הנה מה שלא אומרים לכם על העקדה.
ברגע שמישהו שמע על הרעיון הזה, של העקדה, המלאכים התחילו להמר ביניהם.
ההימור הראשון היה את מי אברהם יעקוד: יצחק או ישמעאל. זה היה הימור בקטנה כזה, בין שני אחים. סנדלפון התערב עם מטטרון על הקול שלו שזה יהיה ישמעאל, וטוב, אתם יודעים איך זה נגמר.
זה היה לכאורה הימור תמים כזה, הלצה של מלאכים. אבל מלאכים לא יודעים מתי לעצור.
ההימור הבא היה על התגובה של אברהם. מטבע הדברים, למרות שהזמן עובד אחרת למלאכים, כמות הזמן בו ניתן היה להמר הלך והצטמצם, אך כמות המלאכים שהשתתפה בהם הלכה ותפחה. יש שאומרים שזה מתי שבאמת סמאל איבד את כל הרגליים שלו, כשהימר שבוודאי שמי שקרא לא להשמיד את סדום ועמורה יגיד משהו. רצוי לקחת דברים כאלה בערבון מגובל. אבל בכל זאת, אומרים.
אבל שני אלה היו רק הטעימה, והסעודה הגדולה הייתה לפנינו: יקריב או לא יקריב? יעקוד או לא יעקוד? יגיע כל הדרך להר המוריה? בשלב הזה לא נותר מלאך שלא שלח את ידו אל שולחן ההימורים המטאפיזי.
נראה לי שזה היה אוריאל שהבין שבתוך ההימורים שנעשו, אין סעיף שמונע התערבות, וככה שכנע את אף-ברי להמטיר את עצמו על אברהם במחשבה שאולי תנאי מזג אוויר ימנעו מאברהם את המסע. הוא טעה כמובן, אך כמו עמלק, החשיבות שלו לא הייתה בניצחון, אלא בהתוויית הדרך לאחרים.
דומה ניסה להפחיד את יצחק עם קולות המתים. חשמל ונוריאל ניסו, כל אחד עם הפירוטכניקה שלו, להבהיל – או לשלהב – את אברהם במסעו. עם כל ניסיון, גודל ההימור עלה. מלאכים מסוימים נשבעו שבועות להפוך לעבדים, לבני אדם, לחיות נרצעות. אם לאלוהים הייתה התנגדות למשהו ממה שהתרחש, הוא לא טרח לציין אותה. אולי הבין שהוא יכול לחנך רק ישות אחת כל פעם.
כשאברהם הגיע להר, הדברים התחילו להדרדר מהר. כל מי שטען שאברהם לא יעז להקריב את בנו מצאו את כל הפרצות בניסוחים להוכיח למה גם אם אברהם יעשה מה שיעשה, זה לא נחשב. רפאל ניסה לטעון שמכיוון שיצחק ימות רק במישור הגשמי, הרי זה לא נחשב באמת, כי עקדה אמיתית הרי חייבת לכלול את הנשמה בת האלמוות. מטטרון, שכבר חשב שהוא בדרך להפסיד לאחיו אחרי הניצחון הקודם, העלה את ההימור: להחזיר את הקול תמורה לכיסא שעליו יושב סנדלופון. אבל מי שידע לזהות מתח ידע שהדרמה האמיתית הייתה בין גבריאל ומיכאל.
מיכאל תמיד קינא בשריון הזהב של גבריאל, ומיכאל שממילא האמין בטוב האדם, רצה את השריון. גבריאל, שידע שאין סיכוי שאברהם לא יעשה כדבר האלוהים, בשמחה הימר על השריון, ומנגד דרש את הכנפיים של מיכאל עצמו. אני כמובן מקצר – זה התחיל כקסדה מול נוצה, שריון לוח לכנף, וכו', אבל כאשר אברהם מיקם את יצחק על המזבח, נחתם ההסכם הסופי: ארבע כנפיים מול שריון מלא (בלי חגורת הזהב). הדבר נחתם בלחיצת יד, אם כי רבים בשמיים נשבעים שרעמים רבים נשמעו באותה לחיצה. וכך, מיכאל, לקח את ידו לאחור, חייך חיוך גדול. וצנח למטה, הרבה לפני שגבריאל הבין מה הולך לקרות. כל המלאכים ניסו לפרש האם הפעולה של מיכאל עומדת בתנאי ההימור, ובעוד שמיכאל ציווה את אברהם "אל תשלח ידך אל הנער", גבריאל עמד המום, מובס, ולמוד לקחים לא להסתבך בחוזים עם סניגורים.
מיכאל רק חזר, לקח את השריון והלך, והשאיר אותנו עם המסקנה שאולי מלאכים כן יודעים מדי פעם מתי לעצור.
אם לאלוהים הייתה התנגדות למשהו ממה שהתרחש, הוא לא טרח לציין אותה.
