כישרון היה לו לנחום, חיוך רפה שנח תמיד על שפתיו. אף פסיעתו נוחה הייתה. גם כאשר כפה עליו סבך הבריתות העקוב שבין שבין בתי-האב להלך בשדות הקטל, או נורא אף מכך, במשתאות ניצחון, היה עושה זאת בחיוך נינוח, עיניים עצומות למחצה וכולו שקט פנימי.

"אבא חירש" אמר ערוד למחיטל אחותו הצעירה ממנו. "חירש ועיוור". הם ישבו שלובי זרועות במרפסת המזרחית של האחוזה, משקיפים על הנוגשים ועל העבדים, קולות השוט וקריעת הבשר וצווחות האומללים העניקו לשיחתם הטעמה מוזיקלית, מקצב מפתיע ומתגלגל. באומרו 'עיוור' השתתק ערוד, שכן מחיטל ניצלה נאום זה כדי לדחוף אשכול ענבים שלם אל פיו.

"איך אתה מדבר?!" מחתה בשחוק פיה. בית למך היה מהבתים שהקפיד עדיין על המנהגים הקדומים, והתוועדויות מעין אלה היו מביאות עליהם את מלוא כובד מבטו של סבם הגדול. אולם לחיות בכל זאת צריך, ועל כן נבנו ממנו המרפסות הרופסות החוצה ומרפיסות את החוק. מחיטל אהבה אותן מאד, הם אפשרו לה לחיות כדרכי העולם הזה, וזאת מבלי לצאת מבטח ביתה. כנמרה על הענפים, כן מחיטל בין המרפסות.

ערוד הפסיק להשתנק, התחיל ללעוס. "אני מתנצל, אחות יקרה" אמר באיטיות, ואז סיכל ניסיון נוסף שלה לסתימת פיו. אתרוג, היה זה אתרוג, הוא התגלגל ונפל על בטנה, בין רגליה. "מתנצל על כי אוזנייך הענוגות נחשפו לזוהמה שכזו. בכל זאת מדובר באבינו מורנו".

מחיטל הנהנה בלאט, מצפה לסיום.
"אז אבינו מורנו חירש", אמר ערוד. "חירש ועיוור. עיוור וטיפש. הוא משחק בלי לראות את הכללים, בלי לתת לבו עליהם. בלי לנצל את ההזדמנויות. והירושה שלנו היא ההימור במשחק".
מחיטל הניחה את ידיה על האתרוג, התמתחה. "אילו רק" אמרה, "אבל זה לא אבא. אבא לא משחק בכלל. הוא פשוט…".
היא הביטה בעיני אחיה, והם השלימו יחדיו. "מתהלך".

ומה שהיה אחרי הדברים האלה היה עניין פשוט. לחישות נלחשו, מהלכים נעשו, וילדיו של נחום פנו והעידו כנגדו כי בגד וזמם ודיבר ועשה, ועל אף כי כל הדברים הללו היו כזבים, ועל אף שלמך היטיב להבין ולראות, לא הייתה לו ברירה אלא לגרש את נחום מהבית הגדול אשר עוד בידי חנוך הוקם. חוקי המשחק חייבים היו להשמר, שכן פרט לחומות הבית ולגדרות החוק לא היה לו ללמך דבר שיפריד בינו לבין הבהמה המהלכת על שתיים שמילאה את הארץ במבול של ארבה רעבתני. הייתה זו חווילה ביער-גשם ממש, בית בים של תוהו. פרט לכך, הודה למך בפני עצמו, נחום לא קשר אולי קשר עם אויביו, אבל ודאי אכזב, ובמידת מה היה זה חטא חמור אף יותר. כאשר הגישה אישתו את פרי בטנה ללמך, ולמך הביט לראשונה בים החום שבעיני בכורו, התעוררה בו לרגע תקווה אל מה שמעבר לנצחון הבא. שלוותו של הרך הנולד הייתה מפתיע כל כך שהעלתה בו חיוך של רווחה.

הוא הרים את הרך הנולד מעלה וזימן בלבו את כשף המילים שנמסר לאדם הגדול בראשית עתים. "זה ינחמנו ממעשנו" אמר, ומיד נזכר בכמה כאלה שבערו עדיין כאודים בלבו, "ומעצבון ידינו" אמר, על אף ששלו היו חזקות עדיין והניפו את התינוק מעלה מבלי לרעוד, "ומן האדמה אשר אררה אל עליון". ידיו התהדקו מעט, החוק אסר על גידוף האבות בין חומות הבית, ועל גידוף אבי-כל על אחת כמה וכמה. אולם ידיו התהדקו מעט ונחום התחיל לבכות.

אך השנים עברו והמקח מקח טעות היה. כשפו של אדם הגדול הכזיב, כפי שהכזיב יותר ויותר משהתרבו המילים והשריצו והלכו והתרחקו מעינן. נחום לא הביא נחמה וגם לא תועלת, שום אדמה חדשה לא נולדה לה מן האדם החדש והן ממילא אין תקוות אלה דרכו של עולם.

משגלה נחום נדד אל ירכתי צפון והקים בית קטן, וליד הבית נטע גפן שכן זו הייתה דרכו של בית חנוך מאז ומעולם, והוא זכר עדיין כיצד היו כרוכים ילדיו אחר הענבים כשעוד ילדים היו. הצפון אכזר היה לבני שת ואכזר עוד יותר כלפי הגפן. והנפילים בו היו גדולים פי שתיים לפחות מאלה של הבית, הקינים לא ראו בעין יפה את הפולש.

אולם כאן שיחק לו חיוכו הרפה, כאן שיחקו לו עיניו החומות והרכות, המבטיחות והמכזיבות. כשבאו הפושטים הוא חייך והציע להם מפרי תבואתו. אישה לא הייתה לו וביתו היה קטן ומרוחק מכדי לשמש כשלל.
פרט לכך, כפי שסיכם תובל-קין לאחר שבא בראש ביתו לסקור את נחלת השכן החדש. "הוא כלום. הוא לא הולך לעשות כלום. הוא לא הולך בכלל" וכאן עצר הנפח רחב-הכתפיים, שב ונזכר בצעדיו החולמניים של הגולה, צעדים שלא מן העולם הזה ולא אליו נועדו, "רק מתהלך".

עוד שנים עברו, זמן רב, אולם לאיש לא היה פנאי לספור אותו שכן שאון ומלחמה והמולת המשתה בוללו כל. משק ביתו של נחום גדל, שכן זה היה טבעם של זרע אדם הגדול שכל המונח תחת ידיהם תופח. הגפן הפכה לכרם, אך גם בעלי החיים החלו לחפש את צל הגנתו הנוחה. זוגות זוגות, עדרים עדרים באו ונסמכו אל בית העץ הקטן שלו שהיה קטן ונשאר כך שכן מה דרוש לו לנזיר. גם הנפילים היו מגיעים הנה לישון, יודעים כי איש לא יארוב להם כאן, יען הגנתו של תובל-קין שר הברזל והכבשן בת-משקל הייתה, והעזים היו מקפצות בין שכמותיהם ורועות בינות זקנם.

ובלילה של גשם וחרון אף אל-עליון, התדפקה אישה בדלת הבית ונחום פתח לה, יען זו דרכה של שכנות טובה. זמן רב כל כך שלא חזה בעלמה עד שהשתכחו ממנו כל דרכי אדם וחווה, ולכן לא השתומם מקרעי ופאר שמלתה. הוא רמז לה להכנס ושאל אם תרצה חלב חם. "קר היום" אמר בהתנצלות "הוא לא הספיק להחמיץ".

היא נכנסה פנימה. "אני מבקשת רק את ההגנה שלך", אמרה במהירות, מתנשפת. "את הכנסת האורחים"
האורחת הייתה קינית כמרבית שכניו ודמה של לילית היה חזק בה. רגליה היו משוננות, שערה ענן שחור ועיניה רשפו להבות אש. אך שמלתה הייתה קרועה ומגואלת דם ואדמה ועוד ונחום הפנה את מבטו אל המזווה שכן למד צניעות בבית אביו ודבר גאווה הוא לראות אביון על אביונותו.

"נו נו", אמר, "הכנסת אורחים אז הכנסת אורחים". פתח את המזווה ואז נאנח. "לחם יש לי, אבל מלח… אני מתנצל. הייתה שנה משונה בחוץ. איש מהסוחרים לא הגיע". האורחת יכלה ממש לשמוע את האכזבה שבקולו. לבה ניתר לרגע, אך אז שמעה גם את החיוך הרפה השב ועולה על פניו. "אולי בכל זאת, חלב חם? רוחמי השתדלה. אפשר לבשל בו את הלחם".
ואז הסתובב אליה, כי מסירת תורה חשובה דורשת קשר עין, והסביר. "רוחמי זו הפרה המנוקדת".
החיוך שעל פניה של האורחת לא היה רפה. הוא היה רחב, פראי, פתאומי ומתפוצץ כדי בת-צחוק, כאילו בית אדיר וגאה ואכזר חרב באחת.
"תודה", אמרה כששככה סופתה." על חלב ולחם אודה".

היא נרדמה זמן קצר לאחר מכן, מבט של פליאה לא עוזב את עיניה עד שנעצמו, ונחום כיסה אותה בשמיכה מהצמר שנתנה לו נטע והלך לישון גם כן. החיוך על שפתיו היה תמה מעט, עד שחזר והתיישב לרפיונו הרגיל.

שניהם התעוררו מקול שאון הצובאים על ביתם.
"שכן!" נשמע קולו המרעים של תובל-קין, ונשימת הכבשן ממנו. "היי, שכן! יש בידיך דבר מה ששייך לי. הב לי את אחותי".
נחום העיף מבט באורחת. היא הצטפדה בפינת החדר, מצמידה את השמיכה אל ברכיה. כשהביט בה נענעה את ראשה בפראות.
נחום ניגש אל הדלת, אך בטרם הספיק לפתוח אותה עוד קול נשמע.
"שכן!" הקול היה ייללה מן הליל, עולה ויורדת כשופר. קולו של שמדון, משרי בני-לילית השוכנים על הר צפון "היי, שכן! יש לך מישהי שנשבעה לי" והמוני השדים חזרו והחרו אחריו: "מנעימה! מנעימה! הב לנו את מנעימה!"
הוא לקח נשימה ארוכה. הוא היה שכן טוב, והטקס לא בוצע הרי. אולי מן השמים שלא היה לו מלח. הוא היה מחוץ לכל זה. האורחת שבה ונענעה את ראשה. בדחיפות.
"שכן!" נביחה מן הלילה. אריפד בן שילון בן יצהל בן חנוך, משארי בשרו הגרים מזרחה. ושכן, ודאי ששכן. "היי, שכן. יש לך מישהי שהובטחה לי", קול צחקוק גבוה, שונה כל כך מקול הנאום שלו "וגם הבטיחה לי" עוד צחקוק, "וגם קיימה. "תן לנו את מנעימה!"
הוא שב והביט בה. הסכין בו חתך את הלחם היה בידיה, סכין מתכת חדה מאד, מתנה מאחיה. השכן הצובא עכשיו על דלתות הבית. היא הצמידה את הסכין אל צווארה.

נחום פתח את הדלת, חיוך רפה היה תלוי על שפתיו. "שלום עליכם, שכנים", אמר.
המבולקה שככה. מאות שתים וקינים ונפילים ובני-לילית היו שם, רעב אחד בעיניהם. היא הייתה מאד יפה, הבין, מאד מיוחסת, מאד נשקקת. זה היה העניין.
"תודה לכם" אמר נחום, "תודה על שכיבדתם את ביתי, שכנים. שלא שרפתם אותו. שלא שפכתם דמים זה של זה"
תובל-קין ניגש לפנים וטפח על כתפו של נחום בכפפת הברזל שלו. "ודאי", אמר. "זו דרכן של בריתות. זו דרכם של חוקים. וכעת הב לי את אחותי, הב לי את מנעימה".
משאמר זאת, פרצו יתר הנאספים בצווחות ושאגות. סוגיית הבעלות לא הייתה פתורה דיה וריחה הסמיך והמבטיח של שפיכות דמים היה תלוי ועומד באוויר. ממתין.
"אני מודה לכם שכיבדתם את בריתי עם האדמה. שידעתם כי אני בורר חסר-פניות וכי חוק וצדק אעשה עם כולכם"
נחירות בוז נשמעו מן השדים, רעמי צחוק מן הנפילים, זלזול שוטם בעיניו של תובל-קין. אני לא אבי, נזכר נחום. לא למך. אין לי הזכות לצדק, אין לי הכוח לחוק.
זמנו הלך ואזל. עד מהרה תהפוך תיבתו הקטנה לאודים מעשנים, והוא ומנעימה… והחיוך הנוח שב ועלה על שפתיו.
הוא הרים את ידו, "אני יודע שהיא שלך בזכות", אמר אל ההמון, "אבל האם תיקח אותה כך, בראש הצבא, כאשר תעוטו זה על כדי לקבלה? רק את גופתה החריבה תקבל, ולמה לעקור יופי מן העולם?" ואז החווה ידו אחורנית "ולמה לעקור את ביתי השליו?"
עיניו החומות והעמוקות הביטו בעיני כל אחד מהמחזרים, והבטחה הייתה בהן. לאדמה חדשה, נינוחה יותר.
"היא תשב בביתי, ואני אדבר אל ליבה וארצה אותה, ואז תקרב אליך שוב".
תובל-קין הכה ביד משוריינת על חזה משוריין. "יהי כן, בנחלתי אתה ותחת הגנתי".
שמדון פעם כגל של חום "יהי כן, אין שנותינו כשנותיכם. בנה יזכיר לה את ביתה".
הקעקועים התאומים על לחייו של אריפד פעמו בדם הנפילים שהוטבע בהם. "אזכיר לה את הבטחותיה. היא תבוא".
ובזה אחר זה נשבעו המחזרים כן. נשבעו והלכו, שכן חוק הוא חוק, ובלעדיו יאבד העולם.

נחום ומנעימה לא דיברו שבוע. לא היה בכך צורך. הבהמות סיפקו להם חברה דיה, אך אט-אט זחל החיוך הרפה שעל פני נחום לעלות גם על שפתי מנעימה.
וביום השביעי פתחה את פיה ואמרה, "לא נחום ייקרא עוד שמך. שאין אתה טורח לנחם איש. אתה רק נוח. היה כזה".
החיוך שעל פני נחום השתנה, שכן מעולם לא שמע דברים מעין אלה, והשינוי חלחל וירד וזלג על לבו וכאשר חלף שבוע נוסף אמר לה. "ואת, גם את אינך צריכה להנעים לאיש. אך נועם יש בך. פה ייקרא שמך נעמה".

***

ושנים רבות אחרי כל הדברים האלה, נמשכו ובאו שני צבאות כנגד גבעת נחום.
מחיטל בת-נחום בן-למך עמדה בראש אחד הצבאות. ידיה היו מקועקעות כדמות הנמר, ועצמות רבות היו כנזם באוזניה. מלבושה היה פראי.

"נחום בן-למך" צעקה, "הבט וראה את זרעך אשר זרעתה, והוא כחול על שפת הים. בשם החוק אני תובעת את נחלתנו בתיבה הזו אשר בנית, למלטנו מקללה החדשה שהמציא לנו אבי-כל".
ובראותה את החיוך הרפה, השנוא של אביה, הוסיפה:
"אדמה חדשה אתה מבקש להצמיח לך מן התיבה הזו? כלום תרצה שהיא תצמח על שבירת החוק? הכך שנה בפניך למך זקני?"
ונוח ענה לה ולזרעו אשר איתה: "לא יקרא לי עוד נחום, כי נוח הוא שמי, ואין אתם צאצאי נוח"

הצבא השני הונהג בידי מאריס, בן תובל-קין ואי אפשר היה להבדילו בינו לבין המתכת אשר לו ועליו הוגד כי גם בעת שינה וגם בעת תשמיש המיטה לא היה מוריד דבר וחצי דבר מכסותו. גם שדים ובני-לילית רכבו עמו, ואשמדאי בנה וארשת בושה על פניו.
"מנעימה בת-צלה" שאג מאריס, "הבי לנו את חלקנו בתיבת-פלאים זו אשר בנית. למלטנו מן הנקמה שהמטיר עלינו אל חרון ואל נקמות. שכן בסודנו אשר גנבת בנית אותה. בסוד המסמרים, ובסוד המסורים, ובסוד השופינים שלקחת מבית אחיך"
ונעמה ענתה לו ולזרעו ולכל אשר עמו וליוצאי חלציה: "לא יקרא עוד שמי מנעימה, כי נעמה שמי בבית זה".
ונוח המשיך כמעשיו בתחילה ודיבר על לבם והציע שאם נגזר עליהם להלחם מוטב שלא ילחמו כנגד התיבה ממש כי להם ולהם לא תהיה, אך נעמה ידעה כי החיוך הרפה שהיה על פניו הלך ופג ונמק בפיו וכי העצב בעיניו הלך וגאה עם כל טיפה של מים הניטחת סביב. הוא נסוג אל התיבה, מביט בזרעו ובשכניו ובשארי בשרו קוטלים זה בזה.

הוא זכר את החוק, ולעולם לא ידבר סרה באלוהים, בטח שלא בבית, בטח ובטח שלא בבית אשר נתן לו. אבל גם להתהלך אותו כבר לא יוכל. זאת אשר חשב נח בדעת נעמה אישתו כאשר גאו המים ונצבעו דמים, זאת אשר חשב כאשר הסתכל בגעגוע על עץ הגפן האחרון שנותר, הראשון ששתל שם.