חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט,
חקקן כמין ערוגה,
הציבן כמין חומה,
סככם כמין מעזיבה.
(ספר יצירה, פרק א')

אברם חרט בחמר בעדינות עם מקל העץ, והתבונן. הוא התלבט אם לעצור או להוסיף עוד כמה חריטות שידגישו את תווי הפנים. תמיד אלו היו בשבילו הרגעים הקשים ביותר. לדעת מתי לעצור, מתי כל שרטוט נוסף יגרע מהמכלול ויפגע בפסל. אבא שלו היה עוצר מזמן. אבא חיבב את הסגנון הגולמי יותר, המרושל. אברם קינא בו. אף פעם לא הצליח להבין איך בנגיעות הגסות שלו הוא מצליח להפיח בפסילים כל כך הרבה חיות. לא שאברם לא ניסה. אברם חייך כשנזכר איך בגיל שלוש התלווה לאבא לראשונה לסדנה שלו. הוא לא הצליח להבין איך הפסלים שכל כך הפחידו אותו בחנות היו בעצם סתם גושים גדולים של בוץ ואבא הראה לו את האותיות שהוא חקק לתוכן במיומנות. הוא ניסה להסביר לאברם איך הם נוטלים את כוחם מהמנחות ומחוללים ניסים באמצעות המנגנון המורכב שסבא רבא פיתח. אברם לא הבין והסתובב בפליאה בין קערות החרס העצומות מלאות החמר הלח והפסלים בכל המידות שמילאו את הסדנה ואת החצר. אבא הביא לו גוש בוץ קטן ונתן לו לשחק בו ואברם בילה אחר צהריים שלמים ביצירה של פסלון קטן ועקום שהיה גאה בו מאוד. וכל כמה שאברם היה גאה, אבא היה גאה בו יותר. הוא לקח את אברם הביתה על הכתפיים, והחזיק בעדינות את הפסלון עד שהגיעו הביתה. בואי, תראי מה הילד הנפלא שלנו עשה, קרא אבא לאמא. אמא הגיעה, מחזיקה בידיה קערת עדשים. תראי מה זה. איזה כשרון טבעי. הילד ירש את כל האותיות נשמה שלי, אני אומר לך, השם שבחרת לו מושלם. הוא יהיה מהנדס פסלים מהשורה הראשונה. 

מאותו יום אברם לא הפסיק להציק לאבא בשאלות. איך הפסלים עובדים ולמה דווקא אותיות, ומה ההבדל בין סוגי החמר, ולמה ביום הניסים של פסלי אוטו-שמש יותר חזקים מהניסים של הפסלים של סין-נעמה אבל בלילה זה הפוך ומי בעצם יותר חזק, האש או המים, כי המים יוצרים את החמר אבל בלי החום של האש אין חרס. ואבא היה עונה לו על השאלות בסבלנות, ואומר לו שכדי להבין הכל הוא צריך ללמוד טוב טוב בשיעורים ואברם הקשיב בכל שיעור ושינן בדקדקנות את כל תנועות גרמי השמיים ואת ההיסטוריה של העולם והשמות, ולמד להכפיל מספרים וללבן לבנים מושלמות. וכשהיה חוזר אמא הייתה מחייכת אליו ומגניבה לו עוגות תמרים קטנות שאפתה בשאריות החום של תנורי הסדנה. בערבים אבא ואברם היו יושבים במטבח לאורו של פסיל אש קטן ואבא היה מסביר לו איך לארוג את האותיות, איך לטעום אותן על קצה הלשון ולתת להם לשקוע ולהדהד לפני שחוקקים אותן. ויום אחד אבא אמר שהוא כבר לא יודע, שהשאלות של אברם טובות מדי. 

כשאברם היה בן שלוש עשרה הוא קיבל את לוח הקבלה שלו למקדש הגדול. לא היה לו מושג שאבא שלח פסילים שלו למקדש הגדול בבבל, והוא חשב שהכהנים השריריים שניצבו בפתח ביתם מחפשים את אבא. הוא קיווה שהם לא באו להתלונן על איזה פסל, לפני שנה הם עשו עבורם הזמנה מיוחדת לפי צירופי אותיות ושרטוטים שנשלחו במיוחד. המפרט היה כה משונה, שאפילו אבא הודה שהוא לא בטוח מה הפסילים שיצרו אמורים לעשות. הם עבדו על ההזמנה לילות כימים, חושפים חלקים מהפסל למופעים שונים של הירח ומכיירים סוגים שונים ומשונים של עפר. אפילו הרן הצטרף, הרן שמעולם לא התעניין בפסלים עצמם אלא רק במכירות שלהם. באחד הלילות הוא שמע את אבא אומר לאמא שזה נועד למגדל, אותו קו דק שהתנוסס בשמיים. מאז אותו היום המגדל מילא את החלומות של אברם, שדמיין אותו כפסל חרס עצום עם תכלית לא ידועה. אבל לא – להפתעתו הכהנים באו בשבילו. הם רצו שאבא ימכור אותו למקדש, אבל אבא לא הסכים. הם התפשרו לבסוף שאברם ילמד ויתמחה אצלהם. אמא בכתה, ואברם חשב שגם לאבא היה קשה להתאפק. לפני שנפרד מהם אבא קרא לו. אני רוצה לתת לך משהו. הוא לקח את אברם לחדר האחורי של הסדנה והוציא מאחורי הלוחות הגדולים ועמוסי הכתב שנשענו זה על זה וגדשו את החדר פסלון קטן ועקום. קח, שמרתי את זה. תמיד ידעתי שיגיע היום שתלך למקדש הגדול בבבל. אתה ראוי לזה, בני. ואני ואמא ונחור נחכה לך כאן, אל תשכח. ואבא הושיט יד ללטף את הראש של אברם אבל אברם התחמק ממנו ואבא נאנח. גדלת כל כך.

הפסלון ניצב עד היום בחדר שלו, מזכיר לו מאיפה בא. 

—

אברם הוציא את הפסל לחצר. פסלים כאלה מסוכן לאפות. אם הבעירה לא אחידה, הם מסוגלים לשאוב בטעות את החום מהאש בלי לתעל אותו החוצה. במקרה הטוב הם יכולים להתפוצץ. במקרה הרע… במקדש הסתובבו שמועות על ניסים שהשתבשו בצורה קיצונית. הוא העיף מבט על שעון השמש שניצב בחצר, סופג לתוכו את חמימות השמש וממיר אותה לפיסות קצובות של זמן. הוא חייב לרוץ, אחרת יאחר לשרי. היא לא תאהב את זה.

—

אברם זכר את הערב בו פגש את שרי לראשונה כמו שזכר כל מילה מספר יצירה. ספר יצירה, תמצית מחקריו התיאורטיים. מושא חלומותיו ופרוייקט חייו. כל רעיונותיו ארוגים למסכת אחת מזוקקת, שקולה ומדודה.

הדבר הראשון שהוא שאל עליו כשהגיע היה המגדל. הוא מילא את שמי העיר, והרעש של שתי הנהרות שחלפו מתחתיו בתעלות מלאכותיות רחבות הציף את הרווחים בין האותיות. כשהיה קטן האמין בזכות הסיפורים של עוברי אורח שהמגדל הוא גשר בין שמיים וארץ. בריות נפלאות, מלאכים, עולים ויורדים בו. כשהתבגר והפסיק להאמין בסיפורי ילדים חשב שהרבה יותר סביר שהמגדל נועד להחזיק את השמיים ולמנוע מהם ליפול שוב. אבל איכשהו תושבי בבל התעלמו לחלוטין מקיומו של המגדל. הוא היה חור עצום באמצע העיר, חור שנפער בשפה עצמה. גם במקדש נדיר היה לשמוע אזכורים שלו. מעבר לתורנויות של כולם ולשטף הבלתי פוסק של בעלי מלאכה מכל רחבי העולם – הוא לא היה שם. לקח לאברם הרבה זמן להבין שהמקדש היה בעצם פסל ענק, שתיעל כמויות אנרגיות עצומות לניסים לא ידועים. 

מצד שני, זה לא הפריע לבבל להיות עיר מלאת פלאים. בבל, קיצור של באב אילאני – שער האלים, הייתה ראויה לשמה. הנסים שהמגדל חולל מילאו את העיר, פשוטו כמשמעו. בשום עיר אחרת לא היו לפסילים כאלו יכולות. פסילי המעליות שטיפסו במהירות עצומה לפסגת המגדל היו דבר של מה בכך (מנגנון מבריק של שזירת שמות נינטו בשמות אנו, שגרמה לפסילים השטוחים והגדולים לנסוק לשמיים רק כדי להגיע ולנסוק במהירות דומה חזרה לאדמה כתלות במנחה שהוגשה להם). פסילי האור, המצאה עליה אברם אפילו לא העז לחלום, האירו את רחובות העיר בלילה באור יקרות. ופסילי האש שרפו את לבניה בחום יוקד והצמיחו את המגדל. מפאת קרבתם לשמיים, הכהנים הבכירים לא נגעו בקרקע אלא ריחפו יחפים על גבי פסילים רבועים משונים שחוללו ניסים ללא הפסק. אברם פעם ניסה לחשב את גודל המנחה שהפסילים של בבל נדרשו לצרוך כדי לתפקד בעוצמה כזאת. לפי הנוסחאות שלמד, כמות הכוח בקערת מזון הייתה אמורה להספיק להדלקת אש קטנה למספר שעות. לפי חישובו כמות המנחות הנדרשות לתפעול העיר הייתה בלתי הגיונית. כמעט ולא נותר לו מקום בלוח הטין, גם כששרטט את התווים בקצה החרט בקווים דקים. בטוח הם עלו על שיטה אחרת, יעילה יותר. אבל גם בשנתו האחרונה במקדש הם לא דברו על זה. בעלי המלאכה והתיירים שחלפו באור כשדים בילדותו סיפרו שהפסילים האלו השתמשו רק בשאריות של המגדל, ואברם תהה לאיפה הולך יתר הכוח.

הפעם הראשונה שהוא פגש את שרי הייתה במגדל. 

בגלל שהיה מתלמד במקדש הגדול אברם היה פטור מעבודות הבניה של המגדל, אך מנגד היו לו תורניות שמירה קבועות בשערי הביניים הנמוכים. חלקו הארי של המגדל תפעל את עצמו והיה סגור ליושבי תחתיות, אבל כהני בבל היו אחראים על השמירה בחלק התחתון ועל אספקה ושילוח מוצרים שונים (בעיקר חלקי פסילים, שאברם לא ידע איזה ניסים הם אמורים לחולל). הבניה של המגדל עצמו נגמרה כבר לפני שנים. למרות גודלו, קצב הבניה הלך והואץ ככל שהמגדל התרומם עוד ועוד ובניית המגדל לא נמשכה שנים רבות. אבל השיפור שלו מעולם לא נפסק. עוד ביצורים, עוד תומכות, עוד שכבות של לבנים חרוטות לשפר את זרימת המנחות והנסים. כל השערים האלו גרמו לאברם להרגיש שיותר מכל המגדל היה סוג של מנעול, אבל הוא לא ידע של מה. לאברם היו בלי סוף שאלות אבל הוא למד בדרך הקשה שבמקדש הגדול לא כל שאלה התקבלה בברכה. במקרה הטוב הכהנים היו שותקים ומביטים בו בחומרה. לכל אות חכמה זמן וסדר משלה, אברם בן תרח, היו אומרים לו. ושאלות על המגדל, ובכן, אברם למד מהר מאוד שעדיף שלא לשאול.

כשהוא פגש את שרי הוא שמר יחד עם נגישילישמה, שהיה הנכד של נגושור. למרות שסבא שלו היה מלך נגישילישמה היה רחוק מדי משושלת הירושה, ונשלח ללמוד צירוף אותיות במקדש הגדול. הוא לא היה מבריק בצירופי אותיות אבל לפסילים שלו הייתה איכות משכנעת שחיפתה על זה אך לא הפכה אותו לפחות יהיר ובלתי נסבל. פעם נגישלישמה גילה לאברם שהוא משוכנע שככלות הכל הוא כן ימלוך יום אחד, איכשהו. כך אמר לו קורא בכוכבים, והוא היה נחוש להגשים את ייעודו. מאז אברם קצת חשש ממנו. לפחות אברם ניצל את השעות הארוכות והמשמימות ליד השער הנעול בשאלות בלתי פוסקות, כי נגישילישמה אהב להתפאר בדברים שרק הוא יודע. כך למשל סיפר לאברם שהשער העצום והנעול בכניסה למגדל, נחושת-שמיים יוונית בגובה עשרות אמות המכוסה בצפיפות בחריטות כתב – היה רק העתק קטן של שער השמיים שבראש המגדל. בדיוק כשנגישלישמה התחיל לתאר לאברם את בניית התעלות לצורכו של המגדל, נערה סיימה לטפס לקומה במדרגות. נגישלישמה החל להסביר כיצד התעלות לא נועדו רק להקל על יצירת הלבנים, אלא לשמש כמנחה בלתי פוסקת. אבל אברם לא היה איתו. למרות שנדהם מהמחשבה על השימוש ביסודות גולמיים כמנחה, דעתו הוסחה לחלוטין כשהנערה פסעה פנימה. אף אחד לא השתמש במדרגות מרצונו החופשי, שלא לדבר על בחורות. אבל גם בלי הכניסה הדרמטית לא היה אפשר לפספס אותה. היא הייתה עוצרת נשימה, לבושה בשמלה כחולה קלילה מבד שהיה כה חלק עד שללא ספק נארג על ידי נס; אברם חשב שהוא מצליח להבחין באותיות שעובדו ישירות לתוך האריג. הבד נע כמים, זורם סביבה בתנועות חלקות. גוון השמלה השתנה ככל שזזה, מכחול עמוק כלילה לבוהק הנהר ביום קיץ חם. שרשרת הפסיל שלה שאבה את כוחה מהמגדל וחוללה ניצוצות קטנים של אור טהור שרקדו בשערה וגלשו במורד זרועותיה, נבלעים לבסוף בצמידיה הכסופים. אברם לא קלט שהוא בוהה בה עד שנגישלישמה הכה באצבע צרידה. לא רק היופי הכה באברם. הוא מעולם לא ראה בן בבל בתוך המקדש מרצונו החופשי. ביקור במגדל פירושו הודאה בקיומו וסתר את ההתעלמות המוחלטת. 

אברם הביט בנערה כשסקרה את בקעת שנער שנפרשה תחתיה. טוב, אז מה בעצם הרעיון של כל השערים האלו, שאלה אותם. אתם פרחי-כהונה, אתם בטח יודעים, לא? אברם כבר התעייף מלהסביר לאנשים את ההבדל בין פרחי כהונה לבין סטודנטים ומתלמדים. האמת שזו שאלה טובה מאוד, התלהב. יש לי כמה תיאוריות, התחיל. נגישלישמה נחר. עזבי, את לא רוצה לדעת. קטע את אברם.  זה יפחיד אותך. כמו שאף אחד לא רוצה לדעת שפעם הבקעה הייתה פורחת וירוקה עד שהמגדל שאב את כל הכוח מהאדמה ומהנהרות. אבל הנערה רצתה לדעת ונגישילישמה סירב לספר. זה היה משונה למדי כי לרוב היה קשה לגרום לו להפסיק לדבר, אבל נגישילישמה נראה מעט מבוהל. אז מה התיאוריות שלך, אתה. היא פנתה לאברם. נגישילישמה התעצבן. את לא רק נראית כמו אחותו, את גם מעצבנת כמוהו, שחררי אומרים לך. אברם גמגם קצת. הוא לא היה רגיל לשוחח עם בחורות. איפה מותר להסתכל, איך לא לנעוץ מבטים בשמלה המהפנטת ואיך לחמוק מהאש שבערה במבטה. הוא לא היה פרח כהונה כך שלא היה חוק נגד, אבל לא לוקחים סיכונים עם כהנים. אהם, את מבינה, העולם הוא בעצם סיפור שחקוק על גלגל העולם, וכל סיפור צריך שמישהו יספר אותו. והמגדל – נגישילישימה נחר בבוז אבל הנערה הקשיבה, ושאלה עוד, ואברם ענה ומתישהו לאורך המשמרת הארוכה ונטולת האירועים הם השאירו מאחור את נגישילישמה שהמשיך לנחור וישבו על שפת הקומה, מתבוננים באורותיה הזעירים של בבל הרחק למטה. אברם שיכל את רגליו ונצמד לעמודי התמך ואילו שרי לא פחדה לשלשל את הרגליים החוצה, על סף נפילה של אלפי אמות. הם אפילו לא היו ברבע המגדל, ידע אברם. אברם הצביע לשרי על האופק, היכן שדימה לראות את אורות עיר מולדתו ושרי לחשה לו שהיא חולמת יום אחד להגיע לפסגת המגדל, לראות ממנו את כל העולם. איכשהו. לחמוק בין השומרים והכהנים שעסקו במלאכתם המסתורית בחלקו הגבוה של המגדל ולעמוד לרגע אחד מול מנעול שער השמיים.

—

השנים בצל המגדל חלפו מהר, וזקנו של אברם החל צומח ומתמלא. שרי למדה ניהול מים, ועסקה בתכנון התעלות שיזרימו את המים אל שדות בבל. זה לא מאוד עניין אותה, אבל באופן מסורתי כל תחום המים התחתונים היה נשי, ולא הייתה לה הרבה בחירה. הם היו נפגשים בעיקר במשמרות של אברם במגדל, מתבוננים בכוכבים ובאורות בבל לחילופין, מדברים ושותקים ומצחקים. הוא ידע שהוא יתחתן איתה בכל מחיר. היו לה רעיונות משונים, נפלאים, והיא הבינה את המחשבות שלו יותר משהוא הבין אותן. השאלות שלה ניקבו את התאוריות שלו וחשפו את הכשלים שהוא לא היה מודע אליהן; הוא נאלץ להעמיק עוד ועוד כדי לענות על השאלות שלה. 

הוא אהב את המשמרות הארוכות במגדל בהן ניסח לעצמו את הרעיונות שלו על השימוש באותיות, אבל חיכה לרגע בו יחזור הביתה ויוכל לפסל קצת בחמר לפי הרעיונות שלו. הוא התגעגע למשחק עם הבוץ. במקדש כל מגע עם החמר היה תחת פיקוח נוקשה, ולמתלמדים הותר ליצור רק דמויות מסוימות. בפעם היחידה שנתפס משחק להנאתו עם גוש בוץ קטן הוא הולקה וכמעט גורש. אבל המחשבה על הפרידה משרי הכבידה על המשחק המאושר. היא בבלית מדי, היא לא תסתדר באור כשדים, ידע. אבל הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה על עוד יום אחד מעבר למה שהיה חייב בצלו הכבד והקריר של המגדל, בזמזום הבלתי פוסק שדומה כי רק הוא שמע בוקע ממנו. 

—

כשחזר הביתה ניסה להסביר לאבא שלו את הרעיונות החדשים שלו, אבל אבא לא הבין. למרות שהיה אחד מבוני הפסילים המוכשרים והיצירתיים ביותר (אפילו הכהנים במקדש הסכימו על כך, בלי חמדה) לא היה לו מספיק רקע תיאורטי. אברם הסביר שבמקום שהפסילים יזונו מהאוכל שהוגש להם כמנחה או מכוח התנועה של היסודות, הם יכולים ליזון מהיסוד של היסודות, מהקיום עצמו. אם מסתכלים על קיום, 'היות', כעל התכונה הבסיסית ביותר, אז היא בעצם היסוד של היסודות ושל האותיות; לא צריך להגביל את הפסילים יותר לכוח מובהק אחד, ולקבל את כוחם ממזון אנושי. אברם הראה לאבא את הרשומות שלו, אבל אבא לא הבין. למה יש דווקא שלושים ושתיים נתיבות, אני לא מכיר את זה. אברם ניסה להסביר אבל זה דרש ידע בגימטריה של חבורות והוא כשל, אביו מביט בו בתמיהה.

שיבה זרקה בזקנו של אביו בחמש השנים בהם אברם נעדר. הוא הלך ודמה לאחד הפסילים שלו. מתהלך בכבדות בסדנה, מפסל בעדינות בידיו העצומות, שותק יותר ויותר. אברם הרגיש שאבא שלו מאוכזב ממנו. מסגנון הלבוש העדכני, מצורת הדיבור. הוא ציפה שבנו יחזור פסל טוב יותר, והתקשה לזהות את בנו הקטן בתוך האדם הצעיר והדעתן שנהפך להיות. אבל תסביר לי, קטע את אברם יום אחד כשניסה להסביר תובנה חדשה אליה הגיעה במחקריו העצמאיים. תסביר לי מה יצא מזה. אז תמצא צורת חקיקה חדשה, טובה יותר, ותשים ללעג ולקלס את אבותינו. בסדר. יקראו לך אברם החכם ושמך יזכר לנצח נצחים לצדו של אתרחסס. אבל הפסילים שלך, לא יצטרכו לקנות עוד. הם יהיו טובים מדי. אתה לא מבין שברגע שכל פסיל מוגבל לנס מרכזי אחד, ליסוד מרכזי אחד, צריך לקנות עוד פסילים? אתה לא מבין שאם תצליח תרושש אותנו? שכל המגדלים שבנינו יפלו? אבל אבא – בלי אבל. די. אין לי כוח יותר לשמוע את ההבלים האלו. אני רוצה לראות מה למדת במקדש, חוץ מלחלום בהקיץ. אברם נאנח. מאז עשה את ניסיונותיו לבדו, מתגעגע לשרי ובודד יותר מאי פעם.

—

שרי בטח כבר הגיעה לאור כשדים. חצות היום היה הזמן בו השיירות מבבל היו בדרך כלל נכנסות לשערי העיר. הלוח האחרון ממנה הגיע לפני שבועיים ומאז אברם הכפיל ושילש את קצב העבודה שלו. הוא רצה להראות לה את הפסל החדש שלו. הוא חשב לקרוא לסוג הפסלים האלו גלמים, בגלל הצורה בה עיבד את החמר. הוא בלל ולש וחרט בו בו את כל כוחו, את כל מחשבותיו ותקוותיו. הוא בחר את העפר הטוב ביותר, ולש אותו עם מים טהורים ודם שהקיז מזרועו. אברם רחץ את עצמו בקנקן מים ששימש אותם בשלבים האחרונים של הפיסול וסידר את זקנו מול ההשתקפות. כבכל פעם ששקע בפסל או בפרויקט הוא די הזניח את עצמו בשבועות האחרונים, אבל קיווה ששרי תבין את זה כשתראה את הגולם. הוא כרך את רצועות הסנדלים הייצוגיות, אלו שהשתמש בהן כשנאלץ למכור בחנות, ורץ לשער העיר.

השיירה מבבל הגיעה ואברם ניסה לזהות את שערה השחור כפחם של שרי מציץ בין רעלות המשא. הוא לא מצא אותה וניגש אל אחד ממנהיגי הגמלים, בבלי מנופח חזה ובטוח בעצמו. תגיד, ראית אולי בחורה, שרי. ההתרגשות גרמה לו להשתנק בין המילים. המנהיג התעלם ממנו. סליחה, בחורה גבוה, בנאית תעלות. כן, שמעתי אותך. המנהיג קטע אותו בהתנשאות בבלית. לא, לא מכיר. תנסה אולי מישהו אחר. מתנשא כאילו הוא המגדל בכבודו ובעצמו, אברם מלמל לעצמו בזעף. הוא ניסה ושאל רוכבים אחרים, אבל שרי לא הייתה שם. המחשבות הציפו את אברם. אולי היא חולה, או שמשהו קרה לשיירה שלה בדרך. ואולי, אולי היא בסוף התחרטה ולא רוצה לפגוש אותו. הם לא הצליחו להפגש בשנה האחרונה, והמכתבים שלה חסרו את התסיסה שהייתה בקולה.בחודשים האחרונים הם הלכו והתקצרו, ונעשו עמומים ומעורפלים. הלב של אברם צבט בו כשרץ בשיירה, מנסה לחפש אות ממנה. לשווא. לא לוח, לא הודעה. הלב שלו המשיך להסדק, והוא קיווה שנהרות הזמן ירככו אותו. אולי הוא מגזים. בטח יגיע לוח ממנה בימים הבאים. הזמן, הזמן יגיד. אברם החל לחזור לכיוון הסדנה, גורר את רגליו. בלי שרי הפסילים שלו נראו חסרי טעם. הוא טעה כשחזר לאור כשדים הקטנה והפרובינציאלית ולא נשאר עם שרי בבבל. הוא היה לוקח הלוואה ובונה לעצמו סדנה קטנה, הוא בטוח היה מצליח להסתדר איכשהו. 

השמש היוקדת קפחה על ראשו. בימים לוהטים שכאלה הוא אפילו התגעגע לצל הקריר של המגדל, לרצפה הצוננת של מקדש בבל הסואן בדממה חמורה. הוא הלך לאט, משוטט ברחובות, מקווה להבחין בשרי פוסעת אבודה בין הסמטאות. כשהשמש שקעה הגיע לפתח הרחוב של הסדנה והבחין שענן אבק כיסה את כולו. הוא נכנס אל החנות, מדוכדך. אברם קיווה למצוא שם את אמו ולשתף אותה בחששותיו לגבי שרי, אך החנות הייתה מלאה בהמון אדם שהתגודדו סביב משהו שאברם לא ראה. הנה אברם! הוא הגיע! קרא נחור. דממה מחניקה ירדה על החנות. אתה! צעק אליו אביו, מתנשא בקומתו העצומה מעל לקהל שהמשיך לזרום לחנות. מה עשית? חשבת שתחמוק מזה? ממה, מה קרה אבא. החנות! תסתכל סביב! אתה הרסת הכל! קולו של אבא נסדק והוא התיישב על הרצפה, מתייפח. פניו נשטפו בדמעות גדולות וכבדות כמו גוש חמר עצום שמאיים להשטף בגשם. אברם היה מרוכז מדי בעצמו בכדי להבין מה ראה. או ליתר דיוק את מה לא ראה. אבל כשהבין זה הכה בו. החנות הייתה ריקה מפסילים. כך לפחות חשב במבט ראשון. אולם כשהאנשים שמילאו את החנות זזו לרגע, הוא הבחין בערימות השברים הקטנות. מישהו ניתץ את כל פסיליו של אביו בצורה יסודית והותיר מהן בעיקר אבק. מישהו ריסק את עבודת חייו של אביו, את כל הפסילים הקטנים והגדולים שלא רק היו מקור פרנסתו אלא גם פסגת חייו. הוא נהג להגיד שילדיו היו עבורו פסילים מוצלחים במיוחד, אבל בהם הוא לא השקיע שעות על גבי שעות בכיור, פיסול, כתיבה וחקיקה. מה, מה אני עשיתי. לא הייתי כאן. זה אתה, אמר הרן. אבל לא הייתי כאן! הרן עיקם את פרצופו. אתה יודע טוב מאוד שפסילאי טוב לא חייב להיות כאן כדי שהפסיל שלו יעבוד. ואתה עבדת עליו חודשים, על חתיכת הרשע שלך. מה חשבת להשיג בזה, אני לא מבין. אתה כל כך שונא את אבא, שאתה רוצה בכוח להראות לו שאתה צודק? אתה כל כך עיוור? אתה לא מבין שגם אם הרעיונות שלך אולי עדכניים יותר, אבא לא יצליח לחקוק אותם? אתה מבין שבדיוק כמו שהפיסול העדין והמדויק שלך הרס אותו גם הרעיונות שלך הרסו את אבא, מראים לו שכל החיים שלו, כל הפיסול והחקיקה שלו, מיותרים ומגושמים? אברם ניסה לצעוד אחורה, אבל לא היה מקום פנוי בחנות. אני, אני לא חשבתי על זה, אני לא ניסיתי להראות שום דבר, לא התכוונתי לשבור שום דבר – כן. זאת בדיוק הבעיה, אמר הרן. אתה חושב רק על עצמך, ותמיד חשבת. אף פעם לא עזרת לאמא במטבח, אף פעם לא התנדבת לעזור לאבא במכירות למרות שידעת שהוא איש של אותיות ולא טוב בלספור או בלמכור. אף פעם לא שמרת על נחור בצהריים. רק פֶּסֶל פַּסָּל ופיסול, עיוות הרן בלעג. המילים של הרן היו צליפות שוט מחודד והמשפט האחרון קרע את עורו של אברם. הוא לא ידע שהרן קרא את הלוחות שלו. ומאז שחזרת אתה עוד יותר בלתי נסבל, המשיך הרן להצליף. ואיפה הפסיל הזה שלך נעלם, איפה החבאת אותו. אברם לא הצליח עוד לעצור את דמעותיו. הוא ניגש לאביו. הקהל הדחוס פינה לו דרך, מתרחק ממנו כמו ממצורע. אבא, אני מצטער. לא התכוונתי. אבא הביט בו בעיניים רטובות. אברם פרש את ידיו, מבקש ומציע חיבוק. אביו פתח את ידיו שלו ומשהו באברם פרפר לרגע – אבל אביו סגר אותן בתנועה פתאומית. מה חשבת לעצמך, אמר, עיניו המאוכזבות מפלחות את אברם וקורעות את ליבו. אברם לחש, כמעט לעצמו, שהוא לא נתן לפסיל שום פקודה, שהוא רק היה אמור להתקיים. הוא לא אמר שאפילו לא הגיש לו מנחה, או שהפסיל נאפה הרבה יותר מהר יותר ממה שציפה. אני לא מבין, אמר אבא. אני כבר מזמן הפסקתי להבין אותך.

—

באמצע הלילה אברם קם, שטוף זיעה. משהו שהיה חסר הסתדר לו פתאום. למרות בועת הנידוי שאפפה אותו מאז הצהריים, הוא היה חייב לשאול את אבא. הוא העיר אותו בזהירות. די, אברם. אני לא מתכוון לדבר על זה יותר, וההתנצלויות שלך לא יעזרו. אני לא מתכוון לחזור לסדנה יותר. שלך. לא, אבא. אתה לא מבין. זה משהו אחר. אבא, אני חייב שתקום. אבא.

אבא שלו קם בסוף. וכמו בילדותו של אברם הם רכנו במטבח על לוח טין לח לאורו של פסיל האש הקטן, מהבודדים שהגולם לא ריסק. הכעס לא סר מעיניו של אביו שהקשיב לו בדומיה, שומר על מרחק מאברם. הוא הסביר לו באופן גס מה חשב שקרה שם. אותיות הקיום וההויה בהם השתמש לא רק שלא הגבילו את הכוח של הגולם ליסוד אחד, אלא גם איפשרו לו לשאוב את כוחו ישירות מלשד הקיום, תמצית ההוויה. ויותר גרוע, אברם לא הגביל את התיעול של הכוח לנס אחד. תרח הסתכל עליו. באש הפסיל המרקדת הקמטים העמוקים שנחרטו במצחו היו סדקים המאיימים לבקע כלי חרס ישן.

אתה יצרת את אל, ילד. 

מה זה אל, שאל אברם. היה איזה קורס בחירה איזוטרי במקדש שאברם הצטרף אליו. המרצה היה זקן משונה שטען שהאותיות שנחקקו על הפסלים והפיחו בהם חיים לא היו אלא אותיות הנשמה של אלילים שנכבלו כך אל הפסל והשתעבדו לאדם. אברם לא חשב שאביו מאמין בשטויות כאלו, אבל תרח נראה רציני כמו המוות. לא לימדו אתכם דבר במקדש, אה. טיפשים, טיפשים כל כך. ואבא הסביר לו. על האלילים ועל האל, ועל המבול ועל נעילת השמיים ועל הכוח שהמגדל ניסה להזרים. להרוג, ואחר כך לכלוא.

ואברם הבין לאיפה הגולם שלו נעלם.

—

הוא כמעט ולא עצם עין או אכל שבוע, רק דהר ודהר. הוא גמא את המרחק מאור כשדים לבבל בכמעט שליש מהזמן, מחליף גמלים בדרך ודוהר בלילות. הוא ידע שדברים כמו מנוחה לא יעכבו את הגולם, ולא היה לו זמן לבזבז. לא היה קשה להחמיץ את נתיבו של הגולם. בכל עיר שנקרתה בדרכו לא נותרו פסילים שלמים. תעודת המתמחה של אברם עזרה לו ואיש לא עיכב בידו. המקדש הגדול בבבל היה שם דבר, ואף אחד לא ידע מה ההבדל בין סטודנט מתמחה לפרח כהונה. בכניסה לבבל הוא עצר. השער של העיר היה תלוי על צירו ונראה כאילו כוח אדירים דחף אותו פנימה. שרי חיכתה לו בכניסה של העיר. ידעתי שתגיע, אברם. ידעתי שתבין את הלוח ששלחתי. אבל כבר מאוחר מדי. לוח? שלחת לי לוח? איזה לוח? אברם לא היה מוכן לזה. הגולם מילא את כל מחשבותיו בשבוע האחרון, דוחס את רגשותיו של אברם ודמעותיו לגוש בוץ רטוב שהתפרק ברגע שעיניו פגשו בעיניה הכהות של שרי, בריסיה הארוכים. נו, הלוח. כשאמרתי לך שלא אוכל להגיע? כשניסיתי לספר לך שהבנתי מה המגדל עושה? אברם לא זכר שום לוח כזה. השליח אמר לי שהוא מסר אותו לאחיך. כמעט התייאשתי כשלא באת, אבל לרגע לא הפסקתי לחכות. אברם, המגדל. חייבים לשים לו סוף. הוא ישאב את כל כוחה של האדמה, הנהרות כבר מתייבשים. אברם, המגדל והמנעולים שלו יקרעו את השמים, הם רוצים להרוג ולכלוא את ההוויה עצמה – די. שרי, אין לי זמן לזה. אני חייב לעצור את הגולם שיצרתי, את הפסיל. הוא שלך, אורו עיניה של שרי. ידעתי, ידעתי שרק אתה מסוגל לברוא דבר נפלא שכזה. היכן הוא, שאל אברם, מקווה שלא איחר את המועד. מטיל מצור על המגדל, כבר שבוע כמעט. אף אחד לא יודע למה הוא לא מתקדם. הכהנים כבר מזמן נטשו את הקומות הנמוכות. אברם רץ לכיוון המגדל, לא משתהה לראות אם שרי רצה בעקבותיו.

הגולם המתין בכניסה למגדל. שרי צדקה. המגדל היה במצור. פסילי המעליות היו מנותצים לרסיסים, והשער הגדול היה מבוקע לחלוטין. הקומות התחתונות של המגדל, עד היכן שאברם הצליח לראות, היו נטושות לגמרי. כל סביבות המגדל היו גדושות באנשים. כהנים ניסו להפעיל כנגד הגולם את הפסילים החדשניים ביותר, שהטילו על הגולם קרעי אש וקרח ופיסות אבנים במשקל עצום. גברים בהירי שער ומקועקעי אותיות, שכמותם לא ראה אברם מעולם, ניסו להביס את הגולם בהטחה פראית של יסודות גולמיים. אבל כל מאמציהם היו לשווא. כל מה שהתקרב לגולם פשוט נבלע, באין מילה אחרת. הגולם התעלם מהכהנים כאילו היה זבוב טורדני. באופן די מוזר, אברם חשב שהבעת פניו של הגולם הייתה סבלנית. זו לא הייתה הבעת הפנים אותה אברם חרט ופיסל. הגולם זיהה את הגעתו של אברם מרחוק וצעד לכיוונו. הקהל נסוג במהירות כמו שפל אחרי השיטפון, מותיר את אברם ושרי כסחופת נהר במרכזה של רחבת הכניסה. אני מצטער, אברם אמר לשרי. אני לא יודע מה לעשות, איך למחוק אותו. אנחנו הולכים למות. הייתי צריך לשאול אותך קודם, בטוח היית עולה על הטעויות שלי. עכשיו זה מאוחר מדי. תשמע בקולי, לחשה לו שרי. הוא הדבר הנפלא ביותר שיצרת. אתה לא צריך להרוס אותו. אני מאמינה בך. הגולם הגיע אליהם. הוא התכופף אל אברם ועצר. אברם הרגיש שהגולם מצפה למשהו, אבל לא ידע מה עליו לעשות. אני, אני לא מבין אותך. אמר אברם. גולם החרס נטל את כף ידו של אברם ברוך שהפליא אותו, והצמידה אל פיו. החרס היה גמיש וחמים יותר משציפה. אברם הבין ולקח מתרמילו את החרט הדק. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלו. שרי הביטה בו בנשימה עצורה וכמותה הקהל והכהנים. אברם קירב את החרט. היד שלו הייתה רטובה כאילו טבל אותה בקדרת מים כדי לכייר. אברם היטיב את אחיזתו בחרט. תנועה שגויה של החרט והכל יגמר, הכהנים או הגולם ישרפו אותו. אברם החדיר בזהירות את החרט אל פיו של הגולם וקרע בו פתח. הוא מתח בתנועות עדינות את הפתח לצדדים וצעד אחורה. 

והגולם דיבר. קולו בקע מכל מקום, מכל כיוון. אברם הרגיש שהשמיים והארץ דיברו, שהיסודות עצמם פתחו את פיהם. הקול חקק את עצמו במציאות, לש ועיצב אותה בקלילות.

יותר מאוחר יספרו סיפורים על אברם. איך נמרוד השליך אותו לכבשן ואיך כמו פסיל חימר הוא רק התחזק מכך, מאיים לשרוף את העיר עד שנמרוד נאלץ לשחרר אותו. אבל האמת הייתה שהקהל פשוט צעד אחורנית ונתן לאברם ושרי לעבור. הקול של הגולם השתיק כל קול אחר. ציפור לא צייצה, המגדל הפסיק לזמזם. 

לך לך, אמר הגולם. לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך. הגולם פנה אל המגדל, מתחיל לטפס את דרכו הארוכה אל שער השמיים הנעול, חוסם האלים. האדמה רעדה. ואברם הלך. לא מביט לאחור.