שמעון אדף הוא משורר, סופר, מוזיקאי ומרצה לספרות, שכתיבתו מרבה להפגיש בין היהדות ובין עולמות הפנטזיה והמדע הבדיוני. בחודש מרץ 2023, נפגשתי עם אדף לשיחה על הנושא של המפגש בין פנטזיה ליהדות. הוא עצמו מעדיף את המושג "כתיבה ספקולטיבית יהודית" – מושג שכולל גם מדע בדיוני, ריאליזם מאגי ועוד סוגות ספרותיות שחורגות מן הריאליסטי.

אני מעדיף את המושג הרחב יותר 'ספקולטיבי', כי אחרת צריך להסתבך בהגדרות, כמו ההבדלים בין פנטזיה למדע בדיוני ואחרים. המונח ספקולטיבי מכיל גם ריאליזם מאגי וגם חשיבה מדרשית, כמו זו שאתה מוצא אצל עגנון, ובמובן הזה הוא מתאים יותר מאשר פנטזיה.

אשמח לשמוע מה מביא אותך לכתיבה ספקולטיבית בהשפעת מקורות יהודיים.

ברמה האישית, בתור ילד אלה היו החומרים שקראתי. שיננתי טקסטים יהודיים וחיפשתי דרך להתחבר אליהם, ומה שעניין אותי לא היה ההיבט ההלכתי אלא הצד הסיפורי-עלילתי, שתמיד היה פתח להפלגה בדמיון, תמיד נבנה שם איזה פתח למציאות הרבה יותר מסעירה. נדמה היה לי אז שההלכה היהודית, שעוסקת רק בחוקים, חסרה. לקח לי הרבה זמן להבין, גם כנער מתבגר וכבוגר, שההפרדה הזו – בין הלכה לאגדה – היא מאוחרת ומלאכותית לגמרי, ולא הייתה נקוטה בידי חז"ל. הסיבות היו סוציולוגיות יותר מאשר מהותיות: היה צורך לייצר קודקס לאורח החיים היהודי ונראה היה שההלכה היא הדרך לעשות את זה. מה שהלך ונזנח בתהליך היה הדמיון היהודי, צורות הדמיון היהודיות, והם אלה שמשכו אותי.

כדי לברוח משינון טקסטים, ברחתי לספרות דמיונית אחרת שנראתה לי מספיק רחוקה מהעולם היהודי. אבל ככל שניסיתי להבין מהו דמיון עבורי, איך הוא פועל, מה התכליות שלו בעולם – גיליתי שאני חוזר בדיוק לאופנים שבהם היהודים דמיינו לאורך הדורות את העולם סביבם. הדמיון היהודי הוא ממנגנוני הדמיון הכי אינטנסיביים שאני מכיר, ואני כמעט מרגיש בר מזל שנולדתי לתוך התרבות הזאת.

מעניין שאתה אומר שמצאת בסיפורי הפנטזיה משהו שדמה לך לדמיון היהודי, כי הרבה פעמים מדברים על זה שהמייסדים של ז'אנר הפנטזיה ה"קלאסית", כמו טולקין ולואיס, היו מאוד נוצריים בתפישות שלהם.

זו בעיה, כי כמו שפיליפ פולמן העיר, חוץ מלואיס אף אחד לא כתב פנטזיה נוצרית. יש משהו מפתיע בזה שז'אנר הפנטזיה נולד בתוך עולם נוצרי, בין אנשים שהיו מאמינים ולפעמים אדוקים, אבל הם כתבו פנטזיה פגאנית לכאורה. טולקין הוא מקרה מעניין, כי הוא מצליח לשלב בין תפישת עולם נוצרית לפגאנית דרך זה שהוא יוצר איזה רובד כפול – עולם שבמישור המיתי מתנהל לחלוטין לפי ההיגיון הנוצרי, אבל כפי שהוא מתממש במציאות הוא מתפרש עבור בני האדם כמציאות כמעט פוליתיאסטית. אתה קורא את הפתיחה של הסילמריליון ורואה שיש אל אחד, יש לו תוכנית וצבא מלאכים, אבל הדרך שבה בני האדם יתפשו את המציאות הזו, מרובת הכוחות, היא כמציאות מרובת אלים שבה יש אל שאחראי על המים, על השמיים, על האדמה, על המוות. זו הייתה גם הביקורת של טולקין על לואיס, שאתה לא יכול גם אלגוריה נוצרית וגם שדונים, פאונים, נימפות – זה לא מסתדר ביחד. אבל הוא טעה בסוף, כי ההצלחה של לואיס קשורה מאוד באלגוריה הנוצרית.

בכל אופן, המושגים של רע וטוב שמופיעים בפנטזיה הקלאסית הם מושגים גנוסטיים: יש רוע שמושל בעולם, יש כוח טוב שלא מסוגל להגיע אבל בורא לו כל מיני שליחים שצריכים למגר את הרוע. זו תפישה פרסית במקור שלה, שבסופו של דבר כן התגלגלה למיינסטרים של החשיבה המונותיאיסטית אבל היא לא באמת מונותיאיסטית. כשאתה בוחן את המקורות היהודיים, השטן כן משחק תפקיד אבל זה תפקיד מאוד שונה. הספרות הספקולטיבית שאני כותב לא מתעניינת בתפישה הזו של טוב ורע מוחלטים ומטפיזיים, אלא בטוב ורע שהם תמיד נגזרות של הפעולות של בני אדם. טוב ורע הם לא שם עצם, הם לא ישות – הם תמיד פעולה, והם קשורים לכלכלה הרגשית, לכלכלה של התשוקות. לבני אדם יש צורך להשחית, לדכא, לסרס. לא צריך לייחס אותה לאיזה מקור חיצוני שמפתה אותנו או מושיע אותנו, אלא יש לזה מקור אנושי ששב ומתגלה ושקשור בטבע האדם.

האם היית אומר שגם זה קשור דווקא בתפישה ההלכתית היהודית, שאומרת "אנחנו לא מתעסקים במה שמעבר, אנחנו מתעסקים בעולם הזה ובפעולות של בני אדם"?

כן, בהחלט, אנחנו מתעסקים בעולם הזה. במובן הזה כל ההלכה קמה על המשבר הגדול של דחיית הקול האלוהי, של להגיד: "יש לנו את הקול של אלוהים שהורה לנו חוקים ומצוות שאנחנו לא מבינים עד הסוף, וזה קרה בתקופה שאין לנו יותר גישה אליה." הקול הסתתר, יש בת קול שאומרת מדי פעם דברים, אבל אנחנו לא יכולים שזו תהיה הסמכות שלנו, זה אקראי מדי, אנחנו צריכים לכונן מחדש את הסמכות שלנו כפרשנים של הקול האלוהי הזה שנגמר, שלא מגיע יותר. במובן הזה, להתחיל ולכונן את הסמכות בבית מדרש זה המהלך התלמודי הכי עמוק, ושם גם מתחיל המהלך של הדמיון היהודי, ששואל: איך אנחנו מדמיינים את הבורא בסיטואציה שבה אין התגלות. כשאנחנו לא מסוגלים למצוא יסודות רציונאליים לפסיקה הלכתית, אנחנו מתחילים לדמיין מצבים אפשריים ובוחנים את התוצאות של הפרשייה שנקלענו אליה. אנחנו שואלים שאלות ומתבססים על סיפורים קודמים כאבן שתייה וגם כמצע לעתיד לבוא. שם מתחילה בעצם החשיבה הספקולטיבית, וזה מה שאני בעצם עושה בספרות שלי, או מנסה לעשות.

איפה אתה רואה את הדברים האלה באים לידי ביטוי? תוכל לתת דוגמא?

למשל, יש מסה שכתבתי שבוחנת את הקשר שבין צורת הסיפר התלמודי ובין הסיפר של אלף לילה ולילה, אלה דגמים דומים למרות שלאלף לילה ולילה יש אולי טענה דידקטית אבל לא טענה נורמטיבית. אנחנו תמיד מודעים לזה שאנחנו בסיטואציה של סיפר, של הגדה. הדיון בבית המדרש תמיד מחזיר אותך לבית המדרש: רבא בר בר חנה יוצא למסעות שלו, חווה הרפתקאות, ובאמצע מישהו בבית המדרש אומר "אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין בזה". והוא חוזר לחכמים בבית המדרש ושואל את דעתם. אין רגע שבו הסיפור יוצא מבית המדרש.

זו נקודת המוקד.

בדיוק, זה המוקד, כל הזמן. אתה רואה אותם רוקמים את חוטי הסיפור. זה קורה גם באלף לילה ולילה, הכול חוזר אל שחרזדה, זה החלל שבו הכול קורה. עכשיו, החכמים מתחילים לייצר ציר זמן. אירועים מסוימים לא מסתדרים על ציר הזמן שהם בונים, אז הם מתחילים לטעון שדמויות שונות הן דמות אחת, הם מייצרים קפיצות בתוך הזמן. דוגמא טובה לזה היא סרח בת אשר, שנזכרת פעמיים – ביורדים מצרימה וביוצאים ממצרים. באים חז"ל ואומרים: "כן, היא חייתה כך וכך שנים, מאחר שיש לה אריכות ימים היא מסוגלת לומר דברים על הלכה כי הייתה במעמד הר סיני, היא נכנסת ויוצאת בשערי שמיים". חישובי הזמנים של חז"ל, איך שהם מחשבים את בריאת העולם על פי הסיפור המקראי, מוסיפים שנים ומורידים שנים – הם המציאו את הזמן הזה. הם מדמיינים את ארץ ישראל ואת המרחב שבין ארץ ישראל לבבל ומשליכים על הגיאוגרפיה את המרחב שהם מדמיינים. במקרא הגיאוגרפיה היא מאוד מדודה; לחז"ל אין מקום.

המקום שהם חיים בו הוא התלמוד.

זה התלמוד, כן. הם חיים בתוך סיפור, והם לשים את המרחב בהתאם לסיפור. אף אחד מהם לא יצא עם מטר ומדד את המרחבים האלה. הם מנסים לדמיין ארבעים שנה של נדודים במדבר פצפון, תקופה שהמקרא לא הרחיב עליה את הדיבור. אז מתחילים לדמיין מה קורה שם. מדמיינים את ההליכה של אברהם ויצחק להר המוריה, פתאום אומרים שיש שם קפיצת הדרך כי לא הגיוני שאליעזר מגיע ממקום למקום בכזאת מהירות. פתאום יש נסים. הם לגמרי מבנים מחדש את החלל והמרחב. במובן הזה, זה אנטי-טולקינאי, אבל אלה צורות הדמיון שאני אוהב. טולקין אומר: "תתחילו עם מפה". חז"ל אומרים: "אין מפה"; המפה היא תוצאה של הסיפורים שאנחנו מספרים.

הייתה טענה גם על "הלב הקבור" ועל "הלשון נושלה" שאין שם מפה. אתה פותח ספר פנטזיה ותמיד יש מפה בהתחלה. אבל אני חושב בצורה יהודית: ליהודים אין מפה, אין שושלות יוחסין. אם אשאל אתכם עכשיו איזה חכם חי באיזו תקופה, אתם תדעו להגיד? מי שמכירים היטב את התלמוד יכולים לומר שהיו דורות: רבי יהושע הוא מורה של רבי עקיבא, אז הוא דור לפניו; רבי אליעזר הוא בן דורו של רבי יהושע. יש את סדר הזוגות. אוקי. אבל אשאל אותך על חכם אקראי: מאיזה בית הוא? עם מי הוא ישב, עם מי הוא התדיין? אנשים מתקופות שונות מתערבבים בתוך הדיונים כי אין כרונולוגיה. "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אומר: אני ממציא את הזמן עכשיו. ממציאים אילנות יוחסין; הם לא דבר נתון. החשיבה המערבית באה משושלות מלכים, תעודות וכו', והפנטזיה האירופאית מעתיקה את זה. אבל כשאתה מגיע לחז"ל, הם לא חושבים ככה, וגם הבאים אחריהם לא חושבים ככה – תראה מה קורה בזוהר, השימוש בטכניקה המדרשית כדי לפרק ולחבר מחדש את הזמן והמרחב.

אני מניח שזה קשור גם לשיטתיות של מערכות קסם.

זו המצאה מאוחרת. אני מרגיש שרוב מי שכותבים היום את ספרי הפנטזיה המצליחים הם דווקא אנשים חסרי דמיון: הם פשוט מתרגמים את העולם שלנו ואומרים "יש פה קסם". זה התחיל במידה מסוימת ב"הארי פוטר", שכל הקסם שם הוא טכנולוגיה שכבר קיימת אבל אומרים עליה שהיא קסם. אבל מה שטוב בהארי פוטר הוא שאתה לא יודע מה מערכת הקסם שם, היא מספיק פראית.

מערכת הקסם היא ללמוד לטינית ולנופף בשרביט בדרך הנכונה, לא?

כן, אבל מה הכוח הזה שעובד? אצל סנדרסון, יש מתכות, לכל מתכת יש יכולת שהיא נותנת, הכול מאוד פקידותי.

מדעי.

אפילו לא מדעי, כי אין שם חשיבה של מדע, של עקרונות ולא של המקרה הבודד. מדען של העולם הזה היה בא ואומר לך מה התכונות של מתכות ואיך הן מתפרקות בגוף, ואיך אפשר להעתיק את זה גם לאנשים שלא נולדו עם הכישרון הזה.

זה דווקא קיים בספרים מאוחרים יותר.

אני קראתי את הראשונים. בכל אופן, אני חושב למשל על צורות הקסם אצל אורסולה לה גווין, יש את השמות האמיתיים של הדברים שבאמצעותם אפשר לפעול ובסוף זה קשור גם לכישרון שלך. אני חושב על הקסם אצל פטרישיה מק'קיליפ שבו יש כוח מסוים ואתה לומד לפעול איתו לפי האינטואיציה שלך. זה הרבה יותר קרוב לאיך שאני חושב על קסם מאשר "יש שורה של חוקים, הם מאוד מוקפדים"… כל העניין של קסם הוא לעורר השתאות, לומר שיש נקודה שבה היכולת שלנו להבין את העולם באופן שכלי מסתיימת ומכאן אנחנו עובדים עם כישורים אחרים שיש לנו. גם הקסם אצל טולקין לא ברור, קשה לומר מתי גנדלף מבצע קסמים ומתי לא.

כהערת צד, חלק ממה שטולקין עושה הוא שהקסמים הם לא מה שמכריע את העלילה. כשקסמים נותרים ברקע, הם יכולים להיות עד כדי כך מסתורים, אבל כשהעלילה נגמרת בקרב קוסמים, אתה חייב להסביר למה אחד מנצח והשני לא.

זה גם בגלל ההוליוודיזציה של הז'אנר, שלפיה צריכות להיות שלוש מערכות והמערכה השלישית היא איזה קרב בין הרע לטוב ואז צריך להסביר את זה. אבל אז הקסם הולך לאיבוד, תרתי משמע. יש לקלייב בארקר, בהקדמה לאחד מהכרכים של הסאנדמן של ניל גיימן, הבחנה בין קסם כאלגוריה – מה שאנחנו כבר יודעים על העולם, מתורגם לעולם הכישוף – ובין חשיבה מכושפת, magical thinking, שבה לדברים יש היגיון משלהם. למה האישה הזאת הופכת להיות עץ? כי ככה זה קורה בעולם, כי זה נובע מהצורה העמוקה שבה אנחנו חולמים, שבה אנחנו חושבים על העולם.

סוג של השלכה של פואטיקה על המציאות.

לגמרי. העולם מתחיל להתנהל באופן פואטי.

זה מביא אותי לעוד תמה שמאוד דומיננטית בכתיבה שלך, הנושא של שפה ושתיקה – המקומות שהשפה נעצרת. אני מניח שגם כאן ההקשר היהודי נוכח מאוד.

זה גם עניין של המסורות שבהן גדלתי והתחנכתי וגם קשור לנגיעה מאוד אישית. ברמה האישית, השפה ממשית לי כמו כל יתר החוויות שלי בעולם, לפעמים אפילו יותר. הדברים שאני חווה באמצעות השפה ובאמצעות ניסוח הם הרבה פעמים יותר עמוקים מאשר הדברים שאני חווה באמצעות החושים: הרבה פעמים אני לא יודע מה אני מרגיש עד שאני מתרגם את זה לשפה. ותוך כדי התרגום אני מודע גם למגבלות של השפה, שלא מסוגלת לתפוש את הדקויות של ההתנסות, וזה מעניין אותי איך ליצור שפה שכן תצליח.

ברמת המסורת, יש לנו מסורת על עולם שנברא במאמר. כשיש לך את "ויאמר אלוהים יהי אור", יש חכמי סוד שמבינים את זה לא דרך הסמנטיקה אלא דרך הביצוע הפונטי, אלוהים מבטא את ההברות והרצף הצלילי יוצר את המציאות. את המובן יצרו בני האדם, שאמרו: "ההברות האלה פירושן אור". אז השפה היא בעצם נגזרת של הניסיון להבין את העולם; בני אדם לא יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה, כל מה שממשי הוא אלוהים או העולם. מנגד, יש את התפישה במדרש "בראשית רבה" שלפיה התורה מונחת לפני אלוהים והוא מבצע את ההוראות שכתובות בתורה. אז מה יצר את התורה?

על פי התפישה הזו, אלוהים עצמו הוא תורה.

כן, אבל אלוהים מבצע כאן משהו שהוא חיצוני אליו, ולפיכך העולם מורכב מהמילים לפני שיש דברים. אצלי זה ניסיון לקחת את התפישה הזו ולומר: "אם יש שפה שהיא חד פעמית, שהעולם הוא בעצם רק תרגום שלה, אז אנחנו חיים קודם כל בגרסה מתורגמת, אנחנו חיים בגרסה שאת שפת המקור שלה אנחנו לא יכולים ללמוד, היא אסורה לנו – התודעה שלנו לא יכולה לתפוש אותה." ואנחנו נמצאים לפיכך תמיד בסוג של טעות ביחס לשפה שאנחנו משתמשים בה. ויש לנו תשוקה להגיע לשפה שהיא מהותית, שאומרת את הדברים כמו שהם, אבל כנראה לא נוכל להגיע אליה. אבל אילו יכולנו להיחשף לשפת הבריאה, היינו יכולים לחקות אותה; זו שפת הביניים, וזה מה שקורה בלב הקבור ובלשון נושלה, שיש בעצם כמה רמות של שפה: שפת המלאכים, שמדברת את העולם והיא אסורה על בני אדם ועל הזיכרון שלהם; מתישהו במיתוס הזה נופל מלאך ומלמד אותם את השפה, ובני האדם יוצרים שפה משלהם כדי לצבור כוח. השפה הזו נשכחת באקט של מלאכים שמוחקים אותה מזיכרון בני האדם, אבל עדיין במציאות מסתובבים דברים שהם לא יותר מהשמות והפעלים שנוצרו בשפה הנשכחת, שפת הביניים. יש כאן הרבה רמות של כוח שקשורות לשפה.

מה שאתה מתאר הוא בעצם חוויה של גלות מהשפה וניסיון לשחזר אותה.

כן, אתה בגלות מתמדת מהשפה. במובן הזה זו גם התחושה שלי – אפשר להגיד שהכיסופים והערגה שלי קשורים לידיעה שיש שפה אחרת, טובה יותר. זה אידיאל שאי אפשר להגיע אליו, אבל אפשר לכוון ולכמוה אליו.

ב"שדרך" אתה עוסק גם בשינויים שהשפה העברית עשויה לעבור בעתיד.

צריכה לעבור וכבר עוברת. מתישהו תהיה עברית לא-מגדרית, והשאלה הגדולה היא האם לצדה תהיה עברית מגדרית, כי אני חושב שמגדר הוא חשוב – הוא היבט של נוכחות, של קיום, שהוא מהותי לאנשים בהתאם לבחירה שלהם. למחוק עכשיו את המגדר לחלוטין מהשפה זה גם סוג של שקר, לטעון שמי שחיו עד עכשיו עם קשיים מגדריים לא יכולים יותר להביע אותם בשפה. זה להגיד שבעלי הכוח, כל עוד זה שירת אותם השתמשו במגדר ועכשיו שזה לא משרת אותם הם מוחקים אותו. צריכה להיות שפה שמאפשרת להביע מגדר אבל מכילה גם אופציה לא מגדרית; ב"שדרך" יש קבוצה של בני אדם פוסט-מגדריים, יש להם צורת קיום אחרת, וגם בשפה שלהם אין מגדר אבל יש בה היבטי נוכחות אחרים.

אולי בהקשר הזה – במשחק ספקולטיבי עם מקורות שהם גם מקורות מאוד טעונים מבחינה פוליטית, יש גם מעשה פוליטי.

כל פרשנות היא מעשה פוליטי, בעיקר ביחס למקורות שמהווים סמכות נורמטיבית. אלה מקורות שהפרשנות שלהם קובעת את המציאות שלנו. הדבר שהכי חשוב לי בזירה התלמודית הוא השיחה, העובדה שיש מחלוקת. תולדות ההלכה הן תולדות המחלוקת, ואפשר לחזור אליהן ולדון בהן ולהכריע מחדש; הפסיקה היא תמיד זמנית, ביחס לזמן וביחס לנסיבות. אחרי זה, אם אתה לומד תלמוד אתה לומד ש"הלכה כבית הלל חוץ מאשר X ו-Y"; "הלכה כרבא חוץ מאשר במקרה X שבו אביי צודק". אבל כשהם מתווכחים, אין קול שיוצא ואומר: "הלכה כרבא", אלא מישהו אחר מגיע אחר כך ומסדר את ההלכה. הם, מבחינתם, מוסיפים ומתדיינים וההלכה נמשכת. יש מקרים קיצוניים של נידוי, כמו אליעזר בן הורקנוס, אבל גם אז ממשיכים לשמור את ההלכות שלו. אפילו אלישע בן אבויה – אתה ממשיך לשמוע את הדעה שלו, גם אם הוא אחר וגם אם הוא לא חלק לכאורה מאורח החיים, אבל הוא אופציה שצריך לזכור אותה. יש שמתייחסים לזה כמו אל סיפור מוסר, שאומר "תיזהרו בבחירה שלכם", אבל אפשר גם לומר שלא – אנחנו צריכים בדיוק את האנשים האלה כדי שיתחמו את גבולות הדיון, כי אם כולנו נהיה אותו דבר אין לנו קיום אמיתי.

במובן הזה, חשוב לי להמשיך את המסורת הארוכה של כתיבת פרשנות, של חשיבה מדרשית ביחס למקורות. הניסיון לפרש אותם מחדש ולהראות את החלות שלהם גם במקרים שנראים שהם לא שייכים אליהם בכלל. במובן הזה זה פוליטי לגמרי והייתי אומר גם דתי לגמרי. היו דעות שקיבלתי שהדעות שמובעות בספרות שלי ביחס לדת היהודית הן דעות, יש שיגידו חתרניות ויש שיגידו רעילות. הדת כממסד מאוד מאוד מרגיזה אותי, אבל הדת כצורת מחשבה היא דבר שמרתק ומכשף אותי יותר מהכול.

זה מתחבר לפיצול שהזכרת בין החלק ההלכתי ובין החלק הסיפורי. עיסוק בספקולטיבי במקורות היהודיים הוא סוג של השבת עטרה ליושנה, להשיב להם את המשחקיות.

כן. אני מאוד אוהב את החשיבה של ההלכה היהודית – פעם שנאתי אותה, אבל עכשיו, יש בה מין טירוף של להתחיל לחשוב על כל המצבים האפשריים כדי לבדוק את חלות ההלכה. זה לא ממש ברמה של עולמות אפשריים – למרות שרב האי גאון כבר מדבר על הקונספט של עולמות אפשריים ועל האופן שבו אלוהים רואה את כל ההתפצלויות האפשריות של ההחלטות שלנו כבני אדם, גם אם אנחנו רואים רק אפשרות אחת שמתממשת. אבל המחשבה הזאת, שהמציאות היא כר בלתי-נדלה של מצבים שלא את כולם פגשנו, מאוד חסרה לי כיום, בעיקר כשההלכה הופכת מכלי ספקולטיבי לכלי נורמטיבי שבא להגיד: "ככה יהיה וככה צריך להיות".

איזה סוג של ספרות ספקולטיבית יהודית היית רוצה לראות יותר? מה לדעתך עוד לא נכתב ומן הראוי שייכתב?

היה מעניין אותי לראות יותר עיסוק במדרשים שוליים. הכלי הספרותי לא חייב להיות פנטסטי: הייתי רוצה לראות יותר ספרות אימה. זה דבר ששהרה בלאו קצת נגעה בו ב"יצר לב האדמה" – הגולם הוא אמנם סיפור חשוב אבל יש מספיק רוחות, שדים וסיפורים מסמרי שיער בתוך המחשבה היהודית. בעיקר הייתי רוצה לראות ספרות שנובעת מתוך לימוד עמוק ואומץ פרשני, בנייה של עולם שבו אפשר לראות את הדברים האלה בצורה אחרת.

הייתי רוצה לראות גם חיבור יותר גדול בין החשיבה הספקולטיבית היהודית ובין המציאות הישראלית של ימינו, וגם הרבה יותר מדע בדיוני יהודי. נניח, אתה מגיע לכוכב אחר – איך מתנהל סדר היום בו? הייתי רוצה לראות שני רבנים או שתי רבניות, יושבים ומתווכחים מתי חלה שבת, איך מחשבים את לוח הזמנים. הווריאציות על העולם היהודי כשהנסיבות משתנות. ואז אפשר ללכת לכל מיני מדרשים – יש מקרה אחד של עצירת זמן, בספר יהושע. זה משבש את סדר הזמנים, אולי זה פתח לדון בהלכה בעולם שבו הזמן מתנהל אחרת. יש דיון מאוד מעניין בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס על השאלה מתי יודעים ששבת. זה יכול להיות מעניין כשלוקחים את זה לסיטואציה של מושבה יהודית בכוכב אחר שמנסה להבין מה זה צאת הכוכבים.

האם אתה חושב שיש משמעות לזהות הכותב, במובן שכתיבה ספקולטיבית של אדם דתי תראה אחרת מאשר כזו של אדם חילוני, או מסורתי?

אולי מבחינת מערכת הערכים שרוצים להעביר בתוך הטקסט, אבל לא בטיפול בטקסטים. אני חושב שגם דתיים וגם חילונים, גם מי שבאים מרחוק וגם מי שהתחנכו על החומרים האלה צריכים להגיע אליהם מתוך עניין עמוק ובלי מורא. זה העניין – לא להשתמש במקורות כקרדום לחפור בהם, "עכשיו אני אשתמש בזה ואעשה גרסה פמיניסטית שתחשוף את הפטריארכיה", אלא מתוך עניין לקרוא את הטקסט מתוך עצמו, להתמודד איתו ולשאול לאן אפשר לקחת אותו.

האם לדעתך לספרות ספקולטיבית על בסיס יהודי יש גם מה לתרום לספרות הספקולטיבית העולמית?

בהחלט. פנטזיה שנכתבה "במקרה" בעברית, זה כמו מוזיקאים ישראלים ששרים באנגלית. אולי מישהי אחת מצליחה – אבל בארה"ב ובאנגליה יש זמרים וזמרות מספיק טובים, הם לא צריכים את זה. התרומה היחידה שיכולה להיות היא כמה שיותר מקומי. אפילו בתחום ספרות הפנטזיה האמריקאית-אנגלית יש נטייה להתרחב למיתולוגיות אחרות, מתוך תחושה שקצת מיצו את הדגם הימי ביניימי. יש כל כך הרבה עושר בעולם היהודי, שברור לי שזו יכולה להיות תרומה לספרות הספקולטיבית המתרחבת.