בלעם פקח את עינו. הוא היה באמצע מדיטציה, אבל הרעשים מבחוץ הפריעו לו. בתנועת יד, הגלימה הירוקה המרהיבה שלו זינקה אליו ונכרכה סביב כתפיו. בתנועת יד נוספת, הוא ריחף ממקומו במורד המדרגות הלולייניות אל החצר.

בחצר נגלה לנגד עיניו מחזה משונה למדי: מאי שם הופיעו שבעה מזבחות, נעוצים באדמת החצר כאילו היו שם מאז ומעולם. ליד המזבחות עמדו שיירה של אנשים, רובם בבגדי מלחמה, ואחד מהם לבוש בגדי אצילים.

"זה עבד!" קרא אחד החיילים.

"מובן שזה עבד!" רטן האציל. הוא פסע קדימה אל בלעם. "בלעם! אני זקוק לעזרתך!"

"מי אתה?" שאל בלעם בהרמת גבה.

"שמי בלק בן ציפור, אני מלך מואב," אמר האציל.

"לא, אתה לא," אמר בלעם וליטף את זקנו בהרהור. "למלך מואב קוראים – "

"אני מיקום אחר!" קרא בלק.

"יקום אחר?" שאל בלעם.

"כן, כן," אמר בלק. "מה אתה יודע על תיאוריית היקומים המרובים?"

"מעט מאוד," אמר בלעם. "זה דבר מסוכן, לא מתעסקים בדברים כאלה. זה יכול לפגוע בכל רצף החלל-זמן – אמרת שבאת מיקום אחר?!"

"כן, כן," גנח בלק. "ואני ממש זקוק לעזרתך. אתה מבין, יש עם אחד – הם רוצים לכבוש, להרוג – אני חייב קוסם שיקלל אותם."

"אני מעדיף את התואר מכשף," אמר בלעם. "ואלה לא קללות, אלה השבעות – "

"לא משנה, לא משנה," נופף בלק בידו. "אני זקוק לעזרתך."

"אבל למה באת דווקא אליי?" שאל בלעם.

"כי דיברתי כבר עם הבלעם של היקום שלי," חרק בלק בשיניו. "והוא – הוא – אתה כבר תראה בעצמך."

בלעם התמלא בסקרנות. הוא היטב את הרטייה על עינו, ונופף בידו. "נלך, אם כך."

בלק פנה אל המזבחות. "הדליקו את האש!" קרא. החיילים הבעירו את האש על המזבחות ולפתע הכל הסתחרר מסביב, עד שבלעם מצא את עצמו עומד יחד עם בלק והחיילים על ראש הר. לאוויר היה ריח שונה מהאוויר שהוא היה רגיל אליו, אבל חוץ מזה הכל היה די… רגיל. בתחתית ההר שכן מחנה אוהלים עצום. ועל שפת הצוק עמד…

בלעם פסע קדימה בפה פעור. מולו, הכפיל שלו פער את שתי עיניו. "מה – מי – "

"אני בלעם," הציג את עצמו בלעם. "מיקום מקביל."

"אני לא מאמין," לחש בלעם השני. "אז התיאוריות – "

"נכונות," אישר בלעם.

"מה קרה לעין שלך?" שאל בלעם בעל שתי העיניים.

בלעם שתום העין הרים את ידו אל הרטייה. "טוב, נאבקתי בשר שדים אחד… זה היה קרב קשוח. איבדתי את העין שלי ואת האתון שלי."

"הא!" אמר בלעם גלוי העיניים. "הלוואי שאני הייתי מאבד את האתון שלי. רק צרות היא עושה לי זאת. כל היום מתלוננת ומתלוננת!"

"חיות יכולות לדבר ביקום שלך?" פער בלעם את פיו.

"לא, לא, רק האתון הארורה הזאת," גנח בלעם.

"טוב, טוב, מספיק עם הקשקשת," ספק בלק את כפיו. "בלעם, תקלל בבקשה את העם הזה. אני אשלם לך במה שתרצה – מטמוני זהב, מחצבים, כל מה שיש ביקום הזה ואין ביקום שלך. רק תעשה את העבודה בבקשה."

בלעם הניף את גלימתו בתנועה דרמטית. "כמובן," אמר. הוא חייך אל כפילו גלוי העיניים. "אני אראה לך איך עושים את זה."

הוא פסע אל קצה הצוק, והביט על העם היושב במחנה. "נאום הגבר שתום העין," קרא, מניף את ידיו בתנועות מפותלות. אותיות זהובות הופיעו באוויר, מסתחררות סביב אצבעותיו. "והשומע דבריי, הרואה את חזוני, ייפול גלוי עיניים." הוא קרץ אל בלעם גלוי העיניים. "מה… מה טובו אהליך יעקב," שמע את עצמו אומר. "משכנותיך ישראל!"

"לא לא לא!" צווח בלק. "תקלל אותם, תקלל אותם, אל תברך אותם!"

"ירום מאגג מלכו, תנשא מלכותו," גמגם בלעם. היה זה כאילו כוח זר כופה על אותיותיו להסתדר בצורה הלא נכונה, כופה על שפתיו לומר את המילים…

בלק תלש את זקנו ושב אל המזבחות. "הדליקו את האש!" קרא. "אני עוד אמצא בלעם שמסוגל לעשות את זה!"

אסיפת הבלעמים על קצה הצוק הלכה וגדלה. בלק הביא עמו בלעמים מיקומים שונים: בלעם בעל שלוש עיניים, בלעם בעל עין אחת כשל קיקלופ, בלעם הרוכב על נחש ענק, בלעם שהיה בעצם מכשפה, ואפילו בלעם אחד שהיה בעצם אתון. כל הבלעמים ניסו את כוחם, אך איש מהם לא הצליח לקלל את ישראל.

בלק כבר חישב להתייאש, כאשר לפתע צמחו שבעה מזבחות זרים מן האדמה, ומן האש המסתחררת מעליהם הגיח עיט ענק, עוטה נזר מלכות.

"בלעם!" הוא קרא. "שמי בלק בן ציפור. אני זקוק לעזרתך!"