"עלה."

בתוך הכאב העצום, החושך הנורא, טבוע בתוך החומר שעיוור את עיניו ושרף את עורו, הוא שמע את הקול. זה לא היה קול רועם, מרעיד שמיים וארץ. הוא היה שקט, חרישי כמעט, קול ששכן בראשו עוד מימי קדם שניצל כעת את השקט כדי לומר כמה מילים.

הוא שלח את ידיו הבוערות מעלה, לנבור בחומר המאכל. מה הטעם? לא היה לו סיכוי, גם לא תקווה. איש לא חיכה לו שם למעלה. המרד המיותר הזה, חולייה אחרונה בשרשרת כשלונות של מלך צעיר ונוח להשפעה, השמיד את כל מפעל חייו.

"עלה!" פקד שוב הקול, בנימה שלא מותירה מקום לסירוב.

הוא נאבק ביתר שאת לפלס דרך, לחפור לעצמו יציאה. בשרו נפצע ונשרף, והוא היה צורח אם ריאותיו לא היו בוערות, אבל הוא לא הפסיק בחתירתו העיקשת מעלה. המשימה הייתה בלתי אפשרית, אבל הוא ימשיך בה עד שיצא החוצה או ימות סוף-סוף. זו הייתה משימת חייו החדשה, לטפס טפח אחר טפח.

הוא זחל החוצה לאחר נצח, נעמד בחוסר יציבות על אדמה מוצקה. פיו נשם את האוויר, שהיה קר ומאובק, אך שרידי אפו הריחו רק סיד ומוות.

"ראה."

עיניו הצטללו, והמראה המחריד נגלה לפניו. העמק היה מכוסה בנשק מושלך ודם טרי שהותירו אחריהם הנמלטים, אנשיו שלו. הוא עצמו הוביל אותם לכאן בחשבו שכאן ימצאו מבטחים, אבל בורות הסיד לא חסו על אף אחד. פה ושם ידיים נמקות פרצו מתוך הסיד החי, מעידות על האנשים שטבעו בעמק השדים בעוד חיים. הוא חג והביט סביבו, הבורות היו בכל מקום. המתים היו בכל מקום.

ברכיו הקמלות כשלו; הדמעות היו מציפות את עיניו אבל הסיד בוודאי אכל גם אותן. הדבר שנותר ממלך בלע הרים את עיניו השמימה.

"למה הותרת בי חיים?" היה צועק, אבל מריאותיו עלתה רק לחישה רמה.

כתשובה לשאלתו, המטירו העננים גשם כבד על הארץ. גשם רע, גשם של מי מלח שצרב את פצעיו הרבים. סביבו החלו הבורות לרתוח ולהעלות עשן רעיל, כאילו מבטאים את זעמם של הטבועים.

"התוודה." אמר הקול.

הוא כמעט ולא היה צריך לחשוב. המילים קלחו מגרונו כמו מים ממבוע עמוק. "כל זה באשמתי. אבי ידע שאסור להצטרף לארבעת מלכי הכיכר, אבל חשבתי… הם היו עשירים, עשירים בהרבה ממה שאנחנו היינו אי פעם. רק ברית מדינית של מה בכך, לחלוק בצורה מסודרת את משאבי הטבע. איך יכולתי לדעת שהם יגרמו לי לחוקק את החוקים האלה? איך יכולתי לדעת שאנשיי שלי יהפכו למפלצתיים כמותם?"

"ואתה?" הדהד הקול.

"אף אני… הייתי צריך לעצור אותם, ידעתי שהעיר הושחתה, אבל הייתי חלש. משראו את השפע, איבדו כל רסן, כבר לא היו מוכנים להסתפק בפחות מהערים האחרות. בכל פעם שניסיתי לשחרר אותנו מהברית, איימו להוציא אותי להורג. אותי! את מלכם שלהם! ולכאן זה הוביל-" הוא החווה בידו המאוכלת על החורבן סביבו. "הזהרתי אותם. אמרתי להם שלא נוכל לנצח, אבל הם לא יכלו לחשוב על דבר פרט לשלל שיעלה בחלקם אם יצליח המרד, ועכשיו כולם אינם. המלכים, האנשים, כולם מלבדי." הוא גיחך גיחוך עגום וחסר שפתיים. "המלך של שום דבר. היית צריך להשאיר אותי למות."

"לא. עליך לחיות."

"למה?"

"כי אותך ראיתי ישר בגיא ההריגה הזו. היחיד שתאוות הממון לא עיוורה את עיניו, היחיד שהושחת מכורח ולא מרצון. אינך צדיק, גם לא קרוב לכך, אך זה יספיק."

הגשם פסק והרקיע התבהר. בארות הסיד כבו, הופכות מפתחי הגהנום עצמם לבורות מלאים חומר לבנבן, דמוי טיח.

"אתה תהיה לי הפליט, הניצול מעמק השדים, המלך שלא מת. כל מלכי הארץ שישמעו את שמך יחזו בעורך המאוכל, בעיניך העיוורות אך הרואות, וידעו כי יש מי שמציל ממוות את הישר שנמצא בעיר של חוטאים, מי שיבוא איתם חשבון אם ישחיתו את דרכם."

המת החי שקל את הדברים. בארות הסיד סביבו הלכו והתקררו.

"והאנשים שלי?" הוא שאל לבסוף. "לא ייתכן שכולם מתו. מה איתם?"

"הם מובלים כעת אל עילם לעבדים, אות ומופת לעם שאיבד את דרכו. על הליכתם אחר רכוש ועושר, הם יהפכו למטבעות העוברים לסוחר."

הגזרה הדהדה בעמק. הקול היה שלו, וההגיון היה ללא רבב.

ובכל זאת…

"אפשר למנוע את זה?"

קול דממה דקה, ואז:

"מדוע?"

"כי הם אנשים טובים." טען האיש. "או היו. אני יכול לתקן את דרכיהם. אני אקים עיר אחרת על חורבות בלע, עיר ענייה אבל שפויה. אנחנו נחזיר את החוקים הישנים, מלפני הקמת הברית הארורה הזו, ואנשים יצייתו-" מה שנותר בחורי עיניו בער באש יוקדת. "-כי אני המלך שלא מת, ואני לא ארשה לרוח סדום לנשוב שוב על עירי."

"אין בכך טעם." אמר הקול, בעדינות מפתיעה. "המלחמה לא תשנה דבר, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. חטאת ערי הכיכר תוסיף ותגבר, והחורבן יבוא עליהם שנית, בדרך זו או אחרת."

"ייתכן. אבל אני חייב לנסות. ניסיון אחד, זה כל מה שאבקש."

שוב דממה, ארוכה עד אינסוף. המלך נותר לעמוד, ממתין. אם לא יקבל תשובה, הוא יוסיף לעמוד פה, בעמק השדים, עד עולם. לא נותר לו דבר אחר לעשותו.

ואז הקול השיב, בנימה שאינה מסגירה אם מדובר באישור או סירוב:

"לך לך אל ארץ האמורי, שם חפש את חורשת האלונים העתיקה. בתוך החורשה חי אדם דגול, בא בימים. אמור לו שסדום נכבשה ושאיש בשם לוט נלקח בשבי."

הפליט המתין עוד, אך הקול לא יסף. לבסוף, הוא הסתובב ושירך את רגליו מערבה.