ביום רביעי לפני שבועיים המדרכות התחילו להפוך לזכוכית. איש לא ידע כיצד זה קרה, מדענים פתחו מהדורות חדשות כל ערב עם תיאוריות חדשות, ואורטופדים המליצו לדיירי הקומות הגבוהות להימנע מנעילת נעליים ולהעדיף גרביים. האוטובוסים פסקו, ולילדים הוצע באסרטיביות להתרחק ממכוניות חונות שאט אט החלו להיווצר סביבן סדקים.

כאשר המדרכות בשכונה שלנו התחילו להחוויר ולחשוף את הכבלים וחוטי החשמל שבתחתית האספלט יכולתי לראות עמוק פנימה לתוך האדמה השקופה וניצוץ בוהק עמום מהבהב אי שם למטה. הנימים השקופים של הזכוכית החלו אט אט לטפס מהמדרכות במעלה הקירות, וביום שלישי היו הבתים בשכונה שקופים לחלוטין, חושפים לעיני כל ריהוט וצעצועי ילדים, וגם את הטלוויזיה העצומה שיענקי מבניין מספר 12 טען שאין להורים שלו.

אמא ניסתה בהתחלה לתקוע וו בקיר של השירותים כדי לתלות עליו וילון, אבל בגלל הדקיקות של הזכוכית חצי מהקיר נשבר. לא נורא, חשבתי לעצמי, פשוט תלינו את הוילון על מדף השבר שנוצר. למרות שהצינורות בקירות השקופים עדיין הסגירו את מעשינו הפרטיים.

היו גם יתרונות למצב. ליה שאמא אמרה עליה 'איך לא קר לה לצאת ככה מהבית' הייתה משאירה מאחוריה גומחות קטנות במדרכה כשהייתה חוצה את דרכה בעקבים הגבוהים שלה, ודוד ואני יכולנו לשחק בהן בג'ולות. אבל לא בבומבה ג'ולות, כי הן עשו רעש שגרם לחצי רחוב לצעוק עלינו מהחלון שאנחנו שוברים את השכונה.

לכל הבנים בשכונה לקחו את הכדורים כבר ביום הראשון שבו הבית הראשון הפך לזכוכית. אבל אני ידעתי שדווקא אצלי, הבת שתמיד שמו בתור שוערת ועוד משקרים לה שזה תפקיד חשוב, אף אחד לא יחפש. אז החבאתי את הכדור עם הלוגו של המונדיאל באתונה בין השיחים. איפה שאף אחד לא מתקרב בגלל הריח העבש של מזון החתולים שאולגה מפזרת.

"תביאי אותו", דוד התחנן, "נלך אל החורשה שמאחורי אתר הבניה, אף אחד לא יראה".

ואני לא רציתי, כי זה היה הכדור עם החתימות ואני לא פראיירית רק בגלל שדוד לא חשב להחביא את הכדור שלו.

"נו מה איכפת לך? גם ככה אמא שלך כל היום תולה וילונות".

זה היה נכון, כולם ראו את זה, איך היא מנסה לצבוע בסיד את הזכוכית בלי הצלחה, שכבה מעל שכבה, אולי הפעם הוא יתפוס. אולי אם תתלה את השטיחים על הקירות, אולי אם רק תדביק עיתון על עיתון תהיה כאן סוף סוף פרטיות.

אז כמו טיפשה הוצאתי את הכדור והלכתי עם דוד וירון אל החורשה. ולמרות שזה היה הכדור שלי הם עדיין שמו אותי שוערת.

"אם אתם לא נותנים לי לבעוט אני הולכת הביתה", איימתי. "דוד, תהיה אתה שוער".

"אני בועט יותר טוב ממך".

"אז ירון, אתה, כולם יודעים שהפעמים היחידות שהצלחת להבקיע היו כשפספסת".

"יאללה יאללה לכי הביתה תינוקת", ירון צעק עלי וכעסתי על דוד שבכלל הציע לו לבוא. "מי צריך אותך בכלל?"

"הכדור שלי בא איתי". ניסיתי לרוץ אחרי הכדור, וכבר ידעתי שאצטרך למצוא מחבוא חדש, כי אחרת הם יגנבו לי אותו. אבל כשכמעט הצלחתי לאסוף לזרועותיי את הכדור עם הלוגו של המונדיאל באתונה עם עלי הזית ירון בעט בו חזק כל כך עד שהוא עף מעבר לעצים וקול התנפצות אדיר גרם לשלושתנו להשתנק.

ירון הזבל היה זה שהלשין. אבא של ירון הביא את הכדור לבית שלנו בערב, וכשאמא פתחה את הדלת שלושה גזירי עיתון שהדביקה לקיר נשרו כמו עלי שלכת על הרצפה השקופה שמתחתינו.

אבא שלי ואבא של ירון דיברו בקולות שקטים בכניסה בזמן ארוחת ערב, למרות שאמא הפסיקה לאכול מיד.  דרך הקירות והאורות יכלנו לראות מה השכנים אכלו ומי עשה סצנה בגלל שלא רצה להתקלח או מתי מישהו חטף צעקות אחרי שעלה להורים שלו על העצבים.

ידעתי שזה לא יגמר טוב. דחפתי מהר לפה את החביתה והקוטג' כי אולי ישלחו אותי למיטה בלי שיתנו לי לסיים את ארוחת הערב. כשאבא סגר את הדלת מאחורי אבא של ירון וחזר אל השולחן הפנים שלו היו אדומות כמו נורת אזהרה בוהקת.

"אבא, זו הייתה טעות, זה לא יקרה עוד פעם", ניסיתי לפייס אותו בהתנצלויות כמו שאמא עשתה.

"ברור שזה לא יקרה שוב", הוא הוציא מכיס המכנסיים שלו את האולר המתקפל שבו הוא פעם חתך לאמא את השיער וסיפר אותה בקו עקום כשהיא ניסתה לברוח.

"לא!" צרחתי כשהוא הרים את הלהב כדי לפנצ'ר את הכדור.

"בני", אמא השתנקה, "הכדור חשוב לגלי, הילדים לא התכוונו לעשות שום דבר רע. זו לא אשמתם. הם רק ילדים".

"הם לא ילמדו עד שזה לא יכאב".

"אז לפחות תקנה לה בלונים או משהו אחר שהם יכולים לשחק איתו".

אבא גיחך בקול בלתי נעים, "את באמת חושבת שהם יבעטו בבלונים במקום לשבור פה קירות ומדרכות?"

"אבל אולי עוד מעט ימצאו להכל פיתרון", התערבתי בשיחה בניהם למרות שידעתי שזו הסתכנות, "אולי מחר יגידו בטלוויזיה שביטלו את הזכוכית וסידרו את הכל ולא יהיה לנו במה לשחק למרות ששוב הכל יהיה בסדר".

אבא התעלם משתינו ונעץ את האולר בכדור.

אבל אני לא יכולתי להרשות לו לפצוע את הלוגו ואת החתימות הדקיקות והיפות שהוטבעו על העור. אז כנגד כל האזעקות שבראש שלי הושטתי את ידי ובמיומנות של ילדה שהייתה כנראה בועטת יותר טובה מאשר שוערת העפתי את הכדור מהיד של אבא שלי רגע לפני שהוא ריטש אותו.

שמעתי את השאגות שלו לפני שהרגשתי את ההתרוממות מהקרקע כאשר הוא קטף אותי והצמיד אותי לקיר.

"השכנים רואים בני!" אמא צעקה, "הם רואים הכל!"

אבל כשהבטתי בעיניים של אבא ידעתי שלא איכפת לו שהשכנים שלנו רואים את החרא בצינורות שלנו, וגם לא איכפת לו שהם רואים את אמא מתאפרת אחרי שהיא פיקששה את האוכל. להפך. הוא נהנה מהעובדה שאפילו כשהקירות שקופים אף אחד לא העז להעיר או לדבר או לקרוא למשטרה. במקום לשחרר אותנו, הזכוכית רק כלאה אותנו יותר.

"בסדר, אז את תצטרכי לחורר אותו בעצמך". הוא הפיל אותי על הרצפה, והזיזים והרסיסים של הקיר שרטו את הגב שלי. "קדימה, נראה אותך גיבורה גדולה", רגלו בעטה באולר לעברי.

הרמתי את האולר החמים בידי, ואספתי את הכדור בידי השניה. אולי עדיף ככה, חשבתי לעצמי. זה הכדור שלי, אז זו תהיה אני. אבל זה לא הקל ולו מעט על החמיצות שהלכה והצטברה בחזה שלי, והתחושה שהלב שלי נמחץ ונסחט עד שלא נשאר בתוכי שום דבר.

הרמתי את האולר מעט, ומאחורי אמא אמרה, "תכווני לסדקים, כדי שלא תיפצעי אם זה יחליק".

אלא שאז צעקה מחרישת אוזניים גרמה לשתינו להרים את ראשינו ולקפוא בבהלה. אבא צעק וצעק וצעק, והיינו בטוחות שעוד רגע הוא יתנפל עלינו ולא רק שלא יהיה לו איכפת שהשכנים רואים הוא יפוצץ אותנו.

כאשר הוא הרחיק את זרועו מהקיר ראינו נימים דקיקים של זכוכית מטפסים במעלה אגרופו, ומבעד לידו יכולתי לראות את האור העמום שבסלון של השכנים.