הנבחר הרים מבטו אל הצל הגדול שכיסה את פתחו של אוהל החופרים הקטן לצד הבאר שהעמיקו עשרה מאנשיו באדמת הנגב הפריכה מיובש. אחיו הבכור היה איש ענק בעיניו, גם לאחר שגדל והיה לגבר בזכות עצמו. הוא קם בחיוך לחבק את הבכור, אך הפנים השזופות, מחורצות הקמטים, לא השיבו חיוך לברכתו.
"הוא מת."
"מי?"
"הפנאט הזקן. אבא שלך."
"אבא שלנו."
"אבא שלך. הוא גרש את כל האחים למחצה שלנו. תצטרך לדאוג לסידורי הקבורה עבורו."
"איך אתה יודע?"
"כשהלכו אחינו לקדם עברו דרך אדמות המרעה שלי. מדין נשאר קרוב לשטחים שלי, והוא שומר קשר עם אחיו ואמו. הוא סיפר לי ובאתי אליך. חשבתי שאתה יודע, אתה קרוב לבאר שבע מכולנו."
"אני לא מתקרב לשם. יש לי מספיק עבודה באזור הזה."
"תצטרך לעצור, ללכת לאסוף את גופתו ולקבור אותה בנחלת הקבר שקנה עבור אמא שלך."
"בחברון."
הנבחר אותת למנהל העבודה להפסיק את החפירה ולשלוח את כולם לשתות לרוויה ולנוח בצל השיטים. הוא הוציא נאד מים, והתיישב באנחה מעל הבאר החפורה למחצה. הבכור התיישב לצידו, רגליו מתנודדות מעל הבור העמוק, שהצל הסתיר את קרקעיתו.
"אני לא יכול לעזוב את העבודה באמצע." אמר הנבחר בשקט. "הפלשתים נעים בכל האזור, וכבר סתמו באר אחת כשסיימתי אותה. אין לי די אנשים להגן על נחלתי מפני מעשי החבלה שלהם. אם נעזוב לשבוע הם ימלאו גם את הבאר הזו עפר, כל העבודה שהשקעתי כאן תרד לטמיון."
"סותמים בארות? הם שוטים? אינם מבינים את הנזק שהם גורמים?"
"אינני יודע מאין הגיעו השבטים שלהם, אך נראה שעוד לא חיו מספיק חורפים בנגב הזה. עוד לא למדו שאי אפשר לסמוך על הגשם והנחלים כאן."
"אתה זקוק לאנשים? אוכל להשאיל לך עשרה בני חיל יודעי חרב עד שתסיים את העבודה."
"לא אחי, כבר עשית די והותר עבורי."

השמש צרבה מעל ראשיהם, והמים הקרירים עברו הלך ושוב ביניהם בשתיקה של אחווה מורגלת. מוות טרי מונח לפתחם ומיתות ישנות מעיבות על לבם.
מנהל העבודה התקרב לשאול אם לא הגיע הזמן להחזיר את האנשים לעבודתם. הנבחר הנהן וקם, מושיט ידו לבכור שיהלך עמו לאורכו של השדה המוריק. אוהל הקבע עמד בקצה גבול הנחלה, אבל אשתו הצעירה מאד בוודאי כבר ראתה את האורח, וכדאי שיעניק לה די זמן להכין את ארוחת הערב והאוהל בהתאם לציפיותיה, שהיו גבוהות משלו.
"אף פעם לא הבנתי מדוע אתה מתעקש לגדל חיטה ושעורה באדמות היבשות הללו, לעולם לא יהיו לך די מים." אמר הבכור.
"לשם כך אני חופר את הבארות. שורשי השיטים מגיעים למי תהום. נמצא אותם בקרוב."
"אני מעדיף ללכת עם העדרים למרחבים שחנן הגשם בחורף האחרון."
"אני לא אוהב את הכבשים."
"אני לא אוהב בארות יבשים."
הם הביטו זה בעיני זה, גיחוך עמוק מבעבע ביניהם, והופך לאנחה כבדה.
"הוא הרס את שנינו." אמר הבכור בשקט.
"כן."
"ואותך בחר על פני."
"כן."
"ואתה חופר בארות, שלעולם לא אשא את יובש הצמא הממית."
"ואתה מגדל עדרי צאן, שלעולם לא יחסר לו שה לעולה."
"תצטרך לקבור אותו. בנחלה שקנה לאמך."
"בוא איתי. הוא היה אבא שלך הרבה לפני שהגעתי לעולם."
"אני לא יודע אם אני רוצה לראות אותו."
"אני יודע שאני לא רוצה."
הבכור הנהן בקדרות והנבחר חייך בהקלה אמיתית.
"נצא לדרך מחר, ביחד."