החום. זה החלק הכי קשה ביציאה מהקפאה קריוגנית. החום, ולפקוח את העיניים. הרקמה הרירית בעין מפשירה לאט יותר מהעור ובמצמוצים הראשונים אתה חושב שהעין שלך הולכת לתלוש את עצמה מהמקום. והחום, בהחלט. לא משנה מה מזג האוויר בחוץ, אתה חוטף גל חום לפרצוף מהפרשי הטמפרטורות. עד שאני קולט מי נגד מי אני כבר עם ידיים כבולות על במה באיזה מתנ"ס עלוב, כאילו שיכולתי לעשות משהו כשכל השרירים שלי ג'לי. מחכה למות. שוב.

תאמינו לי – זה לא משתפר, הקטע הזה של המוות. אולי אני לא עושה את זה נכון. תזכירו לי, אני אבדוק פעם הבאה. חה חה, כן אני אוהב בדיחות שחורות. מכירים את הבדיחה עם תאי הגזים? טוב, עזבו. יהודים לא אוהבים בדיחות שואה טובות באמת. אבל ברצינות – לא כיף למות. לא שאני מאמין בבחירה חופשית, אבל אני לא מבין אנשים שמתאבדים. אני מת מפחד כל פעם מחדש. הבנתם, מת מפחד, מת כאילו? אני רואה שאתם לא מתים מצחוק. בדיחות שחורות הן שקר, מצטער. הן לא באמת עוזרות. תאמינו לי, בדקתי. סביר להניח שאני האדם שמת הכי הרבה פעמים בהיסטוריה, אז תסמכו עלי בנושא בבקשה.

אני על הבמה. רואה מטושטש. הגרון מתייבש לחלוטין. אני בקושי זוכר לנשום. הכל נהיה איטי, מיוזע, מקוטע, הזוי. הסיף נשלף, אני כמעט מתעלף רק מהצליל (אני לא יכול להתעלף. יש חומרים שמוזרקים לי כדי שאשאר בהכרה כמה שיותר זמן ואצליח לעמוד על הרגליים). זאת הפעם הראשונה שלהם בדרך כלל, כך שגם להם לא קל. למרות שהבטיחו להם שאני לא באמת מרגיש ולא באמת חי ושזה בסדר – ברגע האמת, כשהעיניים שלהם פוגשות את העיניים העדיין-דביקות שלי – הם מהססים. לשבריר שניה. הלוואי והם היו יותר בטוחים בעצמם. אבל לא. הם עושים הכל לאט. עם כל רגע שחולף מההפשרה אני מודע יותר לתחושות, לכאב. המגע של המתכת בעור, לא משנה כמה חם לי, מעביר בי צמרמורת. ואז הם דוחפים את קצה הסיף פנימה. לאט, בזהירות. הזמן הולך ונמתח כשהחיים אוזלים ממני. אני כבר יודע להרגיש את המיקום של הסיף בפנים, להרגיש כמה הוא רחוק מהלב או העורק (תלוי אם יש לי מזל או לא). ואז אני כבר על הרצפה, הדם קולח. בגלל ההקפאה והזריקות, הדם שותת לאט יותר ואני בוהה בו נקווה לשלולית אדומה כהה מסביבי. אני שומע אותם צועקים ברקע. שרים. רוקדים. אני כבר לא רואה כל כך. הכל כואב. באופן מכעיס, כבר עבר מספיק זמן מההפשרה ואלו הרגעים שבהם אני הכי ער אך גם הדם נוזל מהר יותר ואני מפסיק לראות ומרגיש את האימה התהומית של המוות, את השחור עצמו, שואב אותי אליו.

אני לא יודע איך זה הגיוני, אבל אני חולם בהקפאה הקריוגנית. חולם על הדבר היחיד שאני יכול לחלום עליו, המוות שלי. דוקרים אותי שוב ושוב, ומשספים אותי וחונקים ומפוצצים לי את בית החזה באקדח. אי אפשר לקום בבעתה בהקפאה, והחלומות לא נגמרים. האימה של המוות בלולאה אינסופית. לפעמים כבר נחמד למות, לגמור עם זה לקצת זמן. אבל זה לא באמת משנה. זה חוזר. זה תמיד חוזר בסוף. הטכנולוגיה שלהם מתקדמת למדי, והרקמות שלי מתחדשות מהר הודות לקוקטייל הכימי שהם מזריקים לי לפני ההוצאה להורג. אני מת בהגדרה הכי מינימלית, מספיק בדיוק. אבל תאמינו לי: זה מוות. הם יודעים מה הם עושים.

הקטע האכזרי באמת היה שוועדת הלסינקי לא אישרה להם להרוג אותי לפני גיל 18. זה עלול לעודד רצח קטינים ומעשי אלימות, משהו כזה. הטמבלים בחלוקים לא חשבו על זה קודם. הם לא ראו שום בעיה להרוג אותי ברגע שאני נושם עצמונית, תינוק קטן היישר מהמבחנה, ולהמשיך ככה. לנצח, מבחינתם. הם לא תכננו את זה, ומהרגע להרגע סדרו לי משפחת אומנה ושתים עשרה שנות לימוד. עשיתי חמש יחידות פיזיקה, אתם קולטים? הייתי בטוח שאני אתגייס לקרבי. ממש האמנתי בכל השיט הזה שמוכרים לנוער, חשבתי שלמות לטובת המדינה זה המעשה הכי מוסרי. בולשיט, אם תשאלו אותי. אבל אתם לא שואלים אותי. מבחינתכם הילד ההוא, אני, כבר מת לחלוטין. כבר מת לפני אלף פעמים. עשרת אלפים פעמים. כל מה שמקשר ביננו הוא רצף גנים. מבחינתכם אנחנו חולקים אותו גוף בלבד. אתם יודעים איזה קשה זה לחשוב מחשבות ככה, כשמחזור הערות שלך הוא בערך עשר דקות, חצי מהם אני מטושטש ומפשיר וחצי מבלה בגסיסה על הרצפה מסתכל על הדם שלי יוצא ומקווה שלא יברח לי פיפי? סתם, הפעם האחרונה ששתיתי הייתה בגיל 18 בערך. גם הפעם האחרונה שאכלתי. לי לא מגיע לקבל ארוחת נידונים למוות. האמת שכבר אין לי מושג מה הייתי אוכל. אני לא זוכר איך זה. זה היה נחמד בכל זאת, לחגוג את רגעי הערות הספורים. למרות שבטוח הייתי מקיא הכל על הבמה ומשלשל על עצמי מרוב פחד. אולי יצא לכם פעם כמעט למות. נסעתם במהירות גבוהה מדי, כמעט נכנסתם בקיר. ראיתם את כל החיים עוברים מול העיניים אבל בסוף ניצלתם. נס. הרגע הכי מפחיד בחיים שלכם. אז הרשו לי לתקן אתכם: הרבה יותר מפחיד למות באמת. תחושת חוסר האונים כשאתה יודע שזה סופי, שאין קונטרול Z, אין שמירה אחרונה, כלום. אתה מת. גיים אובר. אתה מנסה לאחוז במציאות בקצות האגרופים, לא מוותר עליה. אבל לא, החדלון המוחלט יונק אותך אליו. אתה יודע את זה ואתה נכנע לו. זו הכניעה הכי גדולה שאפשר לדמיין, והיא כואבת והבגידה כואבת ולנשום כואב ואתה שונא את עצמך וצורח כל הדרך הארוכה אל קרקעית המחיקה הנצחית.

יש עוד רגע באמצע. הוא די קצר. כשהם מוציאים אותי ממיכל הגידול (השבח לכל האלים, השלב הזה נטול חלומות) ולפני שהם מכניסים אותי להקפאה, הם צריכים לבדוק שאני כשיר. כלומר, שאני בן אדם אמיתי. חי, נושם ובעיקר כשיר קוגניטיבית בפוטנציאל. אני לא עושה כלום. הם פשוט שמים אותי על כסא, חושפים לכמה גירויים וסורקים את המוח שלי במקביל. זו בדרך כלל אותה בחורה עם חלוק לבן ועם אותו סט קבוע של בדיקות פעילות. אין לי מושג כמה זמן עובר, ולכן אני מודד אותו דרכה. עוקב אחרי הזמן בקמטים העדינים, בשיערות הלבנות שהיא מנסה להחביא. אני לא בטוח שהיא הייתה כאן מההתחלה, אבל בוודאות היא כאן כבר בעשור האחרון בערך. מסקרן אותי אם היא פעם ראתה אותי מת. סביר להניח שכן, בהתחלה היו שידורים בטלוויזיה. הם אמרו לי שיהיו כשהסבירו לי הכל בגיל 18. הייתי המום מדי. היה להם חבל להקפיא אותי עד הטקס והם חשבו שאתנהג יפה. שיקפצו לי. לא הפסקתי לצרוח. זה היה הטקס הראשון, אני מקווה שחירבתי להם אותו לגמרי. כולם התרגשו, וראש הממשלה והנשיא החזיקו יחד בסיף. טוב שלא כיבדו גם את שר הבטחון. ואני צרחתי וצרחתי והתנגדתי וקפצתי על הרצפה ובסוף הם חשמלו אותי בטייזר החזיקו אותי בגפיים ורצחו אותי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהתנגדתי.

אני מדבר יותר מדי. זה משונה. אני מדבר אל עצמי. אתם יודעים כמה קשה לחשוב – כן. כבר חשבתי את זה. הצלחתי בכלל לחשוב על משהו חוץ מהמשפט הזה בשנים האחרונות? מעדיף לא לדעת. אני חושב שאני ער. כן, אני חושב, משמע אני ער. מה קורה כאן. אני לא יודע מתי הפעם האחרונה שזה קרה. אני יודע, בעצם. זה לא קרה אף פעם.

עם הרגעים שחולפים המבט שלי מתמקד, ואני מבחין שאני עדיין בתוך תא ההקפאה. לרגע חשבתי שאולי הכל נגמר והגעתי סוף סוף לגן עדן. או גיהנום. עבורי גם גיהנום יהיה גן עדן, לעומת החיים שלי כאן. אבל משהו מפשיר ומטפטף לי על הראש. ישראלים, חייבים שמשהו יטפטף. התא הוא מין שפופרת זכוכית צרה, או חומר שקוף דמוי-זכוכית, שצמודה לגוף שלי. חוץ מכל העסק של ההקפאה, מחוברות אליה מערכות תומכות חיים כדי לוודא שהכל תקין. שמעתי צפצוף, ומנגנון הפתיחה האוטומטי של התא בזמן כשל נפתח למעבדה. הכנתי את עצמי למוות יצירתי. זה כבר קרה כמה פעמים, אורחים מיוחדים שרצו להרוג אותי לפי שיטה מסוימת. לשחוט בצוואר, לחנוק, לשרוף אותי (אני חושב הייתי במיכל הרבה זמן אחר כך). או סתם רצו פרטיות, להנות מהרגע. אבל לא, אין אף אחד בחוץ. אני קורס לרצפה. הרגליים שלי עשויות מג'לי בלי ההזרקות. הכל מבעבע סביבי כשאני נושם לבד, בלי המכשירים. המעבדה חשוכה, ורק מנורה או שתיים דולקות. הפסקת חשמל כנראה. אני מנסה לקום, אבל מאבד את ההכרה.

התעוררתי. הפנים של הבחורה עם החלוק צמודים אלי, וראיתי מקרוב את רשת הקמטים העדינה בזוויות העיניים שלה. היא בדקה לי דופק בצוואר. קצת מצחיק שבודקים שאני חי, בהתחשב בהכל. מממה, מה קרה. אני לא יודע כמה זמן לא דיברתי. השרירים האלו בקושי זזים. אבל היא שמעה אותי איכשהו וקרסה עלי. הפעם היא זו שאיבדה הכרה. רגע נחמד, האמת. לתלתלים שלה היה ריח נעים. אני לא מסוגל לזכור מתי הייתה הפעם הקודמת שבחורה הניחה עלי את הראש שלה. לא בטוח שהיה רגע כזה, האמת. הרגע הרומנטי הקצר חלף עד מהרה.

אתה מדבר, ספק שאלה ספק קבעה.

כן. ההברה הבודדת הזו שאבה ממני כוחות שלא היו לי והתישה אותי לחלוטין.

לרגע היא התנדנה קצת וחשבתי שהיא הולכת להתעלף שוב, אבל היא התגברה על זה. אני צריכה כוס מים. לא. אני צריכה משהו חזק יותר, מלמלה ונעמדה בחוסר יציבות. אחרי דקות ארוכות היא התיישבה על הרצפה לידי עם כוס ובתוכה משקה ענברי. שנים, שנים שאני מדברת איתך, היא אמרה ספק לי ספק לעצמה. כל המשמרות הארוכות האלו. הכל סיפרתי לך. אין סיכוי שאתה זוכר, נכון.

לא ממש. לחשתי. החום גמר אותי. אבל מרגע לרגע הרגשתי יותר את הגוף שלי. לא אטרקציה, הנמלולים הכאיבו בטירוף, אבל זה היה חידוש מרענן.

אוף. מזל. היא משכה באף שלה. חרא. אתה מבין, עד עכשיו היה לי לפחות חבר דמיוני, עכשיו גם את זה אין לי. הכוס שלה ריקה עכשיו, אבל היא ממלאת אותה מהבקבוק ושותה עוד. זה כסף טוב פה, אבל אף אחד לא רוצה באמת להיות בקשר עם מישהו מכאן. חושבים שאנחנו מפלצות, כולנו. זה לא נכון, אתה בכלל לא זו –

עכשיו היא כן התעלפה, שוב. היא נפלה על החזה שלי, ונשפה אדי וויסקי לתוך הפרצוף שלי. הרמתי יד אחת וניסיתי ללטף את הפרצוף שלה בעדינות. לא ממש הצלחתי. אחרי דקות ארוכות שנראו כמו נצח היא התאוששה. מה עשינו, אלוהים. מלמלה לעצמה. חשבנו שאין לך מודעות, רק כשרים. שאתה בסך הכל גוף מתפקד, אחרי השחזור הראשון. אבל אתה מדבר, אז אתה ממש מודע.

א-אני ז-זוכר. הלשון שלי לא מצייתת לי. היא מרגישה כמו גומי. אות-ך. כל פעם, הבדיקות.

רגע, אתה זוכר את הבדיקות? זה לא הגיוני. זה לא אפשרי בכלל. גם אם יש תפקודים שפתיים, הזכרון לא אמור להשמר אחרי המוות והשחזור האורגני. אני אטפל בזה, זה לא הגיוני. אולי יש איזה פשלה בחישובים. טוב, פעם הבאה נוודא שלא-

רגע. היא החווירה. אמרת שאתה זוכר, נכון? אז, אתה בעצם זוכר הכל?

הנהנתי.

שיט.

נחמד שמרחמים עלי ולא רק על החבר הדמיוני, גם אם זה אומר שאחרי הפעם הבאה שירצחו אותי הם ידאגו שהזכרון לא יחזור. שאני אמות באמת. שיט, לא ידעתי שאפשר עוד יותר לפחד למות. אמרתי לכם שלא מתרגלים לחרא הזה, נכון.

לא. אני לא יכולה לספר להם. הם לא יאמינו לי. זה יהיה קטסטרופה. ג'יזס. אני מצטערת, העיניים שלה אדומות, כאילו היא בכתה. לא, היא באמת בוכה. אני מצטערת, רצינו שזה יהיה הכי הומני שאפשר. איזה משונה. דמעות. אני כל כך צמא, הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שאני רוצה לשתות אותן. הן נוצצות על הלחי שלה, יפות ומושלמות. החשמל כנראה חזר, כי התאורה במעבדה נדלקה בבת אחת ותא ההקפאה התחיל לצפצף ולהתריע שהוא ריק. הבחורה קפצה. יופי, הפסקת החשמל נגמרה. היא הרימה אותי בקלות והחזירה אותי לתא ההקפאה. לפני שהיא סגרה את הדלת שלו היא נעצרה והסתכלה לי בעיניים. הן היו כחולות ויפות והתחמקתי מהן. אני מתנצלת. רק רציתי להגיד ש, ש, עזוב. היא נאנחה עמוקות. אני פשוט מבקשת סליחה. קוראים לי עינת. שתדע.

נעים מאוד, אני מחרחר. אגג.

***

צפתי מחלומות ההוצאה להורג שלי בפתאומיות. התא שלי נפתח וראיתי את עינת. היי. חזרתי.

מצמצתי, לא ממש מבין מה קורה כאן. עברו כמה רגעים עד שהצלחתי להבחין בין חלום למציאות, והבנתי שאני לא על במת הוצאה להורג. השרירים שלי תפוסים כאילו רצתי מרתון. היי.

היא מסתכלת עלי בזהירות.

איך אתה מרגיש.

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. האמת היא שאני כבר לא זוכר איך עושים את שניהם. הרגש היחיד שאני מכיר הוא אימה טהורה. צרחה נטולת מילים. אני מקמט את הלחיים לחיוך נוקשה. אני חי. הלשון שלי תפוסה, אלים אדירים.

כן, אה. היא ממלמלת.

אנחנו שותקים. היא לא מסתכלת עלי, משחקת בין האצבעות בעט משרדי זול. הרגעים חולפים.

אני נשבר ראשון. תספרי לי.

מה לספר לך.

אני לא מצליח לדבר, הלשון שלי תפוסה מדי. איזה שריר גרוע. במקום, אני מחווה משהו עם היד. תנועה שהיא בין הכל למשהו. העיקר שתספר. שתתן לי משהו לחלום עליו שהוא לא המוות.

היא מספרת, תחילה בהיסוס. אחר כך בשטף, כאילו היא עושה את זה כל לילה. אני בעיקר מקשיב. לפעמים אני מנמנם, כשאני מותש מדי. לפעמים אני קצת מהמהם, או שואל כשיש מושג חדש שאני לא מכיר. אני לא יודע כמה שנים עברו מאז שהייתי בן 18, ואני מנסה לא לחשוב על זה.

וככה הימים חולפים. הייתי שמח להגיד לכם שבזכות הרגעים האלו ההוצאות להורג נהפכו לנוראיות פחות. זה שקר. אם כבר להפך. הגוף שלי מתחזק, ואני חווה את הכאב בעוצמה חזקה הרבה יותר. החלומות נהיו גרועים. הסיפורים של עינת מעניקים למוח שלי בסיס עשיר יותר לרקום ממנו סיוטי הוצאה להורג. אבל יש גם בין לבין. הרגעים הקטנים, פעם בכמה לילות, שאני פשוט מקשיב לעינת ולא חושב. פשוט חי. לפעמים אני מספר לה דברים קטנים שאני זוכר מהילדות. אנחנו לא מדברים על ההוצאות להורג. גם לשמוע על הזכרונות מהילדות קשה לה מדי, ואני רואה אותה נסדקת.

הלשון שלי משתפרת, וערב אחד אנחנו עושים הליכה קצרה במעבדה. אחרי עשרה צעדים בערך, אני חושב שאני הולך למות.

היא שאלה אם אני צמא. אפילו לא חשבתי לבקש. אני חושב שהפרצוף שלי הסגיר את התדהמה כי היא צחקה במבוכה. לגמתי בשקיקה. מים, וואו. איזה מין דבר זה מים.

בהוצאה להורג הבאה עשיתי פיפי במכנסיים. הזרם החם שזרם לי במכנסיים כשהשלפוחית התרוקנה והדם החם ששכבתי בו התערבבו בשלולית שהתבוססתי בה גוסס ומושפל.

טעמתי גם אוכל על קצה המזלג. הקיבה שלי כבר לא מסוגלת לעכל יותר מזה. העומס החושי על המוח שלי היה מטורף. הלשון פשוט התפוצצה. החך שלי התמלא ברוק בכמויות שלא ידעתי שהוא מסוגל להכיל. עינת צחקה. זה בסך הכל ברוקולי מאודה. תרגיע.

אבל לא, אם יש גן עדן זה הטעם שלו.

היא לא כל כך צעירה, עינת. אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל פעם היא סיפרה על האקס שלה ופלטה במרירות שהיא מקנאה בי שהיא מזדקנת ואני נשאר באותו גיל בדיוק. היא השתתקה. אין לי אומדן זמן, אבל עברו כמה הוצאות להורג לפני שהיא פתחה את התא שוב. סליחה. היה לי קשה, היא אמרה.

באחד הלילות היא שמה אותי על כסא גלגלים. העיניים שלי עוד לא לגמרי הפשירו. לא הצלחתי לראות לאיפה היא לוקחת אותי. הכל היה מהיר מדי, מטושטש. רצף של אורות לבנים ומסדרונות ארוכים ומעליות, אבל בסוף יצאנו לחצר. האוויר היה קר ונרעדתי. התגעגעתי לתחושה הזו. הלילה היה שקט וחשוך. ריח פריחת הדרים מילא את האוויר, והירח מילא את השמיים. רציתי שתראה את זה, עינת לחשה לי. לפני שהתעוררת אהבתי לצאת לכאן בלילות. זה הגן הנעלם שלי. הוא היה יפה מדי. האור, הריח, השלווה העמוקה שהוא השרה. העצים נעו חרישית, עליהם מדברים בשפת העננים. רציתי לשרוף את הגן, לשרוף עד אפר. קינאתי בו כל כך. בגן, בירח. בכל הברואים שלא יודעים מהו מוות. היופי הכה בי בחדות, ובכיתי.

***

זה לקח להם די הרבה זמן. הם אספו מדגם מטורף של דגימות DNA, וכמו במחקר שפה – בודדו יחידות שינוי וניסו לגזור אחורה. הרבה מתמטיקה גבוהה, הרבה סבירות, דגימות של עצמות מתפוררות והערכות פיזור אוכלוסיה בתקופות שונות – והם שחזרו אותי. זרע עמלק. במקום לשבט כל פעם מחדש, יותר משתלם להרוג ולשקם. עקרונית, לא אמורים להשאר זכרונות ככה. פשוט גוף ריק, בשר ועצמות וכשירות קוגניטיבית ותו לא. יכולת השחזור חשובה. תהליך השיבוט יקר להחריד, וככה אפשר להחזיר את ההשקעה: כל מי שמשלם מספיק, יכול לקיים את המצווה. לא כולם רוצים, אבל זה כבר נהפך סמל סטטוס. כל עיירה בינונית ניסתה לקנות לפחות לרב, וכל גם כל חצר חסידית או ישיבה שמכבדת את עצמה. זאת גם סגולה לאריכות ימים, אם אני מבין נכון. למזלי לוקח למיכל השחזור זמן לעבוד. ובין לבין שומרים אותי בפריזר. אני כמו פיצה קפואה, רק מפשירים ורוצחים.

***

עינת העירה אותי. כבר תקופה מסוימת שהיא הייתה נראית נרגשת. לפני כמה ערבים היא שאלה אותי מה החלומות שלי. אני לא זוכר שאי פעם היו לי חלומות מהסוג הזה. מה ארצה להיות כשאהיה גדול? מת. מאוד מאוד, מת.

החלומות שלי רק הלכו נהיו גרועים יותר. לזמן נהייתה ממשות, וכל מוות היה נוראי יותר. לא רק החלומות; הרגשתי שכל הוצאה להורג לקחה נצח. הרגשתי כל רעד בידיים שלהם, כל שריר שנקרע בחזה שלי. כל טיפת דם סמיכה וארורה.

בלילות עם עינת העולם התמלא בצבע רק כדי לשוב ולהתרוקן בפראות בפעם הבא שירצחו אותי.

לקח לי זמן להבין מה מוזר בפעם הבאה שהתעוררתי. היה אור יום מלא. קפאתי. אולי זו מלכודת. זה לא אמור לקרות. המודעות שלי צריכה להשאר בסוד כדי שלא יוודאו שאני נמחק. אני אמור להיות גוף נטול זכרונות. רק בשר עצמות וכשירות קוגניטבית פוטנציאלית, מה שזה לא אומר. צללית נוספת ריחפה מעלי. אז את אומרת שאת מאמינה שהוא יכול ללמוד מחדש את השפה? מעניין, מעניין מאוד. הם דיברו מעלי. ניסיתי שלא לזוז.

היא אטמה שוב את התא, ובפעם הבאה שהתעוררתי הייתי במקום שונה לחלוטין. צרחתי. זה האינסטינקט שלי. עינת הופיעה במהירות, מחייכת. ברוך הבא הביתה. הייתי אומר שקפאתי, אבל בתור אדם שהרגע הפשיר מהקפאה קריוגנית זה דימוי קצת שחוק. יותר מדויק יהיה להגיד שהשתנקתי, נמסתי, בכיתי ונחקתי מהדמעות שלי בעת ובעונה אחת. עינת חיכתה בסבלנות שאסיים.

ברוך הבא. אני יודעת שזה יקח זמן, אבל זה הבית שלך עכשיו. זה יהיה תהליך ארוך, אבל יש לי חסכונות. ואנחנו נעבוד על הכל יחד. ולאט לאט אתה תחזור להיות אדם עצמאי.

הסתכלתי סביב. אני לא בתא ההקפאה, כמו שטעיתי לחשוב. אני שוכב על מיטה זוגית בחדר נקי ונזירי. על הקיר תלויה רפרודוקציה של ואן גוך, ומתחתיו כוננית עם ספרים. השענתי את הראש אחורה ועצמתי עיניים. הזכרונות מציפים אותי, פלאשבקים של מוות.

עינת הסבירה לי שאחד הרבנים פסק שאני לא נחשב עמלקי באמת. אני שיבוט, אני לא זרע עמלק מלא. בלי היריון אנושי זה לא תופס. בהתחלה הם חשבו שאף אחד לא יתרגש מהפסיקה הזו, אבל אחרי כמה שבועות מבול ביטולים שטף אותם. אפילו רבנים שכבר רצחו אותי תמכו בפסק הזה. עינת אמרה שכנראה זה היה תירוץ שכולם חיפשו כדי להפטר ממעמסה שאף אחד לא רצה באמת, וברגע שהגיע תירוץ – הסכר נפרץ. הפרויקט קרס, והיא קנתה את הציוד ההכרחי לשיקומי במחיר חיסול. הידע שלה כגנטיקאית נסיינית לא היה סחורה מבוקשת כשהמכון נסגר וכולם ששו להדחיק שהתקיים אי פעם בתחומי בית החולים, ובזכות המשכורות היא יכלה להרשות לעצמה תקופת מנוחה.

בשבועות הראשונים אני בעיקר ישן ואוכל וחולם. החלומות רק הולכים ונהיים גרועים. אני מתעורר באמצע הלילה, אם אני בכלל ישן. הפלאשבקים תוקפים אותי בכל רגע נתון. אני חולם כשאני ישן וחולם כשאני ער. המוח שלי יודע לעשות דבר אחד: למות. אמרתי לעינת שהיא צריכה להחליף את הציור על הקיר לציור אחר, ההוא עם הצעקה. היא חייכה וחיבקה אותי. כשהיא סיימה למעוך לי את החזה אמרתי לה שאני לא חושב שזה משהו שקרה לי אי פעם, והיא נראתה כאילו יריתי לה חץ בלב.

בלילה עינת ניסתה להוציא אותי להורג אבל אני התחמקתי, הפלתי את הסיף מהידיים שלה והרגתי אותה, והיא התבוססה בדמה על הבמה ושאלה בחרחור אם עכשיו אני סולח לה ובכתה וניסיתי להרוג את עצמי אבל הידיים שלי היו חלשות מדי והסיף חלק מדם וארוך ולא הצלחתי ודקרתי את עצמי שוב ושוב. הצרחה נאלמה בגרוני כשהתעוררתי באימה.

קרטעתי למטבח ושלפתי סכין מהמגירה. הלוואי והיה לי את האומץ להתאבד ולא למות ללא הפסקה. למה הם שחררו אותי ולא הרגו אותי וזהו. אבל לא הצלחתי. הלוואי והייתי מצליח. היד שלי רעדה. היופי הצורב של הירח בגן. הרכות של החיבוק. לא הצלחתי לוותר עליהם. אני פחדן מחורבן. מה חלומות נראה בתרדמת המוות, נזכרתי במרירות במשפט הישן. נשענתי על ארונות המטבח, מזיע ומתנשף. בבוקר עינת מצאה אותי מכורבל על הרצפה ונשאה אותי אל המיטה.

בלילה ההוא עשינו אהבה בפעם הראשונה. בלילה ההוא לא חלמתי שאני מת, בפעם הראשונה.

בבוקר הכרית שלי הייתה ספוגה דמעות.

***

יצאנו לרחוב. עינת קיוותה שנספיק לראות את פריחת השקדיות, אבל עוד לא הייתי מספיק חזק. לקח לי עוד חודש. החלומות היו נוראיים מתמיד, אבל עינת הייתה העוגן שלי. הירח הפרטי שלי. הכל קרה כל כך מהר. בחוץ היה יפה. בלילה ירד גשם ולאוויר היה ריח משכר. ישבנו על ספסל ועינת אמרה שהיא רוצה לספר לי משהו. היא לא הספיקה. מישהו ברחוב זיהה אותי וצעק תראו את העמלקי מהטלוויזיה, ותוך רגעים ספורים עשרות אנשים עטו עלי. הם כנראה לא שמעו על הפסק של הרב ההוא, או שהוא לא עניין אותם. הופרדתי מעינת בגסות. שמעתי אותה צורחת. ניסיתי להשתחרר מהידיים שאחזו בי וזינקתי לעברה. לרגע לא פחדתי מדבר, העיקר שעינת תהיה בסדר, אבל לא היה בי כוח והרגשתי שאני נופל. משהו היה נעוץ לי בגב. הרגשתי את החיים אוזלים ממני בפעם האחרונה, וראיתי את הפרצוף של עינת מחוויר.