הוא עמד על הבמה הפופולרית והאור הופנה אליו, כמו־גם המבט של כל היושבים בקהל. האותיות TED זהרו מאחוריו באור אדום. הוא נשם נשימה מרגיעה והתחיל לדבר, מקפיד כל העת על דיקציה נכונה ועל אינטונציה טובה, ולאט־לאט הרגיש את מלוא תשומת לבו של הקהל מופנית אליו. התלהבותו גברה והוא הגביר את קצב המילים, נע מצד לצד על הבמה תוך שמירה על שפת הגוף המושלמת: נלהבת, אך לא תזזיתית מדי. תנועות ידיים ברורות. קשר עין עם הקהל.

הוא דיבר על הפרוייקט הגדול שלו, שמילא לו את הימים והשאיר אותו ער בלילות. יוזמה שהלהיבה וריגשה אותו מעבר לכל דבר שמי מהם חווה אי פעם. חזון גדול שאיגד סביבו מאות אנשים. אמנם היה זה הוא שהגה את הרעיון, כך הוא הסביר, אך הרעיון לא שייך לו. הוא שייך לכל האנשים שפגשו בו והצטרפו אליו. הוא ניסה לטעת בקהל את השאפתנות שלו, להדביק את הקהל בהתלהבות שחש לנוכח גודל הפרוייקט. והוא הצליח.

"אבן אחרי אבן, כך נבנה מגדל" הוא אמר, מנמיך את קולו כממתיק סוד. "הכול שותפים לו. כולם נושאים עיניים לשם. הרחק, גבוה, היכן שהיד משגת." הוא עצר לרגע על מנת שהדברים ייטמעו, ואז המשיך

"מטרה", הוא אמר תוך הנפת אגרופו למעלה, ואז הטחתו על שולחן דמיוני, "כל מטרה, היא מעיין החיים שלך. היא הדבר היחיד שיכול להעניק לך משמעות. אני מדבר איתכם על כוח של יצירה. אם תרצו לומר: בריאה. אתם רוצים להיות אלוהים? בבקשה. אל תתנו לשום דבר להסיח את דעתכם מזה". אנשים בקהל הנהנו בהסכמה, מעיניהם נשקפת הערכה עצומה לאיש הזה.

הוא סיים את הנאום לאחר שמונה עשרה דקות, במהלכן עיני הכול היו מרותקות אליו. הוא סיים את נאומו בקידה קטנה לקהל והתחיל לצעוד לעבר המדרגות היורדות מהבמה. מחיאות הכפיים היו לא סתם נלהבות. הן היו מחרישות אזניים בעוצמתן. חלק מהצעירים יותר שבקהל השמיעו שריקות או נעמדו על כסאותיהם והריעו. זה היה נאום מדהים: מלהיב, מעורר השראה, מפעים בעוצמתו. ראשים בקהל החלו לפנות איש אל רעהו: איזה אדם. איזו הופעה.

רק שאיש מהקהל לא הבין מה הוא אמר, משום שהוא דיבר אכדית.