הכרתי את עידן חביב עוד לפני ששינה את שם משפחתו לחדש. הוא היה בוגר בויאר כך שלמד מולי, הסתובב כמה שנים לאחר מכן במעגלי אמנות ושמאל ירושלמיים מבלי שיגיע לאיזו נקודה. נדמה לי שסיים בבצלאל ואני כמעט בטוח שב2006 או 2007 נקלעתי לעבור בהשקה של איזו חוברת קומיקס משונה שלו, 'על כיבוש וחפרפרות' שהתקיימה ב'אוגנדה' ז"ל. זה היה ערב קיצי קריר ועל אף שלא הייתי מבאי אוגנדה הקבועים מיד הבנתי כי היה זה הקהל הרגיל שחזר על הדחקות הרגילות והפלרטוטים הקבועים, יד מושטת פוגשת יד אחות וכל זה.

היה דחוס מכדי לומר שלום לבעל השמחה עצמו אך מבעד לפתח ראיתי את עידן קפוא ומסוגר במה שאמור היה להיות הערב הגדול שלו, עומד עם חיוך מקרטון מאחורי שולחן עם ערימת חוברות כעורות למראה.

כבר אז ידעתי שהוא לא עומד להישאר בירושלים, לא הולך להישאר עידן חביב.

ב2009 או קרוב לכך שמעתי מישהו קורא בשם המשפחה שלי בעליצות. "שלום עליכם, רב פידלמן!". אני כידוע גרוע בפרצופים, ומעולם לא הייתי קרוב במיוחד לעידן (הדבר הכי קרוב שהיה לנו לשחנ"ש התרחש על איזה גג ירושלמי במסיבה מאולתרת ורועשת ונמשך פחות מרבע שעה), אבל אלמלא היה ממשיך לדבר בחיים לא הייתי מזהה אותו. זקנו היה שחור וארוך, כיפת ענק לבנה ורקומה כיסתה את ראשו והוא עצמו ניבט אלי מדלת פתוחה של אוטו נ-נחי עם מראה צדדית סדוקה, משום מה עטופה נייר דבק. פניו קרנו עליצות גועשת, כמעט כעוסה.

התקרבתי ללחוץ את ידו באותה קרירות שאני נוטה להפגין כשבאמת לא בא לי להכנס עם הבן-אדם, אולם הוא משך אותי פנימה ודחף לי כוס קפה שחור ביד. "בוא רבינו, תתכבד". לא מיהרתי באותו היום והסקרנות גברה. ישבתי באיזה מרחק, שאלתי מספר שאלות ועידן סיפר לי על המסע שעבר בהודו, על החבר'ה שפגש שם ועל זה שאדם צריך דרך, מישהו שיתפוס אותו ויגרור אותו למעלה וכמה שאין על המתיקות של רבינו.

הסקרנות מוצתה כמו גם האינטרקציה. אמרתי לעידן מזל טוב קריר מאד ומקנא למדי על האירוסין שלו (איך זה שכזה אהבל הצליח להסתדר ככה), סירבתי בנימוס לירוק שהוא הציע לגלגל לי ולקטורת ההודית שהציע למכור במחיר טוב (זה למשחקים שלך! עדיין עושה אותם? אווירה של עולמות עליונים) ועשיתי את דרכי משם.

בשנים שלאחר מכן הזדמן לי לשמוע עליו מחברים משותפים. הוא התחתן עם בעלת תשובה מאחד המושבים התימניים, הביא שלושה ילדים והתגרש, היה מעורב במכות על צניעות באיזה מעיין, אחר כך התפרסם בתאקל די קשה על אופיו של אחד מבתי-הכנסת הישנים בנחלאות ואני בירכתי את עצמי על שלא ישבתי איתו יותר מעשר דקות. למעשה, כל פעם שהייתי רואה אוטו נ-נח בירושלים, ובמיוחד הכבדים שבהם (שכן הוא נהג במעין משאית), דימיתי לראות את המראה הצדית הסדוקה, הדבוקה. השתדלתי להתחמק משם מבעוד מועד על מנת שלא אצטרך להתחמק בדיבור.

לפני עשור הייתה תאונה די מזוויעה ודי מפורסמת בכביש לעין כרם, עם רכב נ-נחי כבד מעורב. לא בדקתי אבל בלבי ידעתי. אחר כך זה אומת לי על ידי ידידת עבר משותפת, עוד מישהי מבויאר שיצאה איתו כמה דקות אחרי התיכון. היא סיפרה שנהג בהשפעת סמים ולא התעקשתי על המקורות, הבנתי שהרכב נשרף במהלך הנפילה. כולה כולו לעולה.

בשלהי 2015, כשעידן חדש נקבר היטב תחת שגיונות הזכרון, הופך לעוד צלקת זעירה על עברי, הילכתי עם נעם גרין לכיוון כיכר החתולות. סיפרתי לו על יוזמת 'מדברים בכיכר' בה הייתי מעורב בשעתו והיה לי איזה עניין למשוך אותו פנימה, הוא מצדו ניסה לשכנע אותי לוותר על ערבי חמישי לטובת השיעורים של ישי ברבי צדוק. על אף ניגוד המטרות המוצהר, השיחה זרמה והערב היה מצויין. כשהתקרבנו לכיכר ראינו משאית נ-נחית עומדת שם, עם המוזיקה המחרידה והאנשים הרוקדים. זה באמת היה ערב יפה, מצב רוח מרומם מספיק כדי להכיל אפילו את השמחה שלהם, ואפילו קולות הטראנס של הנ-נחים נחוו על ידי באותו רגע כמשהו שאפשר גם לרקוד לצליליו, ואולי רצוי. היינו על הגל, עשינו כמה תנועות ריקוד אל הרחבה, אבל בעוד שנעם המשיך, משהו אחר תפס את תשומת לבי.

מראה צדדית סדוקה, עטופת סלוטייפ כולה.

המילים חרבו בפי ואני חמקתי מנעם וצעדתי כמה צעדים איטיים אל אחורי המשאית. עידן עמד שם, עידן חביב, עידן חדש. זקנו השחור התארך עוד יותר ונדמה היה כי בוהק ממש בקרני השמש השוקעת. הוא נשען בעצלתיים על המגבר, סיגריה בידו. כשראה אותי, לא הניד עפעף. "רב פידלמ—ן" משך בזלזול. התקרבתי עוד כמה צעדים, בוחן את פניו. שום צלקת לא נראתה שם. שום סימן.

"מה שלומך?" שאלתי, הכי מרוחק שהצלחתי לגייס.

לא לא החזיר לי תשובה, רק קם והלך אלי באיטיות, מנענע בסיגריה ומתיז גצים.

"שמעתי שעברת תאונה," פלטתי במהירות. קול סתום, שלא אדע מנין בא החל להלום בראשי. לא לסגת, לא לוותר על אף שעל, לא להפנות לו את הגב. הם מתים שאתה מפנה להם את הגב.

"שמעת נכון," הוא חייך חיוך פראי, זוועתי ואני הבנתי שהייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את עידן חביב מחייך בכנות.

"רבינו אמר," הוא הטעים בהנא,ה "שמי שייסע לבקר אותו באומן בראש השנה, הוא ימשוך אותו בפיאות גם מהגהינום. ואני ביקרתי, ועוד איך ביקרתי." פיאותיו השחורות והמסולסלות התנופפו בפני כשני חבלים, אבל שום הצלה לא ראיתי בהן.

"יופי, יופי, כל הכבוד." סיננתי מבעד שפתיי. "יישר כח. לפעמים זה עובד, הא?"

"די, פידלמן," אמר לי עידן, "די לך עם ההצטדקויות. די עם המילים. עלמא דשקרא, זה מה שזה. לך לרקוד, תשתחרר קצת מכל החכמולוגיה שלך. פתח את הלב, יהודי", כמעט נבח עלי.

בלעתי את הרוק. היה כח במילותיו וידעתי שאם ארשה לעצמי להתפרק במוזיקה הזו, תנוח גם דעתי, תסור גם הדאגה, יחלוף הפחד ואראה שבסופו של דבר הכל הרי לטובה, אין ייאוש בעולם כלל.

אבל הערב כבר התקלקל ושוב לא שמעתי את הקצב שבפעימות הנ-נחיות, רק את הכיעור והצרימה שבהן. לא הייתה זו מוזיקה היאה ליהודי, הבנתי. אמרתי לו את זה.

פניו התכרכמו באחת, וזעם עלה מתוכם. הייתי רוצה לומר שאז ראיתי סוף-סוף את האש בהן אך לא ראיתי דבר. רק את מידת הכעס המשחיתה את פני האדם והופכת אותם לפני חיית יער.

"אז זדיין מכאן," סינן בפניי, מניף את הסיגריה הדלוקה שלו באבחה לקראתי עד שהגיעה כמעט לחרוך בין עיני, מפזרת גציה לכל עבר. "חתיכת חרא קטן. תמיד היית צבוע". הוא פנה ממני בזעף ואני הלכתי.

כשהסדרתי את פעימות לבי מצאתי את עצמי כבר ליד בניין כלל, מוצא בו לראשונה ברכה של היכרות. רק אז נזכרתי בנעם. לקח לי עוד שתיים-שלוש דקות לשכנע את עצמי לחזור. כמעט ולא עובר לילה שאני לא חושב בו כי אם הייתי נועז יותר, אינטואיטיבי יותר או להפך – מיושב יותר, יכול הייתי לעשות משהו.

אבל אתם מנחשים הרי מה קרה, לא?

כשחזרתי, נעם כבר לא היה שם. גם לא עידן, גם לא המשאית. הוא לא ענה לטלפון שלי, לא לוצאפ. אמרתי לעצמי שהוא מסנן אותי, שהוא מבואס שחתכתי לו ככה.

הוא לא ענה גם למחרת. כשהתחלתי לגשש דרך חברים, דרך אחותו, כולם התפלאו שאני לא יודע שנסע לחו"ל לנקות את הראש. כבר חודשיים, אמר לי מישהו שלמד איתנו. כבר חצי שנה שהוא שם. אמרה אחותו. הגרסאות היו מרובות אך מה שהיה שותף לכולן היה הערפול, הטשטוש, כולן הלכו ושקעו אל ערפילי אי-האכפתיות.

אחרי שנים שמעתי שראו את נעם מקבץ נדבות באומן, או בנתיבות, או רוקד עם משאית נ-נח איפשהו בגואה. הוא מחפש את עצמו, הייתה התשובה הקבועה של המשפחה, אך היא דהתה יותר בכל פעם כאילו ידעו שאין חיפוש זה אלא איבוד. אני מצדי עקבתי אחרי קבוצות של נפגעי ברסלב בפייסבוק, חיברתי פרט לפרט והשגתי יותר ויותר דיווחים על אנשים שנכנסו לרקוד ולא חזרו, לפחות לא כמו שהיו. חלקם נראה היה שנעלמו מעל פני האדמה, חלקם אותרו באיזו ישיבה נידחת לחוזרים בתשובה, מסרבים לקיים כל קשר עם חייהם הקודמים, שומרים עיניהם מכל שהיה יקר להם וממאנים להישירן.

(על הגרושה של עידן שמעתי שהתמוטטה לפני כמה שנים במעבר חצייה ריק, שהוריה במושב מנסים לגדל את הילדים, שבליל הפרעות נפשיות קשות רודפות אותם)

אין לסיפור הזה סיום, אני גם לא יכול להגיד שהבנתי משהו. אבל אם תראו משאית נ-נח עם מראה צדדית סדוקה, עטופת מסקינטייפ, אל תמהרו להתקרב, בסדר?