"צאו להצביע" אמר הקריין , עם צד"י יפה של הרדיו, בדיוק התימני הראוי לציבור אמר, "כל קול נחשב, כל קול יישמע". קולו היה מאופק, אולם המתח נשמע בו היטב.

נטע סגרה את הרדיו. היא וגדעון לא תכננו להצביע השנה. העבודה של נטע התירה להם מעט מאד זמן לטיולים משותפים בימי חול ובשבתות ובחגים ממילא לא נהגו לצאת מתחום עירוב. הטיול בו נפגשו, כמו גם שנת המסעות בה נצטרפו נפשותיהם זו לזו, הלכו והפכו לזיכרון קלוש בואך אלבום משפחתי מאובק. כבר בחנוכה, כאשר הניסיון שלהם לברוח לרמת הגולן התרסק בקול תרועה החליטו על הפתרון.

א' ניסן, ראש השנה למלכים, היה הרי יום חופש כללי על אף שלא היה מועד, והשנה גם לא נפל על שבת. כבר מאז השנה שעברה חלמו לבקר במנהרות החדשות של הפטרה, אבל כדי להגיע לשם בזמן היה עליהם לצאת בחמש ככה. חמש וחצי גג.
לפני הזריחה, לפני מניין ותיקין, לפני תפילת הבחירות הראשונה.

שבועות ארוכים נמנע גדעון לבשר לאביו על תכניותיו, לספר לו שהשנה לא יצביע איתו במניין האר"י בשיכון חסדים. על אף שמזמן לא התפלל במניין הזה, ונדיר שהתפלל במניין כלל, הקפיד להגיע אליו מדי הצבעה, להתייחד עם כנסת ישראל לצד אביו והקהילה בה גדל. מצביע לצדו ובצל כנפי טליתו, לכבדו כנהוג על שגידל אותו לחופה ולתורה ולמלכות ולמעשים טובים. רק פעמיים שלא הצליח – בשנת השירות הצבאי שלו (אבל ההצבעה עם החבר'ה זו באמת הייתה חוויה אחרת – תלושה, פרועה, מסחררת כמעט, חזקה באופן בלתי רגיל אבל לא משהו לחזור עליו) ובפעם השנייה לפני ארבע שנים, כשהוא ונטע היו בירח הדבש בתוניס. בתי הכנסת הישנים שם היו נפלאים, אבל הצבעה לא פעלה הרי בחו"ל. גם זה הרי היה מסימני אתחלתא דגאולה.

שבעה נסים נעשו להן לישראל בשבתן לציון. השלישי שבהם, על פי אותה רשימה מפורסמת של הרב גורן, היה ההצבעה, כמה שנאמר: אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה – שלח אצבע.
וכך, מדי א' ניסן, היו כל בתי ישראל מתכנסים בבתי הכנסיות, ומתייחדים ומכוונים כונותיהם לתיקון העולם והעם והארץ ושולחים אצבעותיהם למעלה כזרמים דקים המתלכדים ליובלים הנפגשים לנחלים ומתמזגים עם נהרות גדולים של כוונות, וזורמים כולם אל הים הגדול למלא אותו, לבטא באמת את רצון העם, להביא לעולם שכולו טוב.

עם ישראל היה הריבון בארץ, המולך בעמיותו, אולם כדי שיוכל המלך למלא את מלכותו בארץ, כדי שתוכל כנסת ישראל לפעול ולהשפיע בעולם, נדרשו כל יהודי ויהודיה לספק את רצונם הפוליטי לפעולה, רצון שצריך היה להנתן מתוך כוונה שלמה. כלל הקולות היו מתמזגים באותה תפילה של בחירות דרך בבתי-הכנסיות וזורמים אל ים הנחושת אשר על הר הבית, למלא אותו במים הטהורים שהיו התגלמות רצונה של כנסת ישראל בעולם הזה. מדי בוקר היה הכהן שעלה בגורל כשליח הציבור טובל באותו הים, ועולה ומתנבא באוזני שרי ממשלת ישראל ויועציהם על אודות רצון העם.

שלוש תחנות דלק לאחר מכן, הוא החליף את נטע על ההגה. ההחלטה להמנע הפעם הייתה עדיין איתנה בלבו, ואולם כל קילומטר שהרחיק אותם מירושלים צרב בו מעט. בר-המצווה שלו הייתה בשבט, חודש וחצי לפני הבחירות הראשונות שלו, וקול אביו שלוקח אותו לטבול במקווה לפני התפילה, לטהר ולזכך את הכוונות ולהפריד את הדאגה לכלל ישראל מהדאגות הפרטיות של הבלי היום-יום, קול ששמע לידו מחדש מדי ניסן וניסן, קונן עתה במחשבותיו כמצוות אנשים מלומדה, אולם כעת נשמעה הדרכה זו כנזיפה.

כך שהוא נאלץ להחליף את נטע על ההגה. נטע לא הייתה בן-אדם של בוקר. לנהוג היטיבה גם אז, וכך גם להרכיב טבלאות אקסל ולקמפל קוד ולעשות כל דבר שלא דרש תקשורת אנושית. אבל בהעדר כזו מילאו מילות ההדרכה של אביו את כל דעתו של גדעון. הוא ניסה לדחוק אותן על ידי אתגרי הכביש, אבל זה היה שקט להכעיס. רוב מי שחזרו הביתה להצביע בשחרית עשו זאת כבר אמש, ואלה שהצביעו בתפילות האחרות עוד לא התעוררו כנראה.

"שנאתי את השנתיים האחרונות" התוודה, "אני מרגיש שהמניין באר"י משתיק אותי".
נטע הייתה בפייסבוק, אבל הכישרון שלה לאחזר את הדבר האחרון ששמעה, לעכל אותו לחלוטין ולהגיב לו במדויק היה מופתי. גם אם לקח לה זמן מה מתוך היסח הדעת.
"כולם אותו ראש?" שאלה כעבור שתי דקות.
"הכל מרגיש רגיש שכזה. יש את הקטע שאנחנו אמורים להביא את הרצונות הפנימיים שלנו, את הדעות הפוליטיות העמוקות שלנו בכל עניין ועניין, אבל בתוך ההמייה של בית-הכנסת…" הוא לא סיים.
היא לא ענתה.
"איך זה אצלכם?" שאל. נטע הצביעה בבית הכנסת הרומניוטי בנחלאות, היא הייתה מהעדה והיה חשוב לה לשמר את זה. המשפחה שלה הייתה מגיעה ממבשרת, משכם ואפילו מחולון מדי א' ניסן כדי לבחור ביחד.
"אחרת, נראה לי. אנחנו הרבה יותר מפוזרים. פחות… זורמים".
היו לה עוד חמש דקות פייסבוק. אחר כך הקליטה הודעה ארוכה בקשר לעבודה. היא פשוט לא יודעת להפסיק, חשב גדעון ברוגז ונשאר לבדו עם קול אביו.

היא המשיכה כשעברו את יריחו.
"אבל אני מבינה על מה אתה מדבר. בית-כנסת זה קליפה מגינה כזו, נוחה. גם משפחה זה ככה, קצת אחרת. קשה להצביע ככה, לכוון ככה. להפריד את הגרעין שלך מהקליפה".
הוא כמעט ענה, כמעט התחיל את הדיון הנדוש הזה לגבי הערך המוטל בספק של חיפוש קולו של הפרט בתוך כלל ישראל, ערכם של פתיתי השלג הייחודיים בתוך התופעה המטאורולוגית שנועדנו להביא לעולם וכל זה. אבל נו, שניהם היו באותו צד של המתרס, הליברלים שמחפשים את האמירה הייחודית שלהם בתוך כל הסערה שמסביב. באופן אחיד להחריד, מן הסתם.

בית הכנסת שלו היה מלא הרי אנשים כאלה, ואולי לכן גדעון לא סבל שיחות של חיזוק הדדי והסכמה רגועה. מה גם שרוגז עוד היה בו. הוא הנהן והדליק את הרדיו.
ב"יומן פוליטי" ראיינו את הרב עובדיה אברהם וגדעון שמח קצת שיזכה לשוב ולהתרגז. הרב אברהם היה מהיהודים החדשים, אלה שנפל פחד ישראל עליהם אחרי 67, וחזרו אל דת אבותיהם מתוך קליפת שעבוד ישמעאל. הוא היה רבה הראשי של רבת-עמון והיה בו חן והומור נדירים עבור רב במשרה פוליטית בכירה. אבל גם דעות… אופייניות למגזר.

"ככלות הכל", אמר הרב אברהם "מי לנו גדול מיעקב אבינו, ששם ישראל נקרא עליו?"
סיון רהב-מאיר הקשתה: "ומה תגיד לאלה שיאמרו שהשתנו הזמנים? שהפוליגמיה הותרה בתקופה בה גברים מתו בקרב, ונשים נזקקו למפלט?"
"נו נו" הרב צחק "זו התורה לא תהא מוחלפת. ונשים לא מתו בלידה אז? ברוך ה' שזכינו לחיות בעולם של מדע וקדמה, עולם של שלום בו גברים ונשים יכולים למצוא את הקשר היציב והעשיר ביותר. אני מבין שאחינו בני שעבוד אדום באירופה נאלצו להתמודד עם השפעה נוצרית וגזרו על עצמם חרם בן אלף שנה, אבל אלף השנה פגו, ואני בהחלט מצפה מכנסת ישראל להכריע, כבר השנה, להחזיר באמת עטרה ליושנה, לחדש באמת ימיה כקדם, במובן ההיסטורי וגם הגיאוגרפי!"

הראיון המשיך ונטע שאלה "אם זה עובר, אתה לוקח את נעמי לאישה שנייה? אתה יודע שהיא עפה עליך".
הוא השתנק, שלח את ידו לכבות את הרדיו אך נאלץ למשוך אותה חזרה כדי להמנע ממשאית מוטרפת.
"את יודעת שאין לזה סיכוי לעבור, כן? בסקרים יש לזה תמיכה של 22 אחוז או משהו".
היא צחקה, אבל צחוק מסוכן כזה, "סקרים זה מה שקורה בקול. ההצבעה היא בשקט, מהגרעין האותנטי. כמה גברים ירצו אישה שנייה בגרעין האותנטי שלהם? להיות אברהם שכזה, פטריארך, אב רב עם?"
קולה התמזג עם הרב אברהם ברדיו. הוא הצליח לכבות סוף-סוף.
"אולי בשביל זה יש את הקליפה" הוא אמר, "הקהילה, מהוגנות בורגנית, כל זה. שלא תהא הצבעת אדם יחידי"
"אבל אם זה יעבור" חזרה לשאול, הטון שלה היה משחקי כזה, משועשע, אבל הם היו נשואים כבר ארבע שנים, וטיילו שנה אחת לפני כן. הוא הכיר את המלכודות הקטנות, הוא שמע אותן. "אתה תיקח את נעמי? היא בחורה יפה, עם הרבה זמן פנוי. היא אפילו תרצה, אני חושבת".

אלוהים אדירים, חשב גדעון, הטיול הזה לא זורם כמו שצריך. זה אשמתי שהיא עובדת כל כך הרבה? אשמתי שיש לי תחביבים? שאני מחפש לדבר עם עוד אנשים לפעמים? שיש ביניהן בנות? שאנחנו מסתדרים?
איך אני אגיד לה את זה כדי שתאמין לי? זה הרי דרכן של התנגדויות אוטומטיות, גם הן אוטומטיות, מצוות אנשים מלומדה. היא מכירה את כל ההכחשות שלי, כנות כמה שיהיו.
הוא שתק ונהג. היא שתקה גם. בשביל זה היה צריך לפספס בחירות עם אבא? הוצאפ שלו זמזם והוא העיף מבט על הצג, גם נטע. נעמי שלחה לו קישור ליוטיוב. 'אתה תאהב את זה'. אלוהים אדירים, לאן הטיול הזה זורם?
השתיקה הבאה נמשכה יותר משעה. נטע הציעה להחליף אותו, אבל גדעון סירב. אם לא יהיה על ההגה הוא יתחרפן לגמרי. הם עצרו לתדלק, נטע יצאה לשירותים וגדעון תפס את הטלפון, להפיג משהו את המתח, לקרוא משהו מחוצה לו.

לפעמים גלישה בפיד של הפייסבוק זה כמו שינה. המחשבות פשוט מסתדרות, מתמזגות אלה ואלה ומשהו חדש יוצא. קצת כמו כנסת ישראל. כך שכאשר ראה אותה יוצאת מהילו, אוחזת בכוסות קפה עבור שניהם, רק אז עלתה בו המחשבה. במהירות, בלי להגיד לה, הוא פתח את האפליקציה של 'איתור מניין'.
בפנייה הבאה פנה שמאלה, בשלט אל העיירה 'אור שמח' (הערבית מתחת שימרה עדיין את השם הישן, 'שמאח').
"פטרה זה ישר" אמרה נטע.
"אני יודע" ענה. "חשבתי שאולי בכל זאת נצביע. יש פה מניין חב"ד שמתחיל בתשע וחצי".
"ולא חשבת לדבר על זה?" שאלה נטע.
"חשבתי" ענה ולא יסף.

היא חייכה בקטנה. זה עבד. הוא הכיר אותה מספיק, ידע שהיא תסתקרן, ידע שזה יפעיל אותה, ידע שזה יעבוד.
הם הגיעו אל בית הכנסת וחנו ליד, בשעה שגברים עוטי טליתות וכאפיות בעיטורי זהוב-ולבן נכנסו פנימה. כולם הסתכלו בהם, בגדעון נטול הזקן, בנטע שהתעקשה ללכת בשיער פזור. מבטיהם נעו בין סקרנות לעוינות. בניגוד לפטרה, אור-שמח לא הייתה עיירה שהרבתה לקבל תיירים, אבל מעבר לזה…

כן, אפשר היה להצביע בבית-כנסת שאינו שלך. אפשר היה, אבל משונה מאד. קשה יותר. יש סיבה לכך שרוב האתאיסטים נהגו לנסוע חזרה למנייני העדה ההומניסטית אשר לאורכו של מישור החוף, יש סיבה לכך שתלמידי הרב שג"ר הקפידו לחזור לכפריהם הפזורים במכמני מדבר יהודה.

זה הרי כוחה של תפילה בציבור, היא צריכה להיות בציבור ואיתו. טיפה ועוד טיפה שמצטרפות לפלג הגדול. תפילה שיוצאת נגד הזרם? היא הרי נחשבת כתפילתם של עוברי הדרכים, תפילה החוסמת את גשמי הברכה, תפילה לבטלה.

הרב, בדואי זקן בחלוק רקום היטב, קידם אותם בכניסה. הוא הראה לנטע את הכניסה לעזרת הנשים ולחץ את ידו של גדעון. הוא ראה את החשש על פניו. "ברוכים הבאים" אמר, "ברוך תהיה. יש לך סידור? התפילין עליך?"

התפילין לא היו עליו. הוא לא תכנן. זה היה מביך, מביך מאד. אבל נחוץ.
"בוא" אמר הרב ברכות, "נסדר לך משהו".
תפילין ישנות ניתנו לו לגדעון, והתפילה החלה. וזה הרי כוחה של התפילה, יהודים זרים היא הופכת לאחים לרגע. היום היה יום שלישי בשבת, אבל גדעון היה משוכנע שאם היה מגיע לשם אתמול היה זוכה בעלייה, תפילין או לא תפילין. ככלות הכל, זכות גדולה הייתה להיות אורח מירושלים, בית אל-מקדס, כפי שכונתה פה.

נעימת התפילה כבשה אותו, אבל לא שטפה דבר מאשמתו. לטבול הבוקר הוא לא טבל, את התפילין לא לקח, ואשר לכוונות הזרות לפני הכניסה לכנסת ישראל? הן כל כוונותיו היו זרות עכשיו, כל ההשתתפות שלו בבחירות הייתה שטיק של שלום בית. שלום רכב.

הם הלכו והתקרבו לתפילת הבחירות, וכעת חש גדעון בזרם העצום והרב שמתגבש סביבו. שאלת ריבוי הנשים לא הייתה היחידה על הפרק, רחוק מכך, אולם לשם הייתה כוונתו ואותה הוא חש כמסמרו על בשר חשוף. השיבה דרכינו בראשונה, זעקה הקהילה החמה שסביבו. תן לנו לחיות כמנהג אבותינו הקדושים, במשפחות גדולות באמת, חמות באמת, סביב גברים חזקים, גברים שיודעים להחזיק כאלה. הסר מאיתנו את טומאת ארצות הים. אי שם מאחור שמע גם את הזרם האחר, הצדי יותר, שוצף פחות, של תפילת הנשים, אולם דומה היה כי מחיצת העץ הגלופה אשר הפרידה בין העזרות, מטשטשת את קולן, הופכת את הזרם להמייה מרוחקת. אפילו את נטע לא שמע.

ההצבעה סביבו שצפה וגעשה, וגדעון הרגיש את הזרם העצום והרב הפורץ מליבות האנשים שכיוונו את לבם והצביעו השמימה, למלא את ים הנחושת בכנסת ישראל. כמוהם הוא הרגיש את נוכחותו של אביו המוליך ומוביל אותו, רק שעתה היו עוד לצדו עשרות אחים ואחיות, כאיש אחד בלב אחד באמת.

הוא חש את עצמו תלוש כל כך נגד הזרם הזה, חלוש כל כך. נכון כל כך. נטע עלתה במחשבתו כפי שלא נהוג לכוון בתפילה, והוא שחה לעברה, זרם או לא זרם, שחה אל הטיול שלהם, אל התוניס שלהם, אל ביחד שלהם שהיה הכי לבד בעולם, הכי ירושלמי מתנשא שיש פה. הכוונות שלו חודדו עד היסוד, נזעקו עד היסוד, הוא שמע אותה מדברת אל מול הזרם וידע שהיא איתו, ידע שכוונתו פורצת את הקליפה, נפלטת החוצה בזרם איתן ועולה, יחד עם שלה, אל מול כסא הכבוד, לבוא ולשכון בתוך כנסת ישראל. אני בוחר בה, זעק, לייחד את שמה בעולם כפי שמייחדים את שמך במרום ההר.
הוא חש את עצמו צועק מתוך המניין הזה ונגדו ואלוהים אדירים, הייתה זו התפילה הזכה ביותר שחש כבר שנים. בטח שההצבעה הזכה ביותר.

התפילה נגמרה וגם הוא חש גמור לגמרי, ממש סחוט על הסטנדר. אלוהים אדירים, נצטרך עוד לטייל, חשב. הוא פתח את עיניו וראה את כל המניין מתבונן בו, כמו בילד עם המשרוקית ביום הכיפורים באותו סיפור חסידי. מבטים של טינה, של כעס, של חמלה ושל סקרנות.

הרב ניגש אליו, מושיט אליו כוסית מהבילה של תה בדואי. חיוך משועשע ערמומי מעט היה משוך על פיו. "יישר כח", אמר "ברוך תהיה. כל ישראל ערבים זה לזה".