרדי". ומה לא? מוסדות חינוך ומועצות מזמינים אותו להרצאות או ללווי של שלל צוותים חינוכיים; וכמובן שהיותו איש אקדמיה מדופלם אשר חובש כיפה שחורה גדולה ובצדעיו משתלשלות פאות מסולסלות תורם אף לפתיחת דלתות בקרב הזרמים האדוקים מאוד. והוא חשד שחזותו סייעה לו אף לזכות בכמה מענקי מחקר שמנים. אך האמת שעבורו זה רק תירוץ, מעין סיפור כיסוי שמאפשר לו, כלכלית וטכנית כאחד, לעסוק במה שבאמת חשוב לו. הוא רוצה למצוא אחד מל"ו הצדיקים שבזכותם כל העולם קיים.

מגיל צעיר, כבר בארצות הברית, לצד העיסוקים שלו ב"נִגְלה", הוא עוסק גם בנסתר. ואחרי שהוא עלה לארץ ולמד מספר שנים בישיבת מקובלים קטנה בירושלים, הוא הבין שהוא ניחן בכישרון, שיש לו השגות גבוהות משל החברים האחרים בישיבה, ואם חשקה נפשו לדעת את רזיה הטמירים של התורה האמיתית עליו למצוא מורה אחר. ולא סתם שרלטן או מקובל ישיש ומקובע שרק חוזר על מה שהוא שמע (הרי כאלה יש בשפע), אלא אחד עם נשמה גבוהה. צדיק. ל"ו־ניק!

הבעיה היא שהם מסתתרים. ידוע שדווקא הצדיקים הטהורים מונעים עצמם מגינוני יוקרה, ממופתים ולהטוטים המוניים. על כן כמעט ולא ניתן לדעת איזו נשמה בדור הזה היא נשמה של ל"ו־ניק. אבל אז חבר שלו נתן לו רעיון. ילדים! גם הצדיק הכי גדול, הכי נסתר, הרי היה גם ילד. ומסתמא שעכשיו גם כן יש כמה נשמות גבוהות אשר שוכנות בילדים. וילדים, מטבע הדברים, פחות יודעים להסתתר. אזי עליו למצוא את הצדיק כשהוא עוד בשלב מוקדם, לקשור עימו קשרים, ולאט לאט לקנות לו מעמד של "ת֫למיד"… ועם הלימודים שלו בפסיכולוגיה, אז בכלל דרכו סלולה. עליו להתמחות בילדים, ללכת למגזר החרדי ו…

וככה, כעבור מספר שנים החל לקנות לו שם של "מומחה" בילדים מחוננים. והוא נפגש עימם, הוציא אותם ל"מבדקים", פרסם מספר מאמרים בתחום, אך באמת הוא רק חיפש את הנשמה של הצדיק.  עד כה הוא התעסק רק במגזר החרדי. בכל זאת… אבל אולי הוא לגמרי טעה. הוא מתבונן שוב בעיניים של גונן. אולי באמת…

עכשיו צריך לגרום לעסק לעבוד. וזה חייב להישמע אמין. הוא נושם עמוק ומשחרר: "אתה יודע. זה נשמע שהתלמיד שלך ממש מתאים לאחד הפרופילים של ילדים מחוננים שאני חוקר עכשיו. הייתי מאוד שמח אם היית יכול לארגן לי פגישה איתו".

"חשבתי שאתה עובד רק עם המגזר החרדי".

"אני עובד עם ילדים. וילדים הם ילדים בכל מקום. לא ככה?"

ככה. ואחרי כמה שיחות (ותזכורות) הוא נפגש סוף סוף עם רז. ומשם העסק כבר התחיל להתגלגל.    

כי די מהר הוא כבר התחל לחשוד שיתכן ו… שאולי… שהוא מצא לו, סוף כל סוף, את הצדיק שלו. במבחני הידע רז הצליח בקלות. וגם האופי די הלם את כל הציפיות. לאט לאט הוא העתיק את המרכז של הפגישות לשאלות שעניינו אותו. הוא חש שרז נבוך מעט מהמצב, אבל היה בו להט של קדושה, שכל עיסוק בסוגיות תורניות סבוכות הלהיב אותו, והוא היה אומר אז את כל מה שבליבו, שוכח לפרקים להתנהג כמו ילד, ונואם, ממש כמו מבוגר, דקות שלמות, על כל נושא שהוא הביא: צריך עיון קשה אצל ר' עקיבא איגר, סוגיה סבוכה בתיקונים של האר"י או חילוקים מעמיקים בכוונות של הרש"ש. והוא דיבר כמו שילדים משוחחים על זמרים או שחקנים.

אחרי מספר פגישות שאל אותו אם יתנגד שהוא יביא עימו כמה סטודנטים מתְלמדים ורז השיב שלא. וככה הוא הביא עוד כמה חברים רציניים, כאלה שידעו להעריך מפגש חודשי עם ל"ו־ניק אמיתי, והתגבש לו חוג החברים (הוא די כעס כשאחד מהם כינה אותו בצחוק ה"כת"). אחת לחודש הם היו יושבים, שומעים שיחה ערה בין רז לעמוס, ומכאן לשם גם משחילים נושא או שאלה משלהם. במפגשים האחרונים הם שאלו אותו על הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו". והוא דיבר על האורה שנסוכה על הפנים של הלומדים ואיך קריאה של שמע בכוונה מושכת שפע א־לוהי אל העולם ומזכה בהשראת שכינה.  

לפני שנה, כששאלו לראשונה על השמיטות ועל מועד הגאולה, הוא השתתק. עמוס כבר ידע לילך בין הטיפות, לשאול בעדינות, לגעת – להרפות, ושוב לגעת מכיוון אחר, בזמן אחר. אך בנושא הזה הפה של רז נותר חתום. כששוחח עימו ביחידות, עמוס שאל אותו על הסודות, אם יש נושאים שרז מרגיש שהוא אינו מבין אותם לחלוטין או שראוי לשתוק בהם. בהתחלה השיב לו רז: "ברור, הרי כתוב שאין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד". אבל עמוס דייק יותר את ששאל: "זה ברור. אבל השאלה שלי הייתה אם יש נושאים שמותר לדבר עליהם, שיש מסורות ארוכות של כתיבה עליהם, אבל שאתה אישית מרגיש בהם חסום. שמה שמגביל אותך זה לא הגבול ההלכתי, אלא ההבנה, המחסור בידע". והיה נראה שרז קצת מתבלבל. אני צריך לזכור: הוא ילד. נכון, זו נשמה של ל־ו"ניק, אך היא שוכנת בגופו של ילד. והפעם זה נושא רגיש במיוחד. הוא גישש: "אתה רוצה דוגמה?", ורז השיב: "כן, בהחלט". על החיים ועל המוות!

עמוס השתהה לרגע קודם שאמר, באופן שאמור להישמע כמעט כיומיומי: "נאמר… חישובי קיצין?"

***

בהרף השנייה הראשונה אני שומע את הצעקות שנישאות מאחורי, אבל הרוח שחובטת בי בטלטלה מעלימה אותן מיד. אני צולל למטה במהירות ועננים חולפים מעברַי. קדימה, אין עוד זמן! ובַאחת אני פרס את שש כנפי ללכוד את האוויר; מרגיש איך השנים החסרות נושרות ממני כמו נוצות תלושות וחלושות. ואני חש את הזרמים של הרוחות שנלכדות תחתן נושאות אותי מעדנות, ומתענג לרגע מְיוּתר על הנאות התעופה, אחר כל כך הרבה שנים של תרדמה קפואה ועגומה; עד שדוקר בי שוב הזיכרון: 'אידיוט! תעוף מפה כבר לתקן את המצב! לפני שגם משלחת הפנ"ב תצא בעקבותיך'. הוא צודק. אני צודק… אין זמן. עוד לא סיימתי את המשימה שלי.

ואם ניסיתם פעם ללמד את התורה כולה בתוך פחות משמונה חודשים (הרי ידוע שאנחנו מתחילים רק אחרי היום הארבעים), אתם יודעים שזה אינו פשוט בכלל. הבעיה איננה רק היקף החומר העצום, האבחנות הלא־פשוטות בין יצירות קנוניות לפסבדו־אפיגרפיות מפוקפקות ובין סברות התבן לסברות הבר – שתת הוועדה האמונה על כך עוד לא הוציאה אף מסמך ברור ומחייב, השאלה מה פשט, מה דרש, מה רמז ומה סוד ואף ריבוי העמדות בהבנה של כל עניין כמעט. הבעיה האמיתית היא שאלת הטעם, התכלית. מדוע כל דבר הוא כך ולא אחרת? וככל שמתקדמים ניכר שיש איזו קישור או קו שמאחד בין כל ההפכים, מין רעיון יסוד ששב ומתגלה בכל העניינים, אבל קשה מאוד לתפוס אותו ולהבין. מפני שיש מין יחס לא ברור בין התורה והחיים. כשההיסטוריה משתנה, כשמתחלפות עיתים או נסיבות חיים, כשעולים צרכים או ממציאים דברים – אז יש שינוי גם בתורה. יש תקנות, גזרות, פרשנויות מחודשות, אימוץ של מנהגי עבר שכוחים וכל מיני דרכים שונות להלימה בין המציאות החדשה לבין תוכנה של התורה. וכידוע למידה של התורה כולה דורשת הבנה של משך ההיסטוריה – לא רק מה היה ומה הווה, אלא גם מה יהיה. ראשית ואחרית. כי איכשהו הכול קשור. כי איכשהוא המשך ההיסטורי מתחבר לשיר הלל על מציאות הא־ל ויחודו. וזהו הנושא של השיעור האחרון!

אני זוכר את השיעור היטב. עסקנו בהיסטוריה ובדרך בה הק֫דוש־ק֫דוש־ק֫דוש מנהל אותה. ודיברנו על הדרך, על התהליך, על כך שמהלך העניינים – לפחות כפי שהוא נראה אחרי שמגיחים מרחם לעולם עצמו – יהיה מסכת ארוכה של אתגרים, של מבחנים, שיראו כמו שכר ועונש על המעשים, כמו שהכול מגיע על פי דין ובמשפט. אך באמת צריך לדעת (גם אם לא לזכור!), שכל האירועים, המעשים והבחירות של כל האנשים, מכוונים למטרה אחת ויחידה – גילוי המציאות של הבורא וייחודו. ואין דבר יפה יתר מזה. וכמובן שזה כָלל הסבר ארוך איך הדבר יבוא לידי ביטוי. את סוד האחרית; הקץ. ואחרי זה באה הסטירה!

אני יודע, זה נשמע אלים, אפילו אכזרי. אבל זה לא. אני חושב… (כי אין בררה?)… בכל אופן, צריך לדאוג שישכחו את מה שהם למדו. עושים את זה עם המַטֶה. זה די פשוט, בעצם. סטירה מעל הפה ו־פּוּף, הכול נשכח. נשארת רק צלקת למזכרת קטנטנה. תפקידנו ללמד הכול, אבל בסוף גם לאסוף הכול בחזרה, להשכיח את הידע שנצבר, שיהיה חקוק בנשמתם, אבל שלא יהיה במחשבתם, שירחף מעל למהותם כמו רוח שרוחפת לה על פני המים, במרחק של טפח אין סופי.

מעולם עוד לא היו לי בעיות עם העניין. לאף אחד בעצם לא היו, לפי מה ששמעתי שאמרו, לפי מה שידעתי (אך הייתה איזו שמועה שלרב יוסף פעם לא נתנו סטירה, ועד שנזכרו… סיפור עצוב שהס כמעט מלהזכיר). לכן אסור שתהיינה בעיות. פשוט אסור. "וזה הכלל הכי חשוב", שמעתי שוב את המורה שלי צועק בהכשרה, "הכי הכי חשוב! אסור שיזכרו דבר. חִשבו לרגע מה יקרה אם יוולד תינוק שכבר יודע וזוכר את התורה כולה. אסון! את כל המשמעות של ההיסטוריה הוא ידע! את כל התהליך! ואם הוא רק יפתח ת'פה שלו – ודי ברור שהוא יפתח! מי ידע דבר כזה ולא ירצה לומר אותו לאחרים? 'להאיר את עיניהם' כמו שאומרים הנביאים – אז דמיינו לבד כבר מה יקרה! אסון. שידוד מערכות מחלט. ותזכרו תמיד שהשלב הכי הכי חשוב בשליחותכם הוא נשיקת השכחה! לכך נוצרתם, זהו תפקידכם!" (ממש כך הם קראו לזה בהכשרה: 'נשיקת השכחה'). ואיכשהו מכל המלאכים שבעולם, מכל הנשמות, מכל העידנים והתקופות – אני דפקתי את העסק לגמרי. אני.

אולי פשוט הייתי סתם שִנְאן די שַאֲנן. אולי לא שמתי לב לרמזים המטרימים. לרגע לא דמיינתי שיכול לקרות דבר כזה! גם לא עם תאומים. אחרי ה"סיום" שחגגנו בה זמנה של הסטירה. הנפתי בידי את המטה לכיוונו של הגדול – אותו אחד שרק קפץ והתרוצץ, שהתווכח, שכעס מדוע כל הסיפורים הראשונים הם על אחים אכזריים כמו קין, ישמעאל, עשו, אחי יוסף; שהתווכח בשיעור האחרון ממש גם על הסבל בהיסטוריה, ובכלל, כך הוא טען, איך דבר יכול להיות יפה אם הוא כרוך בסבל של בריות?  – ופּוּף! מכה קטנה והוא שכח הכול. אך בשנייה האחרונה, ממש לפני שהמטה פגע, המוח המתריס שלו שלח פקודה ליד, וזו חטפה ממני את… את המטה שלי! ואז… חבְטה! אהָה! ואפילו עכשיו, כשאני טס בכל הכוח של כנפַי לתְקון המעוות, כששוב אני מושש בזיכרון הזה, אני נבעת. מלאך אף פעם לא הוכה!!! (טוב לפחות מלאך במחלקה שלי. מהשרים של האומות שמעתי שאירעו דברים. הייתם צריכים לראות את פלאי, אחרי שהוא פגש את יעקב על היבוק). אך ממילָא אני, אבל האח? הרי האח שלא קיבל את הנשיקה ברח עם כל הידע ברשותו – נגיש! זמין! זכיר! ורק אני יכול עוד לתקן את זה כי זו הייתה המשימה שלי והשליחות של המלאך היא מהותו. אחריתו! 

אני לופת חזק את המטה, שועט בין עננים. אני הולך לתפוס את הילדון הזה ו…

***

מבט בהול מעט ננסך על הפנים של רז. והוא גמגם אז: "חי־חישובי קיצין?"

"אכן. אתה יודע. תורת השמיטות וחישובי הגאולה. יש מסורות רבות של חישובים כאלה. ודרשות שרבנים נשאו".

"אבל תיפח רוחם! כתוב שזה אסור".

עתה עמוס חייך: "ואין כאלה שלמרות זאת התעסקו עם זה?"

"ברור שיש. אבל… איכשהו זה מרגיש לי לא נכון. שזה נושא שיש מה להגיד עליו, אבל אולי זו לא העת. אני לא יודע".

אסור שרז ירגיש עד כמה הוא נרגש: "אתה מתכוון שיש מה להגיד על הנושא? שידוע מתי תהיה הגאולה? מתי יגיע המשיח? איך יראה הקץ?"

"זה ברור, לא?". רז אפילו לא היה מופתע. 'זה ברור', הוא אומר! בחלומות הכי פרועים שלו עמוס לא דמיין לרגע שימצא צדיק שכבר יודע את הקץ. עכשיו צריך לגרום לו לדבר.

ומסתבר שהעניין היה הגיל; כי רז אמר שהוא מרגיש שזה נושא שילדים לא אמורים לדון בו. כששאל מתי הוא כן יוכל, אז רז השיב "בבר המצווה".

"אז עוד חצי שנה, כשתהיה בגיל מצווה, תוכל כבר לדבר על זה?"

והילד התבונן לרגע באוויר, חשב, ואז אמר לו: "כן".     

עמוס התבונן כעת על רז, עומד מול הקהל של בית הכנסת, כבר בגיל מצווה. עתה הוא ידבר על כך! ברור. חצי שנה של לחצים מתוחכמים. של שאלות. הוא התבונן סביב. הסוד עבר. נלחש מפה לאוזן בשקיקה, כדרך הסודות. מרב אל התלמיד, מחברותא אחת לרעותה, מבעל לאישה או בקבוצה בטלגרם. הוא כבר זיהה בין היושבים בספסלים סביבו כמה מקובלים שהוכנסו לסוד העניינים, וסקרנים וחברים של בני החבורה. עכשיו סוף סוף הוא ידבר. 

***

לתפוס את הילדון הזה ו… מה? השעטה שלי מואטת לשנייה. כי גם אני לא ברוטאלי (וטוטאלי וקטסטרופלי!) כמו משלחת של פנ"ב, הבאמת אני עומד לתת לו נשיקה אחרי חיים של שלוש־עשרה שנה? זה לא אותו דבר. זה לא דומה בכלל. כי הוא ישכח הכול. הכול.

האם אין פתרון אחר שלא מצריך סטירה כה הרסנית, כה אלימה, כשהיא ניתנת באיחור גדול כל כך? כי זה מרגיש לי לא צודק בכלל. שההיסטוריה תתמודד לבד! שהייחוד יפרוץ בדרך שיחפוץ! אל תדאגו לו – הוא ידע להסתדר גם כך, בזה אין כל ספק. כי זה נראה לי לא הוגן לגרם כאב וסבל רב כל כך למישהו שלא פשע.

מצד שני יש לי שליחות! לתפוס את הילדון הזה שאיכשהו נמלט מהמטה שלי ו… ו… קשה לי לדמיין אפילו איך עכשיו אני עושה את זה למישהו אחר, אחרי שגם אני עברתי חוויה דומה.

המחשבות מכות ולא מרפות והכנפיים דוחקות במאמץ עיקש. מהר. אוויר צלול חובט בי והרוח מזכירה בשריקותיה שיר נשכח ורך. ואני לא יודע מה פתאום נכנס בי. לא ברור. אני ממשיך לעוף למשימה כי באמת שאין ברירה. זו השליחות שלי, המטרה שלי, כל המהות של הקיום שלי, השם שלי – לתת סטירה! (וזהו?! זו כל שליחותך האומללה?! לתת לעוללים סטירה?!).

קרני השמש מבליחות פתאום מבין העננים, מסנוורות אותי ומזכירות את העיניים, את האור של הנרות, את השירים, את הרגעים הנעימים. מה, באמת אני הולך לסטור לו אחרי שלוש־עשרה שנים?! אך אין ברירה! או שמא יש?… אני אוחז בכוח במטה שלי ועף, יהיה מה שיהיה.     

***

ידו אוחזת בחוזקה בדף. הדף. הדף עם הדרשה שנכתבה בעבורו. הוריו לא שאלו אותו אם יש לו מה לומר. היה ברור להם ששני התאומים יישאו דרשה דומה: אחד ידון בפרשה, שני בהפטרה. והוא קרא את הדרשה הזו כבר כמה פעמים. אחרי שהתעקשו שצור יקרא אותה בקול, אחיו אמר "ומה עם רז?", ולפעמים בשם ההגינות אביו אמר לו: "רז, עכשיו תורך". והוא קרא מילה מילה את מה שיש בדף. וזה היה חביב, אין מה לומר, דרשה סטנדרטית נדושה. ואין ממש סיבה שלא לומר אותה – זולת אחת: הוא התחייב למשהו אחר.

גם אם הוא אף פעם לא הבטיח שום דבר, אף לא אמר במפורש שכך ינהג, הוא די רמז לעמוס ולעמיתיו שבדרשת הבר‏־מצווה שלו יגע בשאלות שמטרידות אותם כל כך. כמעט שנה הם מבקשים ממנו שיסביר, את תופעת הרוע, הייסורים, הסבל, שיאמר מתי יבוא משיח, איך תהיה הגאולה. והוא מבין אותם כל כך. הם הנושאים הכי יפים, הכי מעמיקים, אשר חושפים באופן הצלול מכל את ההרמוניה שביֵש, את הגדולה והתפארת של ההוויה, את הכיוון אשר הכול הולך אליו באהבה.

והוא כל כך רצה לחלוק עימם את הדבר. הבין את הכאב והשקיקה שבנפשם. אבל הוא חש שמשהו עוד לא בשַל בו להבין. היה לו את הידע היבש, נכון, אבל משום מה זה הרגיש לו לא מוגמר. כאילו הוא צריך עוד לעבור שלב נוסף, שהוא כמעט שם – אבל לא ממש. והוא סבר שזה משום שהוא איננו בר־מצווה. כי המצוות שלו, המעשים, הפעולות שמחברות בינות העולמות ושמושכות השפע – הם עדיין לא ממש שלו, הוא עוד לא בר חיוב, עודנו 'מי שאינו מצווה ועושה". אך מהרגע שיחול עליו חיוב, מעת שהוא יהיה לבעל המצווה, ל'בר־מצווה', הכוונות שלו תפעלנה; כל מצווה שיעשה תזין את נשמתו וזו תאיר כמו נר אשר דולק מכוח היצהר. חכמת אדם תאיר פניו. והוא ידע בחוש שיהיה הבדל. והוא צדק.

והוא עומד מול הקהל שמצפה לשמוע את דרשת הבר־מצווה שלו. חלקם הגיעו כי הם בני הקהילה, חלקם זה משפחה וחברים ומכרים, אבל חלקם הגיע במיוחד לשמוע את 'הפשר הגדול'. ולא נעים לו לאכזב אותם. נושם עמוק ומתבונן בהם ביעף מלטף. הם אהובים כל כך, צמאים להבנה, רוצים תשובות גם אם אינם יודעים לשאול. והוא רואה איך מתחבר הכול לפלא נהדר; כמה ייטב להם אם הם יראו גם כן!

אבל מצד שני…

תמיד קינא בצימאון שהוא ראה אצל עמוס, במאמץ של הילדים לגדול, להתפתח וללמוד – לרכוש ביזע ודמעות מידה של הבנה. ואם ידעו עתה הכול – האם יחושו בחדווה של הבחירה? כל כך אהב לראות את הילדים בגן קמים אחרי שהם נפלו, בוכים וכואבים אבל למרות זאת מנסים שנית להתגלש, לרוץ ולטפס למרות הסכנה. לראות את להט השקיקה בחידונים, את הלמידה לקראת, את השמחה בניצחון. וגם אם הילדים יודעים עמוק בפנים שיום יבוא והם יהיו מבוגרים, שהם יפסיקו ליהנות ממגלשות או שלוליות, עדיין באותה שעה הם נהנים כל כך; וכך גם א־להים רואה אותם – באשר הם שם. הוא מתבונן עוד פעם אחרונה בעמוס, בידידיו ואז בשני הוריו. מאחוריו ניצב ארון הקודש וממעל לו דולקת מנורה, שמתחילה לפתע להבהב כמו נר גוסס או שהודלק לו רק עתה. ורז לוקח את הדף עם הדרשה, מביט בו, בקהל, ואז אומר: "אורחים יקרים…"