פחד יצחק היה שיוריש לבנו את הדחק שבילדותו, הדחק שנולד כאשר אתה אך חלק מהשפע של אביך, סופג את הלעג ואת המשטמה של אחיך. פחד שיוריש לו את תחושת השחרור שחש כאשר עקד אותו אביו על המזבח והוא חשב לעצמו שאולי לא יאלץ לרשת את כל השפע הזה, שאולי יוכל ישמעאל לקבל את מה שחשב לשלו. משך שנים ארוכות הצר ואיפק עצמו, מצחק עם האישה אשר הביא לו עבד אביו אך אינו זורע ואינו קוצר.
רק בגרר שינה בזהירות מדרכיו. לאחר שהגיע אליו אבימלך באותה אזהרה כנועה ומפוחדת, ידע כי אין לו ברירה אלא לחזור על מעשי אביו שכן יושבי כל הארץ ידעו את פניו. שנית, כי הגיע לה לרבקה איזה מפלט מהגנתו של ההדר הזה. זכאית הייתה להדר משל עצמה, זכאית הייתה להיות אם.
בן אחד, אמר לה. כמה בנות שיעלו על דעתך, אך נפסיק אחר בן אחד. אני איני אבי, גם אם אני דומה לו כשתי טיפות מים. כשני כוכבים אשר מעל שפת הים הגדול והיפה הזה לפנינו.
כאשר העז לשחרר מעט מאותו הפחד, ברך אותו חי העולמים בכל. באותו סתיו זרע יצחק חיטה בארץ גרר וקצר פי מאה ממנה, ואף מקנה צאן ומקנה בקר והולכים על שתיים הנסמכים על שולחנו והרועים אותם. גם בטן רבקה אישתו הלכה ותפחה ופחד יצחק שב לקנן בו.
כאשר שבה רבקה ולה הבשורה, כיווץ יצחק את שפתיו ולא אמר מילה, אולם תפילותיהם של צדיקים נענות גם כאשר אינן נאמרות ואפילו בלבם פנימה ועתים שיש בכוח הדין להצר את הרחמים עצמם, אך רבקה בוששה ללדת והבנים התרוצצו ולא שקטו, צרים זה את זה כצבאות חסרי-שם.
רבקה סבלה ויצחק סבל עמה, כתפיו שבו ושחו ושוב לא נראה היה כאותו בעל בעמיו, גביר גדול בארץ גרר. עדריו ואנשיו שבו להכביד עליו והוא נראה היה כילד המצחק באדרת אביו. "לך מכאן" אמר אבימלך שהיטיב לזהות חולשה והזדמנות ויצחק עקר את ביתו והלך במעלה הנחל והאימה הלכה וגאתה בו. שוב הולך אני בפעמי אבי, אמר לעצמו. איזו ברירה הייתה לי? כלום יש לי ברירה?
היה מצפין ועולה עד חברון לעלות על קבריו הוריו ולזעוק אל אלוהיהם, ואולם כרסה של רבקה הייתה בין שיניה, כפי שהייתה כבר אי אלה חודשים והם נאלצו לחנות שם, מרחק יום מחומות העיר. כאשר הבין זאת, ידע כי שוב כפאו אלוהי אביו להתחקות אחר מעשיו, שב ודהר אל ראש השיירה.
"אנחנו נחנה שם במורד" ציווה, שב ולובש את ארשת אביו, "נגיע לשם שעה קלה לפני השקיעה. אבי חפר שם באר".
הבאר לא הייתה שם שכן אבימלך ביקש לבודד את גרר משבטי המדבר, ודאי מן הדלים שבהם, ואולם החנייה הייתה נוחה כפי שזכר והיה באמתחותיהם די מים כדי לעשות את הלילה ולאחר מכן הפשיל שרווליו ורתם את עבדיו למלאכת החפירה.
אם נגזר עלי לשוב על פעמי אבי, חשב לעצמו, הגיעה השעה ליזון מהם, וכאשר נכנע כך בפני דמותו פרץ בו הגעגוע לאביו הגדול, שנראה תמיד בטוח בעצמו, שידע הכל אף על פי כל, שידע למשוך אליו ברכה כשם שידע לחלוק אותה, ועיניו דמעו אל הבאר שנחשפה והוא שב וראה במים את פני אביו משתקפים אליו וקרא לבאר בשם בו קרא לה אביו.
ואמנם אבימלך ידע לזהות חולשה ולנצל הזדמנות והוא זימן אליו את ראש רועיו. "יודע אני את נוודי המדבר הללו", אמר לו, "ואת הללו במיוחד. אתה מגרש אותם מן השער הם חוזרים מבעד לחלון. לך לך ועשה לנו רצועה להגן על עירנו לבטח שכן כל באר שיכול צאן גרר ובקרו להגיע אליו – שלנו היא".
וראש הרועים הלך ועשה כן ופני יצחק לא היו למלחמה שכן כרס רבקה הייתה בין שיניה כפי שהייתה חודשים ארוכים והם שבו ועקרו משם אל באר אחרת מן הבארות אשר חפר אברהם.
את הבאר שזנחו כינה יצחק עשק ותחת שם זה נודעה בפי צאצאיו.
הוא הוביל אותם לבאר נוספת במרחק יום נוסף ושלח את עבדיו לחפור בה. איך עשית את זה? שאל את אביו? איך היית אבא לכולנו? איך חיית בלב העשק שלנו ועוד היה בידיך להפיץ תורתך ולעשות מלחמותיך ולדעת את ה' אלוהיך. איפה אתה, אבא?
אך אבימלך לא הסתפק ברצועה שכן שטנתו בערה בו וקנאתו לאברהם ולבני דמותו לא ידעה מנוח. הוא שב וקרא אליו את ראש הרועים שלו ואת ראש הסיירים שלו ואמר להם את אשר אמר והללו עשו את אשר עשו, ויצחק שב ונסוג מבאר אביו וקרא שמה שטנה וכך אכן נזכרה בפי צאצאיו.
פני אביו המשתקפים אליו מן הבאר אבדו לו והוא ידע שאותו רודף עכשיו אבימלך. מזהה בחולשתו, מנצל הזדמנות לכלות את סכנתו מן הארץ, מכיר היטב את בארות אביו ואת צלו.
את הבאר השלישית חפר מחוץ לנתיב. כרסה של רבקה אישתו הייתה עדיין בין שיניה, כפי שהייתה חודשים ארוכים, אך הזמן שהרוויח אפשר לרועיו למצוא חנייה דרומית יותר, הרחק מנחל גרר, בפלג דרומי יותר מזה שהלך בה אביו, במקום בו לא יחפש אותו אבימלך.
כעת שלח משם את רועיו וחפר לבד, מרגיש את פכפוך המים הנקווים מתחת לאדמה, מתפלל שכעת תרחב הארץ להכילו ולהכיל את ביתו. מתפלל שימצאו ברכה בחנייה הזו חסרת השם. ומתוך תפילה זו תהה כיצד יכנה באר חדשה זו ומתוך כך ידע כי יש בכוחו לתת את שמה בפי צאצאיו ומתוך כך חש את לבו הולך ומתרחב בקרבו ומתוך שהייתה התשובה פשוטה על דעתו שמע גם את צחוקו שלו שהיה עצור בקרבו מאז המסע להר המוריה, הולך וגואה בו וכאשר הגיע אל המים מצא בהם את דמותו הוא, צוחקת ודומעת לסירוגין.
הוא היה דומה לאביו כשני כוכבים מעל המדבר, אך ראה עכשיו כמה שונים יכולים להיות כוכבים אלה. שכן היה יצחק ואין בלתו.
"רחובות", אמר לעבדיו שהתבוננו באדונם ממרחק בטוח, יודע שכעת יהיו בידו להתעמת עם אלימלך ואנשיו אם יוסיפו להתחקות אחריהם. "זה שם הבאר הזו, רחובות. כי רחבה וטובה הארץ הזו עד מאד וריבון העולמים ירחיב בה את לבנו ופרינו. די והותר ברכה יש בה לכל".
באותה שעה מלאו ימי רבקה ללדת.