אמר הקב"ה, ראויין אלה שתינתן להם דת אש איכא דאברי דתיהם של אלה אש, שאלמלא נתנה התורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

– תלמוד בבלי, מסכת ביצה כה:

א.

החושך הוא אותו חושך אשר הטיל אדוני אלוהינו במצרים על חטאיהם. הוא פרוש כאן עכשיו, מכסה את אדמת גרמניה החולה, מזיעת הדם, כשמיכת חורף גסה ומחניקה. לא אדע אם על חטאיהם הוטלה או על חטאינו, כי אחת היא הארץ. אני כבר לא בטוח אם רואה זאת אף אדוני צבאות, אלוהינו. חשוך.

לילה. שחור משחור, כמו כל הלילות האחרונים. גם הימים אינם שונים מהם הרבה עכשיו. עשן הבעירה, אובך הדמים והיגון התלוי מול עינינו מדי יום ביומו. נשלל מאיתנו חסדה של חמה.

הרב נע מעט ופוקח את עיניו. "ערב שבת", ממלמל. זקנו החום, שהיה מפואר פעם, תלוי עתה על פניו קרעים-קרעים, מלא זוהמה. משכן לכינים, אם לא לפרעושים.

הוא מועד בשיח וזועק, "ערב שבת, יהודים. שבת שלום". השלום שהוא נושא בפיו דועך והופך לצליל מצמרר, ספק חרחור ספק גיחוך. ואני, לא בפעם הראשונה בימים טרופים אלה, שב וחושב שהוא איבד את שפיותו, שאיבד אותה כבר אז.

רק אני נשארתי לו, אם כן. אחרון תלמידיו, כפי שהייתי תמיד.

אני שב על עקבותי ומשעין את ידו על כתפי. כף ידו קמוצה ורועדת בעוויתות, כאילו חיפש קולמוס לכתוב בו.

"בקרוב, הרב, בקרוב ננוח", אני משקר, ותופס איך בתוך ימים ספורים התהפכו התפקידים. עכשיו הוא ילד. כל חכמתו קבורה תחת האפר.

הוא מרים אליי זוג עיניים מתרוצצות ולוחש, "המגדל. אנחנו צריכים להגיע למגדל. אין זה ראוי שיהודי יעשה שבתו בדרכים". אני נזכר בשבת האחרונה שלנו ביחד, בברלין, בזמירותינו שעל הטרסה הרחבה, וגוש של מחנק עולה בגרוני. מה מעט צריך כדי להשפיל מגדל גאה לעפר. באיזו מהירות הופכים אנו לכלים שבורים. מה רב חסדך אלוהינו על שהתרת לנו לחיות איזה זמן בלי שנחזה בנפילה. מה נוראה נקמתך.

1.

אני קוטע את קריאתי ומרים את ראשי להביט בנועם. "מה זה בדיוק?" אני מוצא אותו עומד ליד ארון הספרים שלי, מדפדף במשהו של היידיגר.

"מה זה נראה לך?"

אני מסתכל בצרור הדפים המהודק שמולי: צילום של כתב יד מוכתם וקרוע, כתוב גרמנית לא רעה. הכל ברור, בסך הכל. מסמכים כאלה יש די והותר. "אתה הרי יודע ש-36' זה לא התחום שלי". אני עייף. לא ראיתי את נועם שנים והלהט שלו מתיש לפעמים. כשהודיע שיקפוץ לבקר בתוך כשעה קיוויתי שנדבר על ימים עברו. על המדשאות של האוניברסיטה היהודית, על יעקב, וגרטה וחנה, ואיפה הם עכשיו ולמה אנחנו לא.

אבל ככה זה אצל נועם – אי אפשר לנתק בין חייו, מחשבתו ומחקריו. כל כולו הוויה אחת מושלמת, מכונת קיטור השועטת אל יעד שידוע רק ליוצרה וכל גלגליה ומנועיה מתואמים ומכוונים לאותו יעד ורק אליו.

הוא מתקרב אלי ומוזג לי שוב מהקורוואסיה. "יש פה יותר", הוא אומר. ואז מזמר, בטעמי מקרא "הרבה-ה יות-ר". ומורה לי, כמו בימים עברו, "תמשיך לקרוא".

ב.

כשאנחנו מגיעים למגדל, רב אריה פוקד על מנחה. בבליל ענני הסערה אי אפשר לזהות את השעה לפי השמש ושעונינו היו מס לבוזזים, אך סומך אני על שעונו הפנימי של רבי שמכוון הוא ללא עוררין אל זמני התפילות. אנו מתפללים לכיוון שנראה לי דרום-מזרחי דיו ואני מרשה לעצמי חיוך מריר. הנה משהו נוסף שמשותף לנו ולציונים – הערגה, היא והעונש עליה. אך הרי אלה הבלים. גם הרפורמים, שוויתרו על הערגה, נענשים עכשיו עמנו.

אנחנו הרי לא עלינו בחומה, אני זועק בתפילתי, ממש ב"השיבנו". מדוע נפלנו גם אנחנו?

אנחנו מתפללים בנפרד, שתי תפילות יחיד, שני ניצוצות ביער שחור. לפתע עולה בי המחשבה שייתכן כי זה השבוע הראשון בחייו של רב אריה שנמנעה ממנו תפילה במניין. הוא עומד גאה וזקוף, כמו התנער עכשיו מגילו ומייסוריו והתייצב לפני בוראו. גאה כתמיד בסדרו.

גם אני לא רגיל לתפילות יחיד. לא כי זכיתי לחיות את חיי בקהילת עמנו, אלא כי בהיעדר בית כנסת לא טרחתי על פי רוב להשלים את חובותיי לבורא עולם. כך או כך, המקום מטיל עלי את אימתו, ומילות עבר שיוצאות מפי סתומות וחיוורות, מתקשות להטיל שורש באדמה הזו, עד שהן דועכות כליל ובאמצע העמידה אני מוצא את עצמי דומם ומסתכל בתפילת רבי.

שליח ציבור הוא, תמיד היה, גם לציבור עלוב כמוני.

הוא מאריך בתפילה. אגרופיו קמוצים, עיניו בוהקות וכל גופו נרעד ומטלטל כמנהג החסידים. שלא כמנהגו. אני מסתכל עליו ומשתאה. מאין באו החיים האלה, העוצמה הזאת, אל גופו הצנום, מוכה הייסורים?

2

נועם שולף ספר מאחד המדפים שלי, ומשליך אותו על שולחני. אני מרים את ראשי מכתב היד, מופתע, ומספיק לקלוט את הכותרת. ספר הזיכרון לבית המדרש לרבנים בברלין. לפני שאני מספיק לגבש תמיהתי למילים, נועם פותח ומתחיל לעלעל במהירות, עד אשר הוא עוצר וסופק את כפיו בדרמטיות. "איאוריקה", הוא אומר.

אני מוריד את משקפיי ומסתכל עליו.

"הרב אריה קובלמאייר. מתלמידי רד"צ הופמן, רבה של ברלין, מחבר 'רעמת אריה'. אבא של אתה יודע מי".

מתוך הספר מתבונן בי יהודי נשוא פנים. זקנו ושערו מסודרים על פי דרכה של מרכז אירופה ומצנפת של רבנים חבושה על ראשו ומשקפיים עבים לעיניו. כל כולו אומר שלווה, אולי ניצוץ של חיוך נסתר. התמונה צולמה ב-1934.

אני מסתכל על נועם בעייפות. גרוני, ספוג הקוניאק של הפגישה המחודשת, מתקשה להביע את ספקנותי. "אני מניח שזה מוזכר בהמשך?"

"אפשר להסיק בקלות. סיים לקרוא".

"נו נו, חביבי, הרי ברור לך שזה חיקוי? בשנים האלה, מי לא דיבר בשם הרב קובלמאייר?" ויותר מזה. היעלמותו המסתורית, הגופה שלא נמצאה עד היום, החייתה את דמותו ידועת הסבל של היהודי הנודד. הגרמנים מספרים עדיין על הרב הזקן שעליו נגזר לשוטט לנצח לצדי האוטובאנים של הפאטרלנד, להתייסר בחטאי בנו.

נועם מנופף עלי את ידו כאילו הייתי יתוש טורדני, אבל אני ממשיך בשלי. "הוא מדבר אצלך בכתב היד? אפשר להשוות סגנון, אני חושב שיש לי פה…"

אני ניגש לארון שליד החלון, מחטט בשורה השנייה. כן, כמו שזכרתי. רעמת אריה. דרשותיו של רב קובלמאייר לפרשת השבוע. פותח באקראי.

"קדימה, יבוא המת ברגליו. טה-טה-טה… הנה. ומכאן בחנוכת המשכן צריכה להיות האש ישרה ולא לסור ימין ושמאל. לא באה מיתתם של נדב ואביהוא אלא כי עבור הנישאים אל רומו של עולם הופך אף חטא משל מידת החסידות לאש זרה… ברלינאי אמיתי" אני מעיר, "לגמרי משלנו. דייקנות מעל הכל".

נועם לא מתרשם. הוא דוחף את כתב היד הזה שלו לקצה השולחן הקרוב אלי, "קדימה".

אני ניגש, שוקל את הדפים על ידי. "אני מכיר את הספרות הזאת. עוד עמוד מעכשיו יופיע מי מאבות האומה ויורה לו ישועות ונחמות".

משהו בהבעת פניו גורם לי להתיישב. מעין מרירות חולמנית שכזו, ודחופה. בבחינת 'חלום חלמתי ומזור לא אמצא'. "כמעט", הוא אומר לעצמו, כלוחש. "כמעט".

אני חוזר אל כתב היד.

ג.

המגדל מרקיב כבר עשרות שנים. קורבן משוער של הרפורמות של ביסמרק, שגרמו לבעליו לזנוח אותו למען החיים בברלין. חיות היער עשו אותו למשכנן, ואני חש בעשרות זוגות עיניים עוקבים אחרינו בעוינות בעת שאנו משרכים דרכינו במעלה המדרגות הלולייניות. רבי מוביל אותי, ואני מחזיק ידי סביב גופו פן ימעד.

גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עמדי. המילים מתנגנות בראשי ואני מקלל עצמי על טיפשותי. הרי אני צריך להדריך אותו, לא הוא אותי. הצער והבושה הטריפו עליו את דעתו. הייתי צריך לכוון את דרכי מנוסתנו, לכפות עליו לגלח את זקנו, לשחד סדרן ברכבת ולהיות כבר מזמן בגבול דנמרק, בקהילה אוהדת אך מרוחקת שהדי הזעם טרם הגיעו אליה.

איזו מן שטות היא זו להניח לו להוביל אותי כך ביערות.

מרכז גופו נשמט בפתאומיות, ואני נע במהירות כדי להצילו ממה שנדמה לי כנפילה אל החושך. אך לא – הוא רק התיישב על מדרגה.

"מטיף נוצרי היה שופט אותך לכף חובה על ספקותיך", הוא אומר, "אבל אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ופקפוק הוא חובתו של כל יהודי". אני לא שומע אם נח חיוך על פניו. שבת כבר נכנסה, אור לא יהיה לנו בקרוב. את השבת הזו נעשה כסומים גמורים. קולו חלק ונאה, דיבורו מהוקצע, אבל יש בו עכשיו דבר מה אחר, כאילו הטילו מילותיו צל.

אני מגשש אחרי ידו ונתקל בה. קטנה, עדינה, מדממת מעשרות שריטות קטנות וגדולות, קמוצה בכוח. אני אוחז בה ברכות, מלטף את הפרק, אך המתיחות בשריריו החלושים אינה נרפית. שבת שאין בה מנוחה.

אני מקרב את ידו אל פי ומנשק אותה, כפי שנהגו לעשות בבית הכנסת הגדול, אחרי התפילה. כפי שעשיתי גם אני, אחרון תלמידיו. "רבי, תנוח. מצווה מפורשת מן התורה. עליך לנוח".

הוא מתרומם מהמדרגה. "זו לא תהיה שבת כזו", הוא מסנן, כמעט יורק, אל תוך זקנו.

אנחנו ממשיכים לעלות אל ראש המגדל. קורות העץ ששימשו כקומות ביניים הרקיבו מכבר. רק בטפחות עוד נמצא קרקע מוצקה. הבחירה בין שמים לארץ ברורה כעת מעין כמוה. הדברים חדים יותר, קיצוניים יותר, כאן במגדל השוטים.

3

"נארנטורם?" אני מבטא בקול רם מן הצפוי. "מגדל השוטים?"

נועם מהנהן במרץ. "כן, ככה נקראו המוסדות האלה בימי הביניים באימפריה, אם כי לעדנה של ממש הם זכו דווקא בעת החדשה. למעשה, בית החולים הפסיכיאטרי בווינה נקרא כך עד היום. תמיד חשבתי שפוקו ביסס על זה את כל רעיון ספינת השוטים שלו".

אני מהמהם הסכמתי בכובד ראש. אני מרוצה שהגענו לשטח שקרוב אלי יותר. "אז השאלה פה בעצם היא אם החברה כלאה את חריגיה בתוכה או ששלחה אותה החוצה, לייצר חברה חדשה, עולם חדש?"

נועם פונה אל מדף המילונים שלי ושולף את המהדורה החדשה של הוובסטר הלטיני. רק אז הוא שב ופונה אלי. "לא", הוא אומר. "פה זו לא השאלה. אל תיסחף בזוטות. אם כי…" ואז הוא עוצר ומהרהר. "עוד לא".

אבל אני עייף מדי לזה. "החורבן הוא באמת לא התחום שלי. באמת". אני מכניס את הנייר המצולם לניילונית ומושיט לו. משהוא אינו מושיט את ידו לקבלו אני מניח אותו לצדו. "אני פחדן, לא אוהב להתעסק בכאלה דברים, בין אם מדובר בזיכרונות ובין אם בזיוף זכרונות. שאל אותי על המאה ה-19, משהו נחמד. דבר איתי על רילקה".

נועם לוקח את הניילונית ומושיט אותה לי, "אני צריך אותך איתי. לא הייתי בא סתם".

"אני לא היסטוריון, אני לא אתקף לך את זה".

הוא מתיישב מולי ואוחז בכוח בשתי ידיי, ממש לוחץ. "אני עומד לעשות עם זה משהו. תיקון גדול בעולם. משהו שההיסטוריה כולה נועדה לו. אני צריך את עזרתך".

אני מיישר את משקפיי. "אתה רוצה לפרסם סוף סוף משהו?"

"לך לעזאזל". הוא קם ופונה אל הדלת, ואז מסתובב חזרה. "אתה יודע", הוא אומר, "אם הייתי מטיף נוצרי הייתי דן אותך לכף חובה. אבל אחרי המעשים נמשכים הלבבות. ומחובתו של יהודי…"

הוא משאיר פאוזה דרמטית ואני צוחק ופותח את הניילונית שוב. עם כל הכבוד לכאב ראש, מה זה כבר כמה עמודים בשביל חבר.

ובעוד אני מאתר את המקום שבו הפסקתי, נועם מאתר במגירה נמוכה את קלפי הטארוט שהשאיר אצלי לפני חמש שנים. הם שם עדיין, לאן ילכו? אני מציץ במעשיו תוך קריאה והנה הוא פורש לפניו שלושה. כהן גדול ושוטה ומגדל שהכה בו הברק.

ד.

משהתמקמנו במעלה המגדל משתתק רבי ואני מחליט שלא לדחוק בו. יין ולחם ודאי אין בשק הזה שלו, ומוטב ממילא שלא נקדש. די והותר בתפילה, ודאי בתפילתו. וכאשר מבשילה בי כניעה זו אוחזת התנומה בעיניי ואני נכנע לה, בעודי שרוע על גגו המזוהם והקשה של מגדל השוטים.

אני מתעורר מחום. חום של מדורה קטנה.

הרב אריה רוכן אליה ומחמם את ידיו. לצדו מוטלים כמה ספרים ועט.

בנמנומי נדרשים לי רגעים מספר להבין את המתרחש, רגעים מספר לקפוץ על רגליי ולהזדעק, "רב אריה, רב אריה – שבת היום, שבת".

עתה אני יכול לראות את עיניו, ואין בהן שמץ של פיזור הדעת. כמו אסף את כל נפשו באגרוף של ברזל כדי להביאה לרגע זה.

"הקשב לי יהודה-לייב", הוא אומר. "זהו השיעור האחרון שתשמע מפי רבך. הסכת ושמע היטב".

הוא מוציא כמה דפים חלקים ומניחם על ידו.

"מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את השבת?"

אני מתמהמה והוא נוזף בי בחוסר סבלנות נדיר, "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות. הקדוש ברוך הוא ברא את השבת למנוחתו שלו. יום שאין הוא דרוש בו".

הוא מוציא את אחד הספרים, באורן הרועד והמטעה של הלהבות אני יכול לקרוא את הכותרת, כתובה בעברית נאה ומקושטת בציצים ובאריות. "ספר מרכבה רמה", אני אומר. הוא פותח אל עמוד השער ואני ממשיך, "מן המקובל האלוהי ישחץ".

רבי מתחיל לעלעל בספר, בחיפוש אחרי מקום מסוים. הוא מדבר איתי בלי ליצור קשר עין. "אלוהים נתן את תורתו לעם ישראל, בידל אותנו מאומות העולם, הטיל עלינו אחריות יתרה, כוחות נפשיים אחרים".

הוא מוצא את אשר חיפש, שרטוט משונה שמזכיר בעת ובעונה אחת את מבנה בית המקדש ואת עץ החיים. "ואתה מבין, יהודה", הוא אומר, "לכן הוא גזר עלינו את השבת. מוטב לו לעולם כי ננוח בה, בעת שריבונו של עולם שרוי בעולמו ומתענג עליו. מוטב שלא נחרוג מתחומנו".

למרות הקור, צמרמורת אוחזת בי. איני יכול לשוות בנפשי את ריבון העולמים מתענג על העולם הזה, בשבת הזאת, עת עם ישראל מוטל למשיסה לשונאיו, אנשי המפלגה ונקמתם.

כמה רעב אני, ריבונו של עולם. כמה רעב.

"אדם שמעלתו מרובה ויודע להתרומם בהיכלות ולהגיע אל כיסא הכבוד יכול למצוא הזדמנויות לניצול ביום הזה, יום מנוחתו של בעל הבית", ממשיך הרב אריה לדבר, ואצבעו עוקבת בקפידה אחר קווי התרשים. "אולם כרוך הדבר בחילול השבת כפי שניתנה לנו. כרוך באש המחיה, בדיו היוצרת". קולו נשבר פתאום, עיניו עוד מופנות לעבר הספר ולאור הלהבה אני רואה טיפות זולגות מהן אל הנייר העתיק, אל הדיו הדהוי. הוא משלים, "אלא שלעתים פיקוח הנפש דוחה את השבת, וחטא זה נגזר עלי כבר משמיים".

הוא מתחיל לרשום משהו באחד הדפים, באותיות קטנות, עדינות, רצות. שמות מלאכים בוודאי, שמותיהם של השוערים שיהיה עליו לעבור.

אני מאמין לרבי. אך איני יכול שלא לירֹא. צלו של המוות מוטל עליו במלוא משקלו, על פניו הכחושות, על זקנו הקרוע, על עיניו שהאובדן מצוי בהם. האובדן והפחד מפני מעשיו שלו.

הוא מעולם לא חילל שבת לפני כן, אני מבין.

4.

"זה פסיכודלי זה" אני מרים את ראשי. בחוץ כבר חושך. מחשיך מהר באי האפריקני שלנו. “"באמת קיים כזה ספר?”

פניו של נועם חתומות. הוא נד בראשו פעם אחת זהירה.

"האלוהי רבינו ישחץ?”

פניו מתקדרות. "יש אגדה צפתית" אומר בזהירות, טובע מילה אחר מילה, "כי כאשר עלה האר"י הקדוש אל עולם הבא, הותיר מאחוריו את קליפתו…" ידיו שלובות, הוא מסתכל בי בציפייה, מייחל שאבין אותו, את הדבר אליו כיוון כשהביא אלי את כתב-היד.

"ושהיא… הוא כתבו ספר". מסיים נועם במהירות, כשאינו מוצא הבנה בעיני "אגדה ארצישראלית. מופיעה אגב בכרך ו' של מכתבי דודך. הספר קיים, בכל אופן. הוא מוזכר באינדקס של דוברושקה".

"זה.. זיוף כמובן, אחרת…" הקול שלי קצת רועד. איני נמנה בין החרדים – למעשה, יש לי את כל הזכויות לכנות עצמי משכיל. אבל לקבל ראיה שרעיונות מיסטיים הזויים שכאלה זכו לקבלה בקרב רבותינו שבגרמניה, בני המאה העשרים, רבנים שלאור חיבוריהם הפילוסופיים וההלכתיים אנו חיים. זה היה מקומם. חצוף אפילו.

נועם מחייך, לאור התפרצותי. הוא תמיד היה הזריז בינינו לקבל רעיונות חדשים. הוא מגיב למחשבותיי, כפי שידע תמיד. “לא חצוף מדי בשביל קובלמאייר, מסתבר. משפחה אמיצה, אלה. רואים מאיפה יצאו השורשים של הפרחח שלו".

אני מסתכל עליו, מנסה לאמוד את מידת הרצינות שלו, ואז מחזיר את מבטי אל הדפים. כן, עכשיו זה מתחיל להתקרב אל התחום שלי.

ה.

כמהופנט אני מסתכל בידי רבי ממלאות את דף הנייר בשמות על גבי שמות. כל תנועה שלו היא הפרה מכוונת של קדושת היום, של הציווי. למה לא פקד עלי לעשות זאת? למה צריך הוא לזהם את טוהרת חייו בחטא שכזה?

ואני יודע את התשובה. רק גוף טהור יכול לחדור אל ההיכלות, לחמוק בין המלכים המלאכים, להגיע אל כיסא הכבוד… רק צדיק, אשר יסוד עולם הוא, יכול לפלח את המלכות.

במאמץ רב אני מגייס את עוז רוחי כדי לשאול. "כיצד אוכל לעזור, רבי?"

שעה ארוכה חולפת עד שהוא מרים אלי את מבטו. "אתה תשמור כאן. שמור על גופי פן יבואו מזיקין להפריעני. כבר בגמרא מצינו כי שוכנים הם במגדלים חרבים".

אני נמנע מלשאול אותו מדוע בחר במקום הזה מלכתחילה.

הוא ממשיך, "הם יבואו אליך בשינויי צורה, לפתותך במשאלות לב ובחזיונות שווא. עליך להישאר נאמן ולהרתיעם, בעודי פורם מעשה מרכבה".

אני בולע גוש בגרוני שנעמד במקומי.

"ספר החיים הוא מול כיסא הכבוד. ובו רשומים כולם, מי שהיה ומי שיהיה". הוא עובר לכתוב בדף אחר, הפעם אותיות מרובעות, מוקפדות יותר, גדולות. אני יודע את מספרן, ראיתי את השם הזה בעבר.

"אני עודף בספר הזה", הוא לוחש לי, כמנסה להצדיק את הבשורה. "אם לא אוולד, לא אוליד את בני הרוצח, בתי לא תבוא לעולם הזה על מנת שיושחט תומה בידי חיות האדם של המפלגה, על מנת שתרצח ותבותר לכל רחבי ברלין. אם לא אוולד, לא אטעה, לא אנהיג את עמנו לאסון הזה".

"רבי", אני מטלטל אותו ואחת האותיות נפצעת ומשתבשת. "רבי, מדוע כך? אם ניתנה לך האפשרות, הלא ייטב לעמנו אם תמחק מהספר את הצורר הגדול?"

הוא מסתכל עלי בחומרה יתרה, ונשמתו כה גדולה ויוקדת כעת עד שכמעט מתקיים בי הכתוב על כעסם של חכמים ולבי עוד מעט מתפוצץ בחזי. "ולהיות כמוהו, כמו בני השוטה? הן מצווה עלינו לא לעלות בחומה, לא להתגרות בגויים. מה הבדל ביני לבינו אם הוא קוטל באקדח ואני בשמות קדושים?"

הוא רואה את מצוקתי וקולו נרגע. ידו נחה על שלי בעדינות. "לא, יהודה, לא. התיקון הזה צריך להיות פנימי. אני אטפל בו בשקט, בצנעה, בקרב עמנו, בחיק המשפחה. אבטל את עצמי לדעת".

ידי הן אלה שרועדות עכשיו, והוא המרגיע. שוב התהפך הגלגל וגופי משתחרר כעת במלואו עת מתמסר אני לנחמתו, לידיעתו. "ובתך? הרב, מה יהיה על בתך?"

הוא מסתכל בי בעצב. לאור המדורה אני רואה את חזהו עולה ויורד מתחת לכותונת הצמר, את שפתיו הדוקות.

"כלום לא תוכל לבטל רק אותו?" אני לא מבטא את שמו של יהונתן. תמיד יהיר היה, חצוף וקופץ בראש. כמה שמחנו כשדווח לרבנו שנראה מעשן בשבת בפרהסיה, בבית מרזח של גויים. איזה עצב עטו פנינו כשקרע עליו רב אריה קריעה גדולה עת שמע כי עזב בנו את תורת אביו והסתפח אל הליצנים ואל הציונים.

הרב קם. תנועה חדה, מהירה. הוא מסתובב ממני ומפנה פניו לכיוון שאליו התפללנו בראשית הערב ופוסע אל קצה המגדל. אני קם, אך חושש להתקרב יתר על המידה.

"לא אוכל". קולו נשבר באמצע ההיגד והוא חוזר על עצמו, "לא אוכל לעשות כן, לבטל את…" דממה, שרק קולות היער מפרים. ואז הוא משיב אלי את פניו ומוסיף, "הלא גם על רחל לא הצלחתי לשמור".

אני יושב דומם, מנסה לגייס עוד טיעונים לעזרתי, בשעה שרב אריה מסיים להכין את פתקאות השמות. הוא מסדר אותם סביבו ומצביע על המדרגות. "שב שם, יהוד'לה", אומר הוא לי. "שב שם והגן עלי. כשאסיים, לא תזכור יותר דבר מזה. אני לא אהיה יותר, ואתה תחיה בעולם טוב יותר, בהיר יותר, עולם שבו לא הכרת אותי מעולם".

אני בוכה בגלוי. איזה עולם טוב יותר, רב אריה? רוצה אני להטיח בו. אתה זה שאספת אותי מהרחוב, בן של אישה אלמנה, גנב מועד עוד לפני בר המצווה. להיות לאחרון תלמידיך. הגוי הגדול שכולם לועגים לו. אתה עולמי ומלואו.

אך אינני אומר דבר, רבי דורש את קבלת עולו, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

אני יושב בפניי אל המדרגות. מאחורי גבי מתחיל רב אריה להשביע את שומרי המפתן. אני חש ברוח גדולה עולה משם. מעולם לא פקפקתי בו. לא אירא רע כי רבי עמדי. אני מרגיש את האש גוברת, יונקת מחומר בעירה לא ארצי, אני רואה את צלליה מרצדים ומרקדים ושומע קול שאיבה וזעקה אחריו.

לא אסתובב. רבי השביע אותי להגן על המדרגות, לא לנהות כסומא אחר חזיונות שווא. לא אוכל ללכת אחריו לשם. אין אני מן היהודים שיכולים לחזות במעשה מרכבה.

קול פסיעות נשמע מהמדרגות ודמות עולה אלי. אני מזנק על רגליי, נעמד בתנועה מאיימת שסיגלתי בימיי בשוק המערבי של ברלין.

זו אמי. אינני יודע כיצד הגיעה לכאן, או למה היא נראית כפי שנראתה בימי ילדותי. אינני יודע איזה מין נס הוא זה.

"אמא".

"יודיק, יודיק שלי, כמה זמן לא ראיתי אותך".

היא עולה אלי במהירות לחבקני, אך אני נזכר בדברי רב אריה ומושיט את ידי, בכאב, לדחות אותה. "אי אפשר עכשיו, אמא. אחר כך, אני מבטיח. אבוא לבקר אותך".

ידיה יורדות ומחבקות את גופה. פניה מושפלות בבושה. גם פניי יוקדות.

"הבטחתי, אמא".

"ומה עם כבד את אביך ואת אמך? ומה עם זכור את יום השבת לקדשו? האמנם התבטלו כל אלה מפני יהירותו של פוץ אחד שחושב שבו תלוי העולם?" היא כועסת, כמו אז, כשהורידה את החגורה של אבא מהמחסן והצליפה בי עד אובדן ההכרה כשהבאתי לה תפוחים גנובים מהשוק, אז בגיל עשר.

כעסה לא עשה את מלאכתו אז, וגם היום לא. בן סורר ומורה אני.

"זה הרבי, אמא. הבטחתי לרבי".

"ואני חשבתי שלתורה אני מגדלת אותך. מרוצה הייתי, אווזה מטומטמת שכמותי. במו ידי שלחתי אותך לתרבות רעה".

אבל אמא לא מבינה. גם אז היא לא הבינה. זה דרכן של האמהות. "לכי בבקשה, לכי. אני אבוא לבקר אותך".

מאחוריי צללים נאבקים בצללים, הלהבה רוקדת וזעה וקולות מקולות משונים נשמעים. קולו של רבי כבר לא נשמע, אך נוכחותו מורגשת היטב. טפיחה על השכם פה, יד פורעת את בלוריתי שם, אפילו טעם הסוכרייה על מקל שזכיתי לה כשהצלחתי לדקלם לראשונה את כל פרק קי"ט בתהילים. ומאבק, מאבק, מאבק.

עוד פסיעות נשמעות מתחתיי, והנה עולה היא, רחל ברבי יהודה. תלתליה השחורים פזורים ברישול מדומה על שמלה לבנה, תלתלים נחים על שמלת כלולות. עיני פנינה זוהרות, ארשת מעמיקה, ועל השאר לא אוכל להכביר מחשבה פן יתקפוני הרהורי חטא.

"יוד'לה", מצטלצל קולה. אני שומע בו שמחה.

"איני יכול". קשה עורף אני. אין להזיזני ממקומי. אולי בגלל זה נשארתי אחרון עם רבי.

"יוד'לה, כלום רוצה אתה באמת שאמחק מן החיים? שתתפוגג שיחתנו שליד המזרקה ותהיה לאין?"

"ראיתי אותך מתה, רחלשן", אף פעם לא קראתי לה כך, אבל היא מתה, מתה עכשיו. עכשיו מותר. מתה מחוללת ומבותרת, כשהמון הקלגסים פרץ את השער בראשית כל זאת ותר אחרי נקם. מלמעלה, ממרפסת הבית הנצור, ראיתי אותה. מתה.

"חייתי. השארתי זיכרון. אילולא רצה אלוהים בצערנו לא היה בורא את החיים". היא מהססת לרגע ומוסיפה, "אהבתי. אף הוא כבר מת".

באופן פלא, הצהרה זו רק גורמת לנפשי להיקשר עוד יותר בנפשה, עד שאיני יכול לעמוד בפניה. היא עולה מדרגה אחת נוספת וכל גופה, העדין, היפהפה, עולה ויורד עם קצב נשימתה המואץ. "הנח לי לעבור. מן השמיים בישרו לך שבן מוות אתה, אך יש בידיך לתקן מיתות רבות".

אני עוצם את עיני והיא נעלמת. הו, זה פשוט כל כך. איזה מפלט נאה נתן לנו ריבונו של עולם. היא נעלמת ואני שופך אפר על הזיכרונות – מעולם לא כיבדה אותי באמת, גם בשיחה ליד המזרקה היא חייכה לשמע החידוש שלי. ומה פשר אהבתה – שמא חטאה איתו? כיצד? האמנם המיטה חרפה על שם אביה?

בעיניים עצומות אני דוחף. ידיי נתקלות בגופה ואני שומע את צעקתה כשהיא נופלת במדרגות. או שמא זו צעקתה ההיא, הקודמת, שאני שומע שוב. אולי אשמע אותה לשארית חיי.

אך היא אמרה שבן מוות אני, ואכן מי יכול לעבור את מעשה המרכבה שמתרחש פה הערב ולהיוותר בחיים. ודאי שלא יהודה בן האישה האלמנה מהשוק המערבי, אחרון לתלמידיו. אולי לא נותרו לי ייסורים רבים להתייסר בה.

אני פותח את עיניי באחת, מוכן לניסיון הבא שינסני בו הסטרא אחרא. כשאני רואה אותו עולה מעלה, בצעדו היהיר הזה, אני מופתע.

"לך מכאן", אני מצווה עליו בשיניים חשוקות. "לך מכאן, בוגד".

עיניו של יהונתן ברבי אריה חומות ויפות. גופו שרירי כגופם של אותם קלגסים נאצים ימ"ש. "איני יכול", הוא עונה, ללא טינה. "לא אתבטל בפני אבי".

"בטלן היית ונשארת", אני זועף לעברו. אני יודע שאני משקר, לפני שיצא לתרבות רעה והסתפח לציונים ולליצנים היה תלמיד מבריק, וניבאו שיעלה אף על אביו. מחמל לבו היה, יקר לו מעצמו. מדוע נדרש אני לשקר מול כוחות הסטרא אחרא?

הוא מחייך אלי, ואני רואה בו את פני רבי, המיוסרות כל כך. "הרי זה לא משנה", הוא אומר, כמחשב ומפלפל לעצמו. "הרי מת אני. מנוקב ושרוף. והרי כתוב, 'לא המתים יהללו יה'. אתה תצטרך לעשות את זה".

"למה עשית את זה?" אני צועק אליו "כלום לא ידעת מה יקרה? חכם גדול שכמוך, מתעסק בענייני עולם. כלום יודע אתה מה עלה בגורל אחותך?" אני ניגש להכותו, אך הוא מנתר אחורנית בזריזות. פניו קודרים כעת.

"הזהרתי אותם", הוא צועק אלי. "הזהרתי את כולם. אבא היה זה ש…" הוא משתתק. "קשה להאמין לפעמים", הוא מוסיף. אני מתקדם אליו עוד ועוד, מודע באיזו מחשבה צדדית שכך אני מתרחק משמות ההגנה של רבי. מגופו הטהור.

"להאמין?" אני חש בן חורין לפרוק בו את כל זעמי, את כל פחדי, את כל שנאתי שהצטברה בי. בין יהודים, בחיק המשפחה, גם אם חלקנו מתים. “וכלום אתה מאמין, אפיקורוס?"

הוא ממשיך לחמוק ממני בתנוחת מתאגרף. מגן פה ושם, ואני מבין שהוא משטה בי. אך זעמי מוביל אותי מטה, לשורשים. ורבי – רבי יסיים עוד מעט. אני רק אטפל בבנו הבוגד – בראשון תלמידיו.

הוא עוצר במפתיע. חוסם מהלומה. "אראה לך", הוא אומר.

5.

"כאן זה חסר?" אני שואל את נועם. עיניי נופלות. "מה בדיוק הוא הראה לו?"

"מעשה מרכבה, יש להניח. או לפחות חלקים מסוימים שלו שנגישים לסטרא אחרא, שיטריפו את דעתו מספיק כדי להטותו לבגידה. ככה זה עם כל יהדות השרירים – כולם אותו דבר. תראה להם את האויב והם ישכחו את הבית וירוצו לעצור אותו". נועם נאנח.

"סיים, בכל אופן", הוא אומר כעבור חצי דקה שבה אנחנו מסתכלים זה בזה. "נשארו שתי פסקאות".

ו.

כשאני חוזר לראש המגדל רבי יושב שם דומם, מוקף בפתקאותיו בלב הלהבות ואיננו כלה. בושתי יוקדת מכדי שאוכל להביא עצמי לדבר, אפילו לא מילה אחרונה של פרידה או סליחה על שאני עומד לעשות. אך דרכי פרוסה לפני, גם אם בשקר יסודה. אני מושיט את ידי אל הלהבות, נכווה, שולף כמה מהעמודים מכוסי השמות ומתחיל לחלל את השבת. לקרוע אותם, בזה אחר זה. לקרוע ולהטילן אל הלהבות. רק אחרי שכולן נשרפים חוזרת נשמתו של רב אריה לגופו. הוא מסתכל בי בחלחלה. כולם בגדו בו עכשיו, מראשון ועד אחרון. זקנו ושערו עולים בלהבות ואף בשרו מתפחם. אני מסתכל בו דומם. הפעם לא אסיר את מבטי כפי שעשיתי כשהנאצים יימח שמם אנסו בזה אחר זה את רחל בתו ובתרו את בשרה בסכיניהם הכסופים, כדי לשלחה לברלין ולכל שכונותיה.

בן מוות אני במילא.

אני מסתכל בלהבות אוחזות בעולמי ובמלואו כשהוא מזנק על רגליו, צועק דבר מה לא ברור ורץ. רק ברגע האחרון ממש, הרף עין לפני שהוא נופל מהגג, גופי נדרש. מבין אני שיכולתי להצילו.

אך לא, גם אני בן מוות.

הלהבה אופפת את המגדל, להבה אלוהית, אחרת. הסערה ההרה משחררת פתאום את פרי בטנה ואילו אני

6.

"כאן זה נקטע", אני אומר, וקולי נשמע דק משהתכוונתי. "רק כתם גדול. ממש כאילו…"

נועם קוטע אותי "אתה נסחף, יקירי", הוא אומר. "אנשים גוססים לא כותבים ככה, ובוודאי לא אנשים שנשרפים. הוא ניצל, הותר לו", הוא מתרגש עכשיו, אף שהוא משתדל להסתיר זאת, אבל אני שומע את הנימות הלוהבות בלגלוגו השלו.

"הטקסט", הוא הוגה את המילה מרוחק במיוחד, כנימת מרצינו המשותפים באוניברסיטה. "הטקסט נמצא בכפר פרוסי בצפון היער השחור, שישה קילומטר ממגדל שפגע בו הברק וכילהו עד תום. המסורת אומרת שרשם אותו יהודי קודח שיצא מן היער, ביוני 1936. נרשם על ערש דווי".

אני נושך את שפתיי. "זה יכול להסביר את השימוש הזה בזמן הווה. כאילו הוא חי את הרגעים האלה שוב ושוב".

"קפה?" שואל נועם, ולא מחכה לתשובתי כדי להתחיל להכין אותו.

הוא גם לא מחכה לשאלותיי כשאנחנו שותים. "בדקתי בספרי ה'יזכור'. היה יהודה, בן לאשה אלמנה, היה לו חשבון בבנק של משפחת מאייר. הכתב מתאים. דיברתי גם עם מומחה או שניים לקבלה".

אני שותק.

"אף אחד מהם לא ראה את המסמך, אבל הם מאשרים שהרעיון קיים".

אני מנסה לפתוח את פי, להגיד שזהו בוודאי סיפור הבל, הזיות מחלה של יהודי שנדד רחוק מדי מהבית, תחושות אשם של מי שלא הצליח לסייע. אולי פחד מדי לסייע. הרי אין שום ראיות היסטוריות לכך שהרב קובלמאייר אכן הלך לשם, נכנס אל נבכי היער השחור עם ספר קבלה שלא עבורו ניתנה.

אך אינני יכול.

מדגסקר נראית לי זרה פתאום, וארץ אבותיי גדלה בעיניי שוב ומקבלת נופך חדש, קורא ומושך כמשוך להבה אלוהית את פרפרי הנשמה. לשוב אשכנזה, לחדול מן הקולוניאליזם הנתעב הלז שנכפה עלינו עם הגירוש. לשוב צפונה – אל פולין, וגרמניה, ורומניה, והונגריה, כל מושבות היהודים שמהן גורשנו אחרי אותו רצח נתעב.

נועם קורא אותי. תמיד ידע לעשות זאת. הוא מתחיל לזמזם מנגינה יידית, ואני מצטרף, עד שכוונותינו שלובות זו בזו עד לבלי הפרד. מנגינת קדיש.

7.

אנחנו יוצאים למרפסת. היא לא גדולה מדי, ועמוסה עד אפס מקום בציוד ביתי ישן שאני חושש להיפטר ממנו זה שנים ארוכות. מהים נושבת רוח שמקלה מעט את המועקה המשונה שהשתוררה בי עם תום הקריאה. כמו הביא עמו המסמך צל זה או אחר של אותו לילה גרמני כבד אל השלווה האפריקאית שלנו.

בלי משים אני מדליק סיגר, וכשאני מסתובב אל נועם בהצעה אני מגלה שרעי הקדים אותי, כפי שהקדים אותי בכל. אנו עומדים יחד וצופים בעשן המתאבך צורות צורות, מציב מעין מעטה על פניה החיים של העיר, מסתיר ומערפל את האורות הנעים שעל הרייכשטראסה, כמו הייתה לכודה בחלום. או שמא אנחנו הלכודים.

נועם שובר את השתיקה. "כל כך הרבה אנשים נהרגו", הוא אומר, ומישיר את מבטו אל הצורות שבעשן, כתר אחר משמעותן. "כל כך הרבה נהרגו לשווא. בלילות הבערה, במרד המדקסקאו".

אני מעווה את פני ויודע שנועם נתפס לבלי שוב בקסמו של כתב היד הפלאי אשר שרד. אשר הותר לו לשרוד.

"והכל מפני שהציוני המטורף הזה השיג את שלו. בגלל יהודי השרירים הזה. לרצוח את היטלר – מה הוא חשב שיקרה?"

מדגסקר יפה בסתיו. אבותינו שיושבו כאן כינו אותה אררט, פסגת ההר הבטוחה, אי באוקיינוס השנאה היוקדת שהתעוררה בעקבות הרצח. היא יפה, אך איננה בית, אינה אשכנז שאבדה לנו. היא לא אירופה. לא בית.

נטע זר אנחנו, שהובא על ידי רוחות משונות.

הרוחות מפזרות את העשן. אלפי אורות דולקים. כל אור כזה הוא סיפורו של יהודי שהוגלה ממולדתו. אחר שהורמה יד יהודי על הפיהרר, גל הפוגרומים שטף את רוב אירופה, ובעקבותיו גל הגירושים. בריטניה פתחה את שערי הים ועמנו הוטל לקצה התבל. 40 אלף נטבחים, מיליוני חיים שנשברו…

פניו של נועם זורחות. זורחות ממש. "אבל הקב"ה נתן לנו את הכלים לתקן".

"הספר", אני מזכיר לו, "הוא נשרף".

רעי מחייך חיוך של שורת מחץ, של ניצחון מוחלט על העולם. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר".

אני מסתכל עליו בפליאה. הוא עומד על המרפסת. כל כך גאה, כל כך נחוש. זקנו מזדקר לנוכח האפלה. אצבעותיו הדוקות חזק כל כך סביב המעקה עד שנעשות פרקיהן כסיד.

"עותק מספר מרכבה רמה התגלה בגניזה הקהירית" הוא אומר בשקט. "אני טס לשם מחר, להשלים את המחקר הגדול בחיי".

אני נסוג מעט והוא מסתובב אלי, כולו בוער. "אנחנו צריכים לעשות את זה, לנסות שוב. לבצע את השינוי של רבי קובלמאייר".

"ואני אשמור עליך" אני מכיר אותו מספיק. וגאה. עדיין לא מאמין, אבל מוכן. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

הוא מחבק אותי חזק, נואשות. "אני לא יכול לסמוך על אף אחד אחר. זו תהיה המהפכה המדעית השקטה שלנו, שאיש לא ידע עליה חוץ משנינו , כשנתעורר שוב במולדת הישנה ונדע שחיים אלה – אותם יצרנו אנחנו. עולם חסד יבנה"

"לתקן עולם במלכות שדי", אני משלים.

[פורסם לראשונה ב'בגלל']