בשיעור הראשון של בעלי האוב לומדים להנפיש חתולים, "הן חיות עם ריבוי תודעות. אם תשקשקו אותם אולי תשמעו רשרוש של שאריות של נשמה שנשארה בפנים", אמר המורה וחילקה נבלות שליקטה מצדי הכביש. אני הבטתי מזועזע באלוהים יודע מה שניצב לפני, והייתי בטוח שאני אכשל, ואז אצטרך להגיע לקורס קיץ. אבל המורה צדק, עיניי חצי הסהר נפקחו במבט סהרורי ועד מהרה החתול רץ ורדף אחרי המקק שהתחבא מתחת לארון של המעבדה. מקק מהסוג שכיננו "חומני" כשנחיל שלהם הגיע ומילא את המרפסת של הדירה הקודמת של ההורים שלי. "יש לך כישרון, דור", אמר המורה עזמוות, ובשיעור שלאחריו הביא כלב, "הם קלים, הנשמה שלהם לעולם לא עוזבת באמת את האדונים שלהם", ואחריו תנים או שועלים שאסף בדרך לכיתה, ופעם אחת אפילו צבי, שנהרג בתאונת דרכים.

כששוב ושוב הם עלו מתוך ידיי בעיניים מעורפלות וחזם עולה ויורד ודימה נשימה, אמר לי עזמוות, "בא אלי בהפסקה", וכאשר הצלצול הצורמני במנגינת "זה עולם קטן מאוד" חרקה מעל לבית הספר גררתי את התיק שלי מאחורי במסדרון עד לחדר המורים. היה זה החדר האסור, הארץ המובטחת שרק מי שזייף כאבי בטן ובכה מרה שהוא חולה, הורשה להיכנס כדי לקבל כוס תה מרירה וטלפון גוביינא להורים.

"אתה מתקדם הרבה מעבר למצופה, דור", אמר עזמוות, "הבאתי לך משהו מיוחד", הוא הניח בידי גופה של דרור, שעל פי הסדקים במקורו ניחשתי שהתנגש בחלון זכוכית. "גרום לו לעוף".

הבטתי בגוף הקטן והנוצתי, והפלומה הרכה נרעדה מנשמתי. לא העזתי לגעת בטפרים וברגליים הדקיקות, באור הנאון של חדר המורים ברק ליטף את הקשקשים הבראשתיים. לחשתי כל לחש ששיננתי במהלך השיעורים, כל נוסחה והשבעה, אבל דבר לא הועיל. הגוזל נותר דומם בידי.

זכרתי את המראה הרמוס והדרוס של היצורים הקודמים שהנפשנו בשיעור, ולא הבנתי למה היה לי קל כל כך להשיב להם חיים. הרבה יותר מאשר לגוף הזעיר שבקושי מילא את כף ידי. "לא הצלחתי", הרמתי את ראשי והתכוונתי להניח את הגוויה על השולחן.

אולם באותו הרגע הציפור הרימה את ראשה, וניערה את מקורה לפני שהמריאה אל חלון חדר המורים ונמלטה.

עזמוות המהם, "מרשים", בזמן שסגר את החלון מאחורי הציפור שפרחה מן הקן.

"למה? חתולים או כלבים הרבה יותר מרשימים", התלוננתי למרות שהייתי גאה. גם אני חשתי שההתנגדות הפעם הייתה גדולה יותר.

"תודעות גדולות רוצות לחזור", אמר עזמוות ממקומו ליד החלון, מבטו מטייל על חצר בית הספר, על התלמידים המשחקים בכדור ועל התלמידות הקופצות בקלאס. "אבל תודעות קטנות שמחות לברוח, הן נמלטות מהר וקשה לאחוז בהן".

הנהנתי כאילו הבנתי, אולם גם כשהנפשתי עצמות דינוזאור לפרנסתי במוזיאון הבריטי חשבתי על הדרור ההוא, ותהיתי אם לא עשיתי לו עוול בכך שהחזרתי אותו בכוח ולא נתתי לו לברוח.

*

את ניקול פגשתי במוזיאון הטבע הבריטי, ישבתי על ספסל תחת תקרת הקתדרלה העצומה ואצבעותיי העניקו חיים לעצמות המאובנות של הלוויתן הפרהיסטורי התלוי מהתקרה. המאובן נע אנה ואנה, גופו עולה וצולל באוויר כאילו היה מים. הבחורה עם החצאית המשובצת הסתובבה שלוש פעמים בחלל המרכזי עד שעצרה מולי, "אתה בעל האוב?"

איבדתי ריכוז לרגע, והסנפיר של הלוויתן התעקם באופן שאיש מלבדי לא שם לב אליו. הנהנתי בשקט וקיוויתי שלא נפלתי על משוגעת מהBDS שתטיף לי למה מה שישראל עושה באמצעות בעלי האוב הוא פשע בנלאומי.

היא הושיטה לי את ידה, "אני ניקול, אף פעם לא ראיתי בעל אוב כאן".

"דור, אני חדש", הודתי, "התחלתי לפני שבוע", העלמתי את תקופת העגלות שלי בנפנוף משפט. רוב היוצאים של יחידות בעלי האוב נחטפים להייטק, אלו שלא, עושים כמות כסף לא הגיונית בעגלות ליד בית הקברות. אומרים שלבעלי האוב הישראלים יש אופי חם יותר שאירופאים ואמריקאים לא עומדים בפניו, אבל זו דרך אחרת לומר שאחרי כל מה שהאנטישמים האלה עשו לנו לגיטימי לגזול מהם מחיר מופקע עבור הבזק של מבט או חצי חיוך של אהוב שבדיוק נקבר.

אני הגעתי ללונדון עם חוזה עגלות, ואחרי שבוע לא יכולתי לשאת זאת יותר ושילמתי את הקנס על העזיבה בטרם עת בלי למצמץ. עדיין גרתי בדירה של העגלונים, כמו שהם קראו לעצמם, אבל רק כי עידו שהביא אותי מלכתחילה, סידר לי רשות להישאר עוד חודשיים עד שאמצא דירה חדשה.

היא חזרה להביט בליוויתן, העיניים הכחולות שלה מעוננות כמו הערפל של הבוקר, "זה כואב להם?"

"אני לא יודע", אמרתי את האמת וחשבתי על פלומת נוצות בכף ידי. "אני חושב שזה תלוי כמה הם רוצים לחזור וכמה זמן הם כבר מתים. יצורים שמתים זמן מועט יחסית קל להחזיר כי הם עוד לא לגמרי שמו לב שהם מתים, ויצורים שמתים כבר הרבה זמן רוצים לחזור כי הם מתגעגעים. כל האמצע…קצת יותר נזיל".

"כשהייתי קטנה רציתי להיות בעלת אוב", היא התיקה את מבטה מהליוויתן והביטה בי, "אבל זה מורכב".

הנהנתי, "זה מורכב". הבטתי בה במקום בליוויתן, אצבעותי ממשיכות לרקד מעצמן, אבל המבט שלי עבר להתמקד בה. היא הייתה גבוהה ועגלגלה, מה שהעניק לה נוכחות מוצקה בעולם, אך בו זמנית היה לה מנהג לחבק את עצמה תמיד עם יד אחת, וסנטרה נטה למטה כאילו איבדה דבר מה על הרצפה והיא מחפשת בשאול משהו שאין לו שם.

הזמנתי אותה לקפיטריה של המוזיאון, ליד חנות המזכרות שמכרה בובות פרווה של דינוזאורים. יצאנו שבוע שלם לפני ששמתי לב לספר שהיא סוחבת לכל מקום, "הארי פוטר?" שאלתי אותה כשחיכינו בתור לרכישת כרטיס למחזמר שהיא רצתה לראות. "זה לא לילדים?"

"מה פתאום", היא חיבקה את "אוצרות המוות" אל חזה, "זה ממש טוב".

משכתי בכתפיי, "אני לא אוהב את הפנטזיה הזאת של 'המוות הוא האויב האחרון שימוגר' וכל ההאלהה הזאת של המוות".

"זו לא האלהה של המוות", סדק חרץ את קולה, "נו, אתה בעל אוב, אתה לא מבין".

האישה שלפנינו בתור הגיעה לאשנב והחלה לדוש בתוכנייה ולשאול לגבי כרטיסי הרגע האחרון. "מה זאת אומרת אני לא מבין?" התור הצפוף והעמוס חנק אותי והשיחה של האישה בדלפק לפנינו הוציאה אותי מדעתי. "גם אנחנו מתים, את יודעת".

"בעלי אוב רואים במוות משהו נזיל, אבל עבור רוב האנשים זה לא ככה, לכן הספרים האלה מדברים לאנשים שלא יכולים להציץ למתים".

עיקמתי את אפי והכרחתי את עצמי שלא להגיב להגדרה הזאת של המקצוע שלי. "יש סיבה שאמנת ג'אנבה אוסרת על הנפשה של אנשים".

"שמעתי שישראלים לא מקבלים את אמנת ג'אנבה".

נאנחתי, והמשפטים הקבועים של וויכוחים ביחידה התחילו להתנגן לי בראש, מה אתם באים אלינו בטענות? אנחנו הכי מוסריים בעולם מבין הצבאות שמשתמשים בבעלי אוב, למה הוועדות של האו"ם לא מגנות באותה מידה את סין שמנפישה מיעוטים עד שהם מתפוררים מחוץ לקבר?

האישה שלפנינו סיימה את רכישת הכרטיסים שלה ואנחנו נגשנו לאשנב, מוכר הכרטיסים היה גבר מבוגר ומקריח בעל פנים של מישהו שהזדקן מהחלום להיות שחקן בעצמו. "שני כרטיסים למלך האריות בבקשה", ניקול ביקשה ואפשרה לי לשלם, בתור בעל אוב הרווחתי פי שלוש ממנה בכל מקרה.

"זה היה המחזה האהוב על סבתא שלי", היא אמרה כשנכנסנו לאולם המוחשך, "היא נפטרה שנה שעברה".

מחשבותיי היו עדיין נתונות לשיחה הקודמת שניהלנו, וברגע שהתיישבנו מייד הסברתי, "אנחנו ממש משתדלים לעמוד בסטנדרטים של אמנת ג'נבה, אבל אנחנו לא יכולים לנהל מלחמות במדינה קטנה כל כך בלי להסתמך על בעלי אוב. אב אנחנו בכל זאת משתדלים לשמור על רף מוסרי, אנחנו באמת מנפישים מתים, אבל אך ורק עד 24 שעות מרגע הפטירה".

קמט יחיד חצה את מצחה, ולרגע חשבתי שתענה לי, אבל אז מנגינת הפתיחה החלה בקול תרועה, והפנתי את תשומת ליבי למנגינת הפתיחה של המחזמר ורפיקי שהייתה בת ולא בן כמו בסרט של דיסני. כשסקאר שר את הסולו שלו ניסיתי לאחוז בידה של ניקול אבל תוך מספר רגעים משכה אותה בחזרה לחיקה.

חזרתי לדירה של העגלונים מאוחר, לקראת שתיים בלילה. להפתעתי האור במטבח עדיין דלק, סיוון ישבה ליד האי על כיסא בר גבוה וגילפה משהו מעצמות. התיישבתי מולה, ואמרתי, "את בת סיוון, תסבירי לי מה זה אומר?" גללתי לפניה את כל הקורות אותי באותן שורות דייטים מופרכים, ואז דרשתי שתפרש לי את ההתקררות התמוהה הזאת.

"מה יש להסביר, טמבל? היא יצאה איתך רק כי קיוותה שתעלה באוב את סבתא שלה", סיוון ענתה בחוסר רגשנות דוקר.

"מה? לא. אין מצב".

סיוון הרימה גבה, "פעם ראשונה שבריטיות זורקות אותך אחרי שאתה לא מעלה באוב אנשים?"

נשענתי לאחור בכיסא העור הלבן והגבוה, "איזה אידיוט אני".

כנראה שדווקא משום שהייתי מוכן לקלל את עצמי כמעט באותה חופשיות בה היא עשתה זאת, היא התרככה, "לא אידיוט,  רק בעל אוב".

"מה הכוונה?"

"אתם אוהבים דברים שבורים, לתקן אותם, לטפל בהם, להחיות אותם. ואז אתם מתפלאים שגם מערכות היחסים שלכם נראות ככה".

"את נשמעת כאילו את לא בעלת אוב בעצמך", ניסיתי לעקוץ אותה בחזרה, להחזיר לה מעט על ההצלפות שלה.

היא משכה בכתפיה, "אני הצהרתי, לא שירתתי ביחידה הדפוקה שלכם, אין לי את הדפקות שלכם". אחר כך קמה ולקחה איתה את העצמות שגילפה ופנתה לעבר החדר שלה.

הבטתי במפל השיער השחור הארוך שלה ואמרתי, "מעולם לא פגשתי מישהו שלא היה דפוק".

היא עצרה לרגע, וחשבתי שהיא תחזור כדי לקלל אותי שוב, אבל אז היא המשיכה ללכת וכיבתה את האור והותירה אותי לשבת במטבח החשוך.

*

"יש לך דקה, דור?" עידו שאל בזמן שהשתמשתי במכונת הקפה של הדירה של העגלונים. "נראה לי שיש לעגלה שלנו פאנצ'ר, והג'ק לא מצליח לתפוס".

ירדתי לחניה עם הקפה שלי ביד, וניסיתי לרסן את הדחף להתמרמר. טכנית עדיין גרתי אצל העגלונים, לכן לא יכולתי לומר לעידו שילך לחפש כשהפריע לי לשתות את הקפה הראשון של הבוקר. סיוון עמדה לצד השער של החניה, אוזניות כבדות וגדולות משתלבות עם מפלי השיער השחור. היה ברור שמבחינתה העובדה שההגרלה הגנטית פטרה אותה מנוכחותו של כרומוזום Y משמעותה גם פטור ממכונאות רכב, וכגבירה רבת חסד היא חיכתה שהבנים יסיימו להחליף את הגלגל של העגלה.

עגלה של בעלי אוב היא אירוע שיווקי אחרי הכול. אף אחד לא ירצה לשלם מאה פאונד בשביל לראות יקיר נפטר סתם ככה מהלך לו ברחוב. לכן הדוכן הממונע נצבע בשחור, עם עיטורי כוכבים כסופים, ומלאכי קלקר מלמעלה. היה לי חשד שהסיבה העיקרית שבגללה לא פיטרו את סיוון, למרות שהיא נטתה לשכוח ש"נאצי" היא מילה אוניברסלית, היא כי האיילינר המוגזם שלה הלם את התפקיד.

הגלגל היה ז"ל, ז"ל מהסוג שנוסחותיהם של בעלי האוב לא יוכלו להשיב לחיים. הג'ק נראה תקול, הקפיץ לא הגיב. "נראה לי שצריך להשאיל ג'ק מאחד השכנים", אמרתי לעידו.

עידו נאנח, "צריך לשלוח מישהו לקנות ג'ק חדש, האנטישמים האלה בחיים לא ישאילו לנו".

אדון אחד שהתקרב לחניה של הבית ניגש לסיוון, והיא הועילה בטובה להוריד את האוזניות. לא הייתי קרוב מספיק כדי לשמוע את השיחה, אבל פתאום היא התחילה לצעוק עליו, והוא השיב לה בנימוס בריטי צונן שיכול להקפיא.

"התשובה היא לא, ואם יש לך בעיה – לך לבעל אוב אחר". היא סיימה בטון פסקני.

אלא שהוא לא נשאר חייב. גסות הרוח היא נשקם של החלשים, החזקים באמת יכולים להיות אלימים באמצעות נימוס. "אתם ישראלים נכון? יש לכם ויזות עבודה בשביל מה שאתם עושים? או שמשטרת ההגירה צריכה לקבל שיחת טלפון מכמה אזרחים אחראיים?"

"סיוון?" התקרבתי בזהירות, "הכול בסדר?"

היא לא נזקקה לעזרתי. היא הרימה את ידה ומן פח האשמה הקרוב זינק חתול רחוב מוכה כלבת, ובעל עיניי ערפל. החיה זינקה על האדון שפלש לחניה שלנו וכל ציפורניה שלופות. תפסתי בידה, "תפסיקי, יעצרו אותך על תקיפה ויוצאו לך צו גירוש".

היא שמטה את אחיזתה בגופה, וערמה של איברים חסרי חיים התמוטטה לרגליו של הבריטי. לא היה צורך במופע נוסף, והוא נעלם מהמגרש של העגלונים במהירות שרק פחד מבעלי אוב יכול לתדלק. "תוריד ממני את היד או שאתה הבא בתור".

נסוגתי לאחור עם שתי הידיים למעלה, "אף אחד לא אמר לך אי פעם שהלקוח תמיד צודק?"

היא הסבירה לי בדיוק לאן אני יכול לדחוף מה שאמרתי ועזבה בסערה לעבר שלט התחתית. עידו הרים את ראשו מהעגלה, "מה היא עשתה הרגע?"

"כמעט תקפה לקוח", דיווחתי ביובש.

"ואי לא עוד פעם המופרעת הזאת". עידו התרומם, "תלך לקנות את הג'ק? אני אלך אחריה".

"לא, זה בסדר, אני אדבר איתה". מיהרתי במורד הרחוב מאחורי דמותה שנבלעה בגרם המדרגות של התחנה. שלפתי את האויסטר שלי והצמדתי אותו למכשיר בזריזות כדי להיכנס בעקבותיה ורצתי לעבר התחתית שעצרה בתחנה ועליתי בעקבותיה.

הקרון היה ריק למחצה, רק חבורת תיירים עם מזוודות התקבצה בקצה. סיוון ישבה בקצה השני, בחלונות מאחוריה החושך והכבלים על הקיר זרמו כנחשים חיים עם התנועה של הרכבת. התיישבתי לצידה וסימנתי לה להוריד את האוזניות.

היא התעלמה ממני. לא מפתיע.

"אולי את לא במקצוע הנכון", זרקתי לתוך האוויר הרווי בקול הצרימה של פסי הרכבת התת קרקעיים. "העגלות אינטנסיביות, והשחיקה מטורפת. אני יכול לבדוק אם מחפשים עוד בעלי אוב במוזאון, או אולי אפילו בתברואה. אומרים שזה גם אחלה כסף".

"אני לא שחוקה", היא ירקה את המילה האחרונה בעלבון, "אני לא עושה אשכבות של מתאבדים, זה הכול".

"אה". המשכנו לנסוע בדממה, הדלתות נפתחו ונסגרו במשך שתי תחנות עם לבנים לבנות מבריקות לפני שהעזתי לומר, "אני לא חושב שיש בעל אוב שאוהב להעלות מתאבדים. הם נלחמים הכי חזק".

"מה אתה יודע על זה?" היא שאלה בזלזול.

"את צוחקת עלי? רואים שלא היית בצה"ל".

נראה שרק בשלב הזה היא הבינה מה יצא לה מהפה וענווה מסוימת חזרה לדיבורה, "חשבתי שבעיקר משתמשים בבעלי אוב כדי לנקות מוקשים בגולן".

"ב'תמרות עשן' לא רצו להכניס כוחות חיים לרצועה, אז שלחו כוחות מתים".

היא בלעה את רוקה.

"אני זוכר שעידו ואני ישבנו בעמדת שמירה חלודה עם חורי יריה בגג שאפשר לראות דרכם את הכוכבים, והמשאיות פרקו את הארונות שכתוב עליהם בצד 'רכוש צה"ל' ו-"

"די".

"מי?"

"אמא שלי. דיכאון אחרי לידה. מי אצלך?"

"החבר הכי טוב שלי, בתזמון מחורבן של פחות מ24 שעות לפני המבצע".

הקול הבריטי הנעים מידי הצטלצל כשהכריז בכרוז על כך שהגענו לתחנה של ארצ'ווי. כנראה שלשנינו היה מדכא מידי להמשיך לנסוע מתחת לפני האדמה, אז יצאנו למרות שלא באמת תיאמנו. הדלתות נסגרו מאחורינו וכשכרטסנו את הכרטיס ועלינו מעל פני האדמה נשמתי לרווחה.

עברנו על פני בית החולים הגדול, וסיוון בהתה בו בעוינות. לפתע היא אמרה בכעס, "אתה יודע מה החלק הכי מטומטם? שהיא באה ממשפחה של בעלי אוב. היא הייתה בעלת אוב בתעשייה האוורירית, שלוש דורות של בעלי אוב בתעשיה האוורירית. משפחה של אשכנזים, אף אחד מהם לא העלה על דעתו לומר לי שלא כדאי לי לנסות להנפיש אותה בכיתה י"א".

פלטתי שריקה מתפעלת, "שלוש דורות זה מרשים. אמא שלי עורכת דין, אבא רואה חשבון, הם לא ממש ידעו איך לאכול את העובדה ששיבצו אותי אצל בעלי האוב".

"ואי איך מתאים לך, אתה מעלה באוב כמו טכנוקרט".

"מה?" קצה חיוך התגנב לשפתיי, "מה זאת אומרת?"

"יש לך את הטכניקה הכי מתמטית שראיתי בחיים שלי. אם היית יכול לא היית מנסח את הנוסחה שלך במעגל אלא מרבע את המעגל". החניה של בית החולים הסתיימה, ולאחריה החלה הגדר של פארק ווטרלו ובית הקברות היי גייט. פסענו לתוכו וחלפנו על פני השלט שהזמין את העוברים והשבים להצטלם ליד קברו של קרל מרקס. שוטטנו בין עמודי הקטקומבות, הצלבים הגותים ועלי השלכת הכתומים כמו להבות הגיהנום.

"ריבועים קל יותר לצייר ולדמיין", גיחכתי. באופן טכני כדי להנפיש מישהו היינו צריכים לצייר את המעגל עם כל האותיות, והקווים והסימונים על הרצפה. אבל הפעם האחרונה שציירתי מעגל הייתה בכיתה י'. עם הזמן הטכניקה החשובה יותר עבור בעלי אוב הייתה לדמיין ולהחזיק בראש את כל הפרטים של המעגל, קצת כמו לשחק שח-מט בזיכרון. "אני לא רואה איך אפשר להנפיש בשיטה אחרת".

היא עצרה ליד אחד הקברים, והושיטה לי את ידה באותה תנוחה בה נשים בדרך כלל מציגות טבעות סוליטר יהלום. על אגודלה היא ענדה טבעת שחורה שהמעגל כולו מסורטט על דפנותיו. "טוב, זה או גאוני או מטומטם. רוח טכנוקרטית כמוני תראה בכך הזמנה לפגוע בך בגוף למעט האגודל".

"הפוך, כל הגוף מוגן למעט האגודל. וגם יציב יותר, אני לא מעירה בטעות נמלים רמוסות ברחוב אם אני מנסה להיזכר בנוסחה. יש כמה יתרונות במשפחה הדפוקה שלי".

הפכתי את תנועתה, עכשיו אחזתי בקימור גבעת ונוס של כף ידה, ותהיתי אם היא תרביץ לי עם האוזניות העצומות שלה אם אנסה לנשק אותה בלי לבקש ממנה רשות בכתב. היא השמיע צליל לא ברור, והרמתי את מבטי אל פניה.

האיילינר העבה גרם לעיניה הכחולות להראות כמו בארות של שמים, והמפלים השחורים של שיערה היו סתורים מן הרוח הלונדונית. בית הקברות היה רגוע ושקט למרות השם שיצא לו כרדוף רוחות. אנחנו היינו שליטי הרוחות במקום הזה, ברצוננו הוא יהפוך לאימה מצווחת, וברצוננו הוא יהיה גן עדן דומם.

"טכנוקרט", היא קיללה אותי לפני שהניחה את שפתיה על אלה שלי. הרחש היחיד ששמעתי הייתה הרוח שרה בין האבנים, והעלים המתים לוחשים. היה לה ריח של בושם שלא זיהיתי, אבל הוא היה חריף, חורפי, עם לבנדר. ברגע שביר שגנבתי חשתי בטוב שבכל העולמות, רחוק מהבית אבל קרוב כל כך בו זמנית. קרוב מספיק כדי לחוש בחום של 36 מעלות של גוף נוסף לצידי. גוף של מישהי שידעה, שהבינה, שלא היה צורך להסביר לה איך עובדים מעגלים ושלמרות שעדיין יש לי דופק, בעלי אוב היו שייכים קצת למתים וקצת לחיים בו זמנית.

קול דפיקות קצובות מתחתינו גרם לנו להתנתק, שוב ושוב משהו קשה הכה באבן בגובה הברכיים שלי. עמדנו ליד המצבה שנשאה את פסל ראשו של קרל מרקס קשישא והדפיקות יצאו מתוך הקבר. מדהים כמה יהודים זקנים נשארים טרחנים גם אחרי מותם.

"שתוק כבר", סיוון בעטה במצבה והוא נדם.