"זאת המצאה ישראלית, את יודעת?" אמר המוכר בחנות ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים כשהוא קלט שאני מגניבה מבט למכונה.

הו כן, ההמצאה הישראלית הגדולה שתשנה את האנושות. ההמצאה הישראלית הגדולה שכל העולם משתמש בה חוץ מהמדינה הפרובנציאלית והיהודית-פחדנית שלנו. כבר עכשיו, רק שנתיים לאחר הדגם הראשון, כל אחד יודע לדקלם את האקזיט המוצלח שעשו היוצרים של המכונה, שעכשיו חוגגים עם מארק צוקרברג בג'קוזי עם שמפניה וצוחקים כל הדרך אל הקבר על ערמה של גופות, נירוזות גלובאליות, ומבחני כניסה חדשים למכללות שאף אחד לא יכול לרמות.

המכונות, כך קוראים להן בארץ. שם נקי, מסובן, מכובס. ה"המצאה הישראלית הדגולה של המאה ה21". אתם יודעים, ההמצאה הדגולה שכמעט נזרקה לפח בגלל שמחקרי שוק הראו שאין קהל לזה בארץ. מזל שהם החליטו לבדוק את השוק בחו"ל. כמובן שכאשר המכונות נחנכו והעולם התחרפן אז גם הקהל הישראלי שמעמיד פנים שהוא עומד בקצב של ארה"ב בכל הנוגע לאג'נדות פוליטיות, טרנדים אופנתיים וסלנג טכנולוגי היה חייב מכונה בארץ ובתל אביב אשכרה הביאו חמש מכונות והרגישו ממש בשיא הקידמה. להשוואה, מספרים שבחלק מהשכונות בלונדון יש חמש מכונות בכל רחוב. בזמן שכל העולם מתעסק בשאלות מוסריות וניסיון להכניס את המכונות כחלק מבדיקת לידה, בארץ עדיין מדשדשים מאחור ובקושי מכירים בקיומן. חבר שלי אומר שזה בגלל שכולם פשוט פוחדים לקבל "שואה".
לא שיש מספרים רשמיים לנתונים האלה בארץ, אבל המספר הכי קרוב למאומת שיש על כמות האנשים שהשתמשו בחמש המכונות המהוללות אחרי ה חודש הראשון? 5000 איש. אותו המספר שמדווחים שמכונה בהודו עושה ביום. מסתבר שאפילו לקהל החילוני-מעודכן-ליברלי יש את הגבולות שלו, או מה אני יודעת, אולי יש הסבר אחר. זה לא יפה להכליל, אני יודעת. מה שאני מנסה להגיד זה שאפילו בועדת המדרוג של עיתון "הארץ" זה הופיע בנמוך ורע.
אבל היו עוד כמה מאמינים שוטים שהאמינו במכונה ובסגולות הכלכליות שלה ושהתעקשו להביא דגם אחד לירושלים, והנה נחה לה בתוך בית קפה עם מחירים מופקעים בקינג ג'ורג' מכונת המוות הירושלמית הראשונה – תכניס אצבע ותקבל את סיבת מותך. אם היא תצליח, אמורות עוד שתי מכונות אחרות לבוא אחריה. אחת מהן אפילו אמורה להיות ליד הכותל, אם החרדים לא יפגינו וישרפו את כל העיר.

"אין כמו המוח הישראלי" ממשיך המוכר, בחור דתי דווקא. מסוג האנשים שמקים שילוב של בית קפה וחנות בקינג ג'ורג' וחושב שהוא יצליח איפה שכולם נכשלו, ואחרי שנה רואים שוב פעם על זגוגית החלון "להשכרה", מסוג האנשים שדתיים, אבל לא מספיק בשביל להימנע מלהתחיל איתך. "רוצה להיבדק?", הוא שואל בטון שמראה שהוא שאל את השאלה הזאת הרבה.
האמת שנבדקתי. התערבות עם כמה חברים הובילה אותי לעשות את הבדיקה וכך גיליתי שאני עתידה למות מתאונת דרכים. לא שינוי ששינה את חיי, בהתחשב שזה אחד מהגורמים הגדולים למוות במדינה הזאת. אני משתדלת יותר לציית לרמזורים של הולכי רגל, אבל יודעת שזה חסר משמעות. בכלליות, כל הלחץ הזה סביב הבדיקה נראה לי כמו שטות – הרי הבדיקה לא משנה את התוצאה, היא רק מגלה אותה. הייתם מצפים מעם שחלק מהמסורת שלו היא "הכל צפוי והרשות נתונה" להיות קצת יותר זורמים, אבל אף פעם לא היינו אומה גותית מדי, למרבה הצער.
הסתכלתי עליו והתלבטתי. לא באתי לפה כדי לדעת את מותי, אלא כדי לקנות חבילת סיגריות (הידיעה שלא אמות מסרטן ריאות, כליות או כל דבר אחר הובילה לתקופה ארוכה של שחרור מעצורים), וחוץ מזה – כבר ידעתי את מותי, מה אני צריכה עוד פעם? אבל הסתכלתי סביב וראיתי שאין אף אחד אחר בחנות ורציתי לתמוך בעסק קטן ובזה שהמדינה שלנו לא תיתקע אי שם במאה ה-18 מאחורי כולם בגלל אנשים עם אמונות תפלות ובורגנים שמרגישים שזה "לא מתאים לחגוג את תרבות המוות הזאת".
"כן" חייכתי למוכר. הוא נראה מופתע. נראה שלא הרבה נענו להצעה שלו.
"כמה זה עולה?" שאלתי.
"וואלה" הוא מסתכל עליי במבט שלא אמור להיות לבחורים דתיים "אני נותן לך חינם. על הבית."
ההטבות הבלתי נגמרות של להיות אישה: לגלות איך אני הולכת למות. עוד פעם.
המכונה נחה לה באמצע החנות-בית-קפה, ונראתה בדיוק כמו כל מכונה אחרת: שחורה, חלקה, בגובה מטר וקצת עם מסך מגע שיש עליו כפתור "התחל" ושני חורים: אחת להכנסת האצבע והשני להוצאת הפתק.
אני לוחצת על "התחל", לוחצת על עברית, מאשרת את כל התנאים בלי לקרוא אותם ואז מופיע המסך עם האנימציה שמורה לי להכניס את האצבע. אני מכניסה ומרגישה דקירה קלה. המסך מראה שעון מסתובב וכיתוב על המסך טוען שהוא "טוען מידע" ולבסוף נשמע "דינג!".
המסך משתנה והכיתוב עכשיו מראה ש "התחזית מוכנה" ופתק קטן יוצא החוצה מהחור השני. אני לוקחת את הפתק ומכינה את עצמי לשחק אותה מופתעת מהתוצאה. על הנייר: "משהו קטן וטוב" .

"מה" אני אומרת בקול רם.
חצי שעה לאחר מכן, אני יושבת ושומעת את המוכר צועק בטלפון בשירות לקוחות של המכונה. "אני מסביר לך שיושבת כאן בחורה שרוצה לדעת איך היא תמות והמכונה הארורה שלכם פולטת לה שירים של משינה ועשרים דקות אתם משחקים לי ב…כן, אני רוצה לדבר עם האחראי שלך. לא אל תשימי אותי על-" הוא מוריד את הטלפון ושם אותו על רמקול בשנית. "המכונה המעצבנת הזאת" הוא מסתכל עליה ובועט בה. הוא מתיישב בכיסא מולי בשולחן. הפלאפון מנגן מוזיקה שמחה למדי בשביל שירות לקוחות לחברה שמוכרת מוות. הוא מסתכל עליי ומנסה להקרין דרך פניו "יהיה בסדר".
במהלך החצי שעה הזאת הספקתי לצעוק עליו, עליי, ועל עובר אורח מסכן שנכנס לקנות פחית קפה קר. יש התפרקות מסוימת רגשית כשהמוות שלך – חלקיק הוודאות היחידה שעוד הייתה לך לגבי העולם – חומק לך בין האצבעות. אני יודעת שיש תהליך מסוים להתמודדות עם אבל, אבל אף אחד עוד לא המציא אחד כזה להתמודדות עם אבל על אבל. אם נצטרך להקים אחד על בסיס מקרה הבוחן שלי, אני מניחה שהוא יהיה "התייפחות, צרחות, שתיקה, קפה, התמקחות עם שירות לקוחות". להגנתו, בעל העסק התמודד עם זה היטב.
"את יודעת," הוא אומר וקוטע את חוט המחשבה שלי בעודו שולף טבק ונייר גלגול ומתחיל לארגן לעצמו סיגריה "רק עכשיו אני מבין. כשניסיתי את המכונה אתמול, יצא לי חלליות. ונגנבתי, את יודעת? חייזרים וכל החרא הזה – חשבתי לצאת עם זה לתקשורת". הוא מסתכל עלי לראות שאני מבינה על מה הוא מדבר אז הנהנתי בראשי. "חשבתי שגיליתי את הדבר הבא. שאני עכשיו מפתיע את כולם, השם שלי בהיסטוריה. עכשיו אני מבין שזה סתם השיר המחורבן של סחרוף".
לאחר עוד רבע שעה, המוכר עדיין צועק אבל נשמע כאילו הם שולחים אנשים לבדוק את המכונה. אבל הוא כבר הספיק להתעצבן ועכשיו הוא רוצה שישלחו מכונה חדשה במקום – כזאת שנבדקה והם יודעים שהיא עובדת. הם עדיין לא יודעים את זה בצד השני, אבל הוא הולך לקבל את מה שהוא רוצה. בינתיים שתי אמריקאיות צעירות נכנסות. " is this the place with the machine of death?" שואלת אותי אחת מהן, עם שיער בלונדיני ומראה של מישהי עם מעט צרות בחיים.
"no no" מסנן המוכר, ומוריד לפתע את הפלאפון "is broken. come tomorrow"
הן נראות מבואסות. אני מנסה לנחם אותן "it went crazy. it doesn't give out results, just song titles" אני מסבירה באנגלית עם כמה פחות מבטא שאפשר. לא נראה שהן השתכנעו. אולי הן חושבות שזה עוד אחד מהשיגועים של ישראלים שמנסים לעבוד עליהם.


" can we try it?" אומרת החברה שלא דיברה עד עכשיו, זאת עם השיער החום ומשקפי השמש. אני מסתכלת על המוכר שמפנה את הגב אלינו וממשיך לצעוק בטלפון. אני לוקחת סמכות ואומרת: "go ahead. but it's broken".

האמריקאיות מתקרבות למכונה ומצחקקות להן בהנאה, בעודן לוחצות על כפתורים ומכניסות אצבעות.
אני עוד שומעת אחת מהן אומרת לשנייה "I'll bet you get like Butt Cancer or something" וחברתה אומרת לה לסתום. המכונה עושה את הדינג! הראשון אבל חברתה מבקשת שתעצור ולא תראה כדי שהן יסתכלו ביחד. דקה עוברת ודינג שני נשמע. אחת מהן אומרת "okay..now" והן הופכות את הפתקים שלהן בהתאמה ומסתכלות עליהם מבולבלות. אני מסתכלת בציפייה לראות מה הן קיבלו.
"what did you get?"
" I got A Matter of Time. that makes sense, i guess in a fucked up kind of way. you?"
" I Got Yossi The Parrot. what the fuck?"
" a parrot? called Yossi. WHAT?"
" a PARROT is gonna kill me?"
" that's hilarious."
"fuck you"
"gotta watch out for parrots!"
"לא לא" אני נדחפת לשיחה שלהן, שתיהן בוהות בי בהפתעה. It's Broken" "
"It's not broken. I got my card, see" אומרת האחת עם השיער החום בעלת ההתנשאות האמריקאית הכללית, שבה גם אם תנסה להסביר לה שהשמש זורחת, כל עוד היא חושבת שהיא לא אז זה מה שקובע.
"אבל.. It's not how your'e gonna die" אמרתי
"Wait, what do you mean?" אומרת הבלונדינית
"These are songs. " אני אומרת להן "the cards you got – songs. " ואני מתחילה, לזמזם להם את "עניין של זמן" בעוד שתיהן בוהות בי כאילו הייתי מטור פת שמנסה לשכנע אותם שכדור הארץ שטוח. אני מפסיקה אחרי כמה שניות, בעיקר מתוך מבוכה – "No, you see – this is the the song – matter of time – עניין של זמן." הן ממשיכות לבהות בי, אבל נראות לפחות מתעניינות במה שיש לי להגיד.
"see, i got in another machine "Car Crash". but here i get a song. it's broken – no deaths. only songs"
הן מסתכלות אחת על השנייה ושותקות לכמה רגעים. ואז אחת מהן אומרת
we have to call Ben. he's in town, right?" "
אני מחכה בבית קפה לבקשת המוכר, כי הוא דורש שאני אבדוק את המכונה החדשה שאמורה או-טו-טו להגיע, וזה לא שיש לי משהו לעשות. אני בודקת אם מישהו נמצא בעיר ויכול להעביר איתי את הזמן ובינתיים המקום מתמלא באמריקאים צעירים שנהנים מאיזה שחרור מאותה כבדות ראש שעוקבת כמו ענן מעל ישראלים. כאילו הכל יהיה בסדר, ככה הדוד סאם אמר, אז נמות מזה או נמות מזה, מה זה משנה.
בהתחלה המוכר עוד נתן להם לעשות מה שבא להם, אבל אחרי האמריקאי החמישי הוא מתאפס ומתחיל לדרוש כסף על הבדיקות הפואמיות. עשרה שקלים לבדיקה. החברים של האמריקאיות מקבלים כולם תוצאות שנשמעות הגיוניות להם, וזה נופל עליי ועל המוכר להסביר לו שגברת עם סלים זה לא הסכנה הצפויה לו אלא סתם שיר ילדים "but if you wait i get you your death result" מבטיח המוכר.
כעבור שעתיים המקום הומה אדם. יש אשכרה תור ומיקי, כמובן שקוראים לו מיקי, מתחיל כבר לדרוש עשרים וחמש שקל לבדיקה. כאשר מישהו לא מכיר שיר הוא שם אותו ברמקולים של בית הקפה, כמעין פס קול של מוות נע. חברה שלי נועה שהגיעה קיבלה בדיקה בחינם ויצא לה "פתח תקוה" מה שהוביל לשלל בדיחות לא מוצלחות מצד כל הנוגעים בדבר. כמה דקות לאחר מכן, שעתיים וחצי לאחר שהתקשר להתלונן הוא מקבל שיחה משני מובילים שנמצאים באזור אבל לא מצליחים להבין איפה חונים בקינג ג'ורג' בלי לחטוף דו"ח לשמשה.
המחוגים ממשיכים לזוז עד שמגיעים למקום שני חברה גדולים עם מכונה חדשה. המוכר יוצא אליהם עם פרצוף לא מרוצה ומתחיל להתלונן על האיחור והם מסבירים לו שהם היו צריכים לשים את המכונות החדשות שהגיעו לעיר קודם. הוא שואל אם הם בדקו את המכונות והם אומרים לו שהכל בסדר. "הכל בסדר בתחת שלי" הוא מסנן אבל מוצא מקום בפינה של החנות לבדוק את המכונה החדשה. מיקי קורא לי לבדוק את המכונה ואני מתנדבת, במטרה לשים את כל הסיפור הזה מאחוריי.
דקה לאחר מכן, משינה מציצים לי מתוך הפתק. "ותראה שזה טוב.." מזמזמת חברה שלי. והטכנאים שהגיעו עם המכונה מביטים מבולבלים. מיקי בינתיים מתחרפן " סתם הבאתם עוד מכונה מג'וייפת אתם והחרא שלכם". הטכנאי הראשון אומר בקול מרגיע-אך-תקיף " אנחנו בדקנו את המכונה במפעל, אחי. אני בדקתי. אישית. אותה תוצאה בדיוק יצאה לי. סרטן ריאות".
" המכונה שלך פולטת שירים מחורבנים" צועק מיקי "יא חכמולוג, בדוק את המכונה בעצמך".
הטכנאי הראשון נאנח ומסתכל לכיוון חברו שבדיוק קיבל שיחה והלך הצידה. הוא פונה למכונה ומפעיל אותה. דינג! והפתק יוצא. הטכנאי מסתכל על הפתק, מסתכל על מיקי, עליי, על הפתק ואז מוציא את הטלפון שלו. "יורי? תגיד ליותם שיש כאן איזה בעיה". כשהוא מחזיר את הטלפון לכיס הפתק מבצבץ לכיווני ואני רואה את אותיות הדפוס מכריזות "ילדה סוכר". הטכנאי השני נכנס חזרה לחנות והראשון תופס אותו ואומר לו "משהו דפוק במכונה הזאת" הוא אומר לחברו שוב פעם.
"משהו דפוק בעיר הזאת." משיב לו החבר שלו. "המכונה ששמנו ליד הכותל? היא מוציאה רק פתק אחד. לא משנה מי מכניס אצבע."
" מה היא מוציאה?" אני מתעניינת.
"אלוקים. היא מוציאה לכל אחד את הפתק אלוקים".